|
||
כאשר נבחרה, בינואר 2003, ממשלת ימין - השתנתה המפה הפוליטית באופן קיצוני. יחד איתה, והרחק מעיני הציבור - השתנה תוואי הגדר. שרון, פוליטיקאי משופשף, ידע כיצד להשתמש בשאיפת הציבור להיפרדות מהפלסטינים כמנוף לקידום מדיניות של "כיסוח וסיפוח". סיפוח כמה שיותר שטחים, תוך דיכוי קשה של העם הפלסטיני. זאת, כדי לאלץ את הפלסטינים לקבל תכתיב כניעה. כל התנחלות החלה ללחוץ על המערכת הפוליטית כדי להיכלל "ממערב לגדר". סקרים הראו שערך הבתים בהתנחלויות שנכללו בגדר עלה מאוד. בהתנחלויות הבודדות שאיתרע מזלם להישאר בצד הפלסטיני, ירד ערך הנדל"ן פלאים. נוסף על כך החלו מתנחלים ללחוץ על איכרים פלסטיניים למכור את אדמתם במחיר מגוחך, כשהם מסבירים להם, שאדמתם תאבד בלאו הכי מעבר לגדר, ועל כן כדאי להם למכור אותה כעת, גם אם במחיר זעום. כתוצאה מתאוות הבצע ומהלחצים הפוליטיים והאידיאולוגיים החלה הגדר לזחול ולהתפתל מזרחה בעיקולים מטורפים, כשהיא עוטפת עוד ועוד התנחלויות ויוצרת מובלעות פלסטיניות מנותקות מאדמותיהן וזו מזו. תלמידים מנותקים מבתי הספר שלהם, חולים מבתי החולים, כפרים מנותקים מערי המחוז, סוחרים מהשווקים ואפילו בתים בודדים מנותקים מכל יישוב.הגדר המזרחית בוודאי שאינה מפרידה בין שטחים פלסטיניים לבין ישראל. גדר זאת משמשת לסגירת הגטו הפלסטיני. הגדר לא נבנית משיקולים פוליטיים? גם השוואה חטופה בין "ההצעות הנדיבות של ברק"
לבין "תכנית ההינתקות של שרון"
מצביעה על דמיון כמעט מושלם בין השתיים.
שתיהן מבוססות על תוואי גדר ההפרדה
תוואי שאהוד ברק תומך בו בכל לב,
ומאחורי שתיהן נמצא העקרון הישן:
"סיפוח מקסימום שטח ועליו מינימום פלסטינים"
כדי לממש את העקרון הזה,
יש צורך בהכנעה מוחלטת של העם הפלסטיני,
שבירת רוחו ושאיפותיו הלאומיות.
הדרך להשגת מטרות אלה, עוברת דרך "אמצעי ביטחון" נוספים:
מאות מחסומים המפוזרים בכל רחבי הגדה,
מונעים מהפלסטינים את צרכי החיים המינימליים.
עוצר, סגר, כתר וחנק, מביאים אוכלוסיה שלמה לסף רעב.
נראה שקובעי המדיניות בממשלות ישראל האחרונות סבורים ששכן מושפל, כלוא, חנוק, רעב ומיואש הוא סגולה למדינת ישראל בטוחה ופורחת... |