לישראל, כמו לכל מדינה, שמורה הזכות להגנה עצמית. לא רק זכותה, אף חובתה של המדינה להגן על אזרחיה. אך האם היו אלה שיקולי ביטחון שהנחו את שרון בתכנון החומה? האם אין הקו הירוק מתאים הרבה יותר לשמש קו מגן? האם ביטחון אזרחי ישראל מוקרב בציניות על מזבח שיקולים אידיאולוגיים?

השלב הנוכחי בהתקוממות הפלסטינית נגד הכיבוש החל בסתיו 2000, אחרי כישלון פיסגת קמפ-דיוויד, ביקור שרון בהר-הבית והרג 175 פלסטינים בהפגנות הסוערות שבאו בעקבות הביקור הקטלני. המחבל המתאבד הראשון מזה שנים התפוצץ בירושלים כעבור חודשיים, בנובמבר 2000.

עם גבור האלימות ופיגועי ההתאבדות וכישלון הצבא לדכא את ההתקוממות, החל הציבור לתבוע הפרדה פיסית "בינינו לבינם". שרי הימין בממשלת האחדות סירבו בתוקף אפילו לדון ברעיון הגדר. הם ידעו שהתוואי הטבעי לגדר ביטחון הוא הקו הירוק, וכך יירד לטמיון מפעל ההתנחלויות כולו, הנמצא מעבר לקו הירוק. אך הלחץ הציבורי הלך וגבר, ובניית הגדר החלה בקיץ 2002 בסאלם שבצפון הגדה. בכל אותה תקופה, המשיכו שרי הימין לטרפד את בניית הגדר בכל דרך אפשרית. עם נפילת ממשלת האחדות והקמת ממשלת שרון הנוכחית, החלו שרי הממשלה לזמר זמירות שונות ואף הפוכות.

לפתע הפכה הגדר בפיהם ל"אמצעי ביטחון בעל חשיבות עליונה". הסיבה? תוואי הגדר שונה לבלי הכר.

בקצרה: התוואי הנוכחי יהפוך את חייהם של מיליוני פלסטינים לבלתי-נסבלים. ההפקעה תסתכם ב-25% מהשטחים הפלסטיניים. עם השלמתה של הגדר המזרחית, יופקעו כ-55% מאדמות הפלסטינים. ועדיין יש לא-מעטים המאמינים, בתמימותם, שזאת גדר ביטחונית הנבנית על הקו הירוק.