אכן, מרואן ברגותי נדון על ידי בית משפט ישראלי לחמישה מאסרי עולם, ועתון הניו יורק טיימס נאות לפרסם עובדה זאת לאחר המחאות הרמות שהשמיעה ממשלת ישראל. באזני ראש הממשלה נתניהו ושריו ראוי להזכיר נשכחות: בפיצוץ מלון המלך דוד, פיגוע תופת שביצע ארגון האצ"ל בראשות מנחם בגין ב-22 ביולי 1946 נהרגו 91 אנשים – מתוכם, כפי שפורסם אז, 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים, וחמישה אחרים וכ-45 אנשים נפצעו. כלומר, לפי הכללים הנהוגים במערכת המשזפט הישראלית כיום, מפקד האצ"ל מנחם בגין, שהורה אישית על ביצוע הפיגוע הזה, היה ראוי להשפט ל-91 מאסרי עולם מצטברים – וזאת בנוסף לעוד עשרות מאסרי עולם על עשרות מעשי הרג אחרים שביצעו אנשי האצ"ל בפקודתו ובהנהגתו של מנחם בגין.

למרות כל זאת, כפי שיודע ראש הממשלה נתניהו היטב, נחשב מנחם בגין בהחלט נחשב אצלנו לפרלמנטר דגול וגם למנהיג בעל שיעור קומה. העובדה שהשלטון הבריטי הגדיר אותו כ"טרוריסט" והציב פרס כגדול על ראשו לא מנעה ממנו בשלב מאוחר יותר לבוא לביקור ממלכתי בבריטניה כראש ממשלת ישראל ולהתקבל במעון ראש הממשלה הבריטי ברחוב דאונינג 10. כמוהו גם יצחק שמיר, שגם הוא כראש ארגון הלח"י היה אחראי למעשי הרג רבים, גם הוא הוגדר בידי הבריטים כ"טרוריסט" וגם הוא זכה בסופו של דבר להתקבל בביקור ממלכתי בבריטניה כראש ממשלת ישראל. וזה לא ממש יוצא דופן - חלק גדול מן המדינות העצמאיות קיימות היום בעולם הוקמו על ידי מי שלחמו בנשק למען עצמאותן והוגדרו בשל כך כטרוריסטים.

תנועת גוש שלום התנגדה למשפט הראווה שהתקיים ל מרואן ברגותי בבית המשפט בתל אביב, אשר בו פסק הדין היה ברור מראש. פעילי הגוש, בראשותו של אורי אבנרי ביצעו אז פעולות מחאה באולם בית המשפט והורחקו בידי המשטרה. אבל אולי צמחה מכך טובה אחת – מאסרו הממושך של מרואן ברגותי הביא לו אהדה רבה בקרב הציבור הפלסטיני , ובכך מקרב אותו להגיע לעמדת מנהיגות בה יוכל להיות שותף לעשית שלום עם מדינת ישראל – כמובן, אם וכאשר תקום בישראל ממשלה המעונינת ברצינות בשלום ומוכנה לסיים את שלטון הכיבוש בשטחים הפלסטינים.

דרישותיהם של האסירים הפלסטינים שובתי הרעב הן ברובן דרישות פשוטות ואלמנטריות, אשר לא צריכה להיות שום מניעה לקבלתן. כך למשל, בכל אגפי האסירים הפליליים בבתי הכלא בישראל ישנם טלפונים ציבוריים באמצעותם יכולים האסירים לדבר עם בני משפחותיהם. זכות זאת ניתנת גם לרוצחים אכזריים ולראשי כנופיות פשע מאורגן אשר אין ספק שהם ממשיכים לנהל פעולות פשע גם מתוך הכלא. לעומת זאת, מן האסירים הפלסטינים המוגדרים "בטחוניים" נמנעת הזכות הזאת לקיים קשר עם בני משפחותיהם באמצעות טלפון ציבורי שכמובן הנהלת הכלא ושירותי הבטחון יכולים להאזין לו, ובכך מוגברת המוטביציה להבריח לכלא טלפונים ניידים – כפי שראינו בפרשת באסל גטאס.