|
|
||
בטקס הזיכרון ליום השואה עומד ראש ממשלה, שנשכב על הגדר המקיפה את בית ה.מחוקקים כדי להכניס לכנסת חבורה של גזענים, מיזוגנים והומופובים, ומבטיח, לאומה "קרועת הלב" והנושמת בקושי, ש"היום אין אף גורם שימנע מאיתנו את הזכות ואת הכוח להגן על עצמנו מפני איום קיומי". גזענות, אדוני ראש הממשלה – היא איום קיומי. שחיתות והפרת אמונים של נבחרי הציבור - היא איום קיומי הסתה פרועה ומשולחת רסן נגד מוסדות השלטון – היא איום קיומי סירוס שמורי הסף – הוא איום קיומי. גנבת דעת – היא איום קיומי. התרוששות מעמד הביניים – היא איום קיומי. הזניית התקשורת והכפפתה לאינטרסים אישיים ופוליטיים - היא איום קיומי. איום באיום קיומי כדי ללבות את הפחד – הוא איום קיומי מערכת חינוך ממלכתית מצטמקת ובריחת מוחות מהארץ – היא איום סופר קיומי. התגרות זחוחה ושחצנית באיראן וליבוי המתח איתם במקום הפגתו – הם איום קיומי. שליטה בשטחים הכבושים וניהול משטר אפרטהייד – הם איום קיומי. ארבע מערכות בחירות והחמישית בדרך – הן איום קיומי על יציבותו של המשטר הדמוקרטי. ולכן כשאתה אומר ש: "היום אין אף גורם שימנע מאיתנו את הזכות ואת הכוח להגן על עצמנו מפני איום קיומי", אתה טועה טעות מרה. יש גורם כזה. הוא גר בבלפור והוא מתייצב שלוש פעמים בשבוע בבית הדין כדי להשיב לאישומים החמורים התלויים נגדו. מי ישמור עלינו מפני המתיימרים לשמור עלינו כשרוב האיומים המסכנים את קיומנו הם פנימיים ולא חיצוניים? לא אתה, אדוני ראש ממשלת המעבר הארוכה בתולדות המדינה. אתה מטפח את האיומים האלה. מאת בני ברבש |
|
|
|
|
