האם ההיסטוריה חוזרת?

מאת אדם קלר

ב6 לאוקטובר 1973 חצה הצבא המצרי את תעלת סואץ. זאת היתה הפתעה איסטרטגית, המודיעין הישראלי לא חזה אותה וצה"ל לא היה ערוך לה. זאת היתה תחילתה של מלחמה קשה ומרה.

חמישים שנה ויום אחד אחר כך, ב7 לאוקטובר 2023, חצה חמאס את גבול רצועת עזה. ושוב היתה זאת הפתעה אסטרטגית, שהמודיעין הישראלי לא חזה אותה וצה"ל לא היה ערוך לה. וככל הנראה זאת שוב תחילתה של מלחמה קשה ומרה.

הדמיון בין שני המצבים - לפני חמישים שנה והיום - אינו מצטמצם להפתעה האיסטרטגית שמדינת ישראל ספגה. ישנו דמיון רב, בין הרקע בשנים שקדמו למלחמה של 1973 לבין הרקע בשנים האחרונות שקדמו להתפרצות של היום.

במשך שנים לפני אוקטובר 1973 היתה מדינת ישראל נתונה ביהירות של כח. ממשלת ישראל של אז חשבה שחצי האי סיני ישאר לנצח בידי ישראל,,הוקמו בו עשרות התנחלויות ובראשן העיר ימית שהוקמה על שטח שתושביו הבדואים גורשו ואשר נועדה להיות עיר ישראלית גדולה עם נמל עמוק מים. ממשלת ישראל דחתה על הסף הצעות שלום של נשיא מצרים סאדאת וגם זלזלה לחלוטין באזהרותיו של סאדאת שבהעדר תזוזה מדינית תיפתח מלחמה. לאיש בממשלת ישראל לא היה אכפת להמשיך ולחסום את תעלת סואץ, אחד העוגנים העיקריים של הכלכלה המצרית (וגם אחד הנתיבים העיקריים לכלכלה העולמית). ובאוקטובר 1973 מדינת ישראל שילמה ביוקר את מחיר היהירות והשאננות.

ובשנים האחרונות - שוב יהירות של כח. מדינת ישראל החליטה שביכולתה להמשיך וללחוץ את הפלסטינים, לקיים ולהחריף את שלטונה הצבאי על הפלסטינים ולמנוע מהם כל תקוה להשתחרר אי פעם מן הכיבוש הישראל, לתת גיבוי צבאי ומדיני לכנופיות מתנחלים התוקפים את הקהילות הפלסטיניות החלשות והפגיעות ביותר ולבצע בהן טיהור אתני של ממש, וגם לגבות את הפנאטים המשיחיים העולים להתפלל ליד המסגדים בירושלים, מתוך כוונה מוצהרת להגיע בסופו של דבר להחרבת המסגדים - המקום השלישי בחשיבותו לדת האיסלאם - והקמת בית מקדש יהודי על חורבותיהם. בנאומו בעצרת האו"ם השתמש ראש הממשלה נתניהו 44 פעם במלה "שלום" - כל ה44 התיחסו לשלום עם סעודיה. המפה שהציג בעצרת האו"ם ביטאה את חזון השלום של נתניהו - מדינת ישראל שכוללת בתוך גבולותיה של השטחים הפלסטינים הכבושים, ומסביבה גוש גדול ומוצק של מדינות ערביות המקיימות איתה יחסי שלום וידידות. ומה עם הפלסטינים? הממשלה ענתה בזלזול: "מה כבר הם יכולים לעשות?". ובכן, עכשיו ראינו מה הפלסטינים יכולים לעשות.

ומה יהיה עכשיו? אין ספק שהימים הקרובים יהיו קשים ומרים, ותהיה הרבה מאד שפיכות דמים. מספר ההרוגים עולה ועולה בקפיצות חדות, עוד מאה ועוד מאה, הרוגים ישראלים והרוגים פלסטינים, מי שנהרגו היום ומי שגופותיהם נמצאו היום. ואין ספק שהמספרים יגדלו עוד ועוד - פלסטינים הנהרגים בהפצצות המתגברות של חיל האויר הישראלי, חיילים ישראלים שאולי יחדרו לרצועה ויתקלו בהפתעות קטלניות שהכין להם החמאס... ואיך בדיוק כל זה יגמר, איש אינו יכול להגיד.

אז, לפני חמישים שנה, בסופו של דבר הסוף היה טוב. כמה שנים אחרי מוראות מלחמת יום הכיפורים, אותו הנשיא סאדאת שהביא על ישראל את ההפתעה האסטרטגית ההיא הגיע לנאום בכנסת ישראל בירושלים וחתם על הסכם שלום עם מדינת ישראל, הסכם אשר מחזיק מעמד עד היום.

לגמרי לא בטוח שהחלק הזה של ההיסטוריה יחזור על עצמו.כרגע, נהרות הדם שכבר נשפכו וממשיכים להשפך מולידים מבול של שנאה עיוורת וקריאות לנקמה - ונקמה רק מולידה עוד נקמה ועוד ועוד ועוד. בכל זאת, אפשר לקוות...