זאת הייתה ההפגנה הסוערת ביותר במקום זה זמן רב. עננים של גז מדמיע, מטחים של רימוני הלם ניתכו על 300 המפגינים, פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, שיצאו שוב למחות נגד החומה בבילעין,כפי שעשו מדי שבוע זה 20 חודשים.

הצבא היה מוכן. מהבוקר נחסמו כל דרכי הגישה לכפר. בכל זאת הצליחו כל המפגינים להגיע למקום: חלקם ברגל, חלקם בשבילים עוקפים הידועים לפלסטינים למודי-הניסיון. בשעה היעודה יצאה התהלוכה לדרך.

כושר-ההמצאה של מארגני המאבק, אנשי הכפר ו"אנרכיסטים נגד גדרות", הממציאים בכל שבוע סמל חדש להפגנה, לא איכזב גם הפעם. בראש ההפגנה נישאו סולמות, ועליהם נתקעו במסמרים דגלים פלסטיניים, כמו פרחים בערוגות נעות. לפניהם צעדו נכבדים פלסטיניים ואנשי-ציבור ישראליים.

היה ברור שהצבא החליט מראש על טיפול קשוח. כשרק הגיעו המפגינים אל קירבת הגדר, הם נתקלו בשרשרות של אנשי משמר-הגבול מאחורי מחסום של גדרי-תיל. כאשר פרצו המפגינים קדימה וניסו להשעין את הסולמות על הגדר, ניתך עליהם המטח הראשון של רימוני-הלם וגז מדמיע. תוך דקות התפשט הגז הצורב והחונק על כל השטח.

במשך כשעה נמשך העימות, כאשר המפגינים צועקים לעבר אנשי משמר-הגבול - "חיילים הביתה!" "לא לא לגדר" - ואלה יורים מדי פעם רימונים. המפגינים נסוגו, נישנקים ומשתעלים מהגז אך חזרו מיד. עשרות הקישו באבנים בקצב על מעקה ברזל, והנקישות נשמעו במרחק של קילומטרים. אחרים התווכחו עם החיילים.

כמה פעמים נזרקו אבנים מתוך הקהל לעבר הגדר. קיים חשש כבד שהיו אלה מסתערבים שתפקידם הוא לספק עילה לחיילים לירות לתוך הקהל. (הדבר קרה לא פעם בעבר ותועד במצלמות.)

אחרי כשעה התחילו החיילים לפתע להמטיר מטחים רצופים של רימוני גז והלם לכל עבר. מארגני ההפגנה קראו לקהל לסגת לעבר הכפר - ואז החל ירי פרוע של רימוני-גז שהתפוצצו לפני הקהל, אחריו, משני צדדיו ובתוכו, כך שלא היה לאן לברוח.

כמה מהמפגינים נפצעו. אחד נפגע על-ידי רימון-הלם שפגע בפניו וגרם לחתכים עמוקים, אחר נפגע ברגל על-ידי מיכל של גז, שלישי נגרר על-ידי החיילים על הסלעים ונשרט קשה ברגלו. הצבא טען לאחר מכן שגם שניים מאנשיו נפצעו. איש מהמפגינים לא ראה זאת. הבדיחה שהתהלכה היא שיש לצבא שני חיילים קבועים, שתפקידם להיראות כפצועים, ואלה עוברים מהפגנה להפגנה.