28.9.2010 - "איך אתם יכולים להפגין כאן, במקום שאשה נהרגה מפגיעת קסאם? למה אתם עוזרים לערבים ולא לנו?" שאל עובר אורח את הפעילים ובני המשפחות שמדו במשך שעות, מחכים ומניפים שלטים, מול תחנת המשטרה באשדוד. "מטרת הספינה הייתה להעביר מסר של שלום ופיוס כדי שהסכסוך יגמר, כדי שאף אחד לא ייהרג יותר ואף אחד לא יחיה בסכנה, לא כאן ולא בעזה".

למעשה, הפעילים חכו לשחרורם של הישראלים שבין המלחים. יתר פעילי השלום היהודים – מבריטניה, גרמניה וארה"ב – הועברו לידי משטרת ההגירה "עוז", כלומר: לגירוש.[*]

בסביבות 8.00 בערב נפתחו דלתות תחנת המשטרה וארבעת ספני השלום הופיעו – רמי אלחנן, ראובן מוסקוביץ והאחים יונתן ואיתמר שפירא. הם התקבלו במחיאות כפיים, בחיבוקים והבזקים של מצלמות התקשורת הרבות. על המדרכה בחוץ קיימו הספנים מסיבת עיתונאים מאולתרת.

"דובר צה"ל הודיע שההשתלטות על הספינה הייתה שקטה. זה לא נכון, היא הייתה גסה ואלימה" אמר יונתן שפירא, טייס מסוק לשעבר בחיל האויר שבשנת 2003 היה בין יוזמי מכתב הטייסים שהודיעו על סירובם להפציץ ערים פלסטיניות. "כאשר עשרות אנשי קומנדו עלו על הספינה הקטנה שלנו לא התנגדנו. ישבנו מחובקים ושרנו "הבאנו שלום עליכם" ו"אנו נתגבר". פתאום אחד מהם הפעיל עלי שוק חשמלי חזק ומאד מכאיב, בחזה. ללא כל סיבה. כשזה קרה חשבתי "לו הייתי ערבי או מוסלמי, הם היו הורגים אותי עכשיו". איש ימין שהגיע למקום התפרץ בצעקה צעק "לכו לעזה!". איתמר שפירא, אחיו של יונתן, ענה "כן, זה בדיוק מה שניסינו לעשות".

"כל זמן ההפלגה חשבתי על בתי סמדר, שנהרגה בפיגוע התאבדות בירושלים. עשיתי מה שעשיתי ובמיוחד למענה, כדי שלא יהיו יותר הרוגים" סיפר רמי אלחנן, שהוא פעיל מרכזי בארגון "פורום המשפחות" המאגד משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את יקיריהן בסכסוך המתמשך.

ליד רמי אלחנן עמדה אשתו נורית פלד-אלחנן, פעילת שלום ידועה בזכות עצמה וגם בתו של האלוף מתי פלד ז"ל, שהיה חבר המטכ"ל של צה"ל בשנת 1967 ואחר כך הפך לפעיל שלום וחבר כנסת מראשוני הדיאלוג הישראלי-פלסטיני יחד עם אורי אבנרי.

"כשהייתי ילד חייתי שנים בגטו. כשהפלגנו חשבתי על הילדים בעזה שכלואים שם ולא יכולים לצאת." אמר ראובן מוסקוביץ, המבוגר ביותר בין הספנים. "איך אתה יכול להשוות?" שאל אחד העיתונאים. "כן, אני יכול להשוות! אני הייתי בגטו, אני יודע מה גטו עושה לילד. יש לי חלומות זוועה עד היום! אולי זה לא בדיוק אותו דבר, אבל אל תעיז להגיד לי שהמצור לא פוגע בילדים בעזה!"

ואז הוציא מוסקוביץ מפוחית פה מתוך שקית מלאה מפוחיות שהספינה נשאה במטרה להעבירם לילדי עזה, והחל לנגן מנגינה שנכתבה עבור קטע ממזמור ל"ד בתהילים. פעילי השלום במקום הצטרפו אליו בשירת המלים, וגם כמה מן העיתונאים:

מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב,

נצור לשונך מרע ושפתיך מדבֵר מרמה

סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו

[*] שלושה מבין מלחי השלום היהודיים מחו"ל – רב החובל גלין סקר, ויש וישנואת וליליאן רוזנגרטן – גורשו מיד. הרביעית, ד"ר אדית לוץ מגרמניה, סרבה לשתף פעולה בתהליך הגירוש של עצמה והגיעה בסופו של דבר אל כלא גבעון ברמלה, ושם ככל הנראה היא תישאר לפחות עד יום ראשון הקרוב.

לוץ, שיזמה את רעיון של ספינת השלום היהודית לעזה, אינה לבד. באותו היום נעצרה כלת פרס נובל לשלום מייריד מגווייר בנמל התעופה בן גוריון, וגם היא מסרבת לשתף פעולה בהליך הגירוש. במקום השתתפות בוועידת השלום של חתני פרס נובל מרחבי העולם, הנערכת בישראל, כלת פרס נובל לשלום האירית חייבת גם היא לבלות עתה את ימיה מאחורי סורג ובריח בכלא הישראלי.

עד כאן הדיווח מאת אדם קלר

---

[הודעה לעיתונות יותר מוקדם באותו היום:]

עשרות פעילי שלום התכנסו על חוף הים ליד נמל אשדוד, לשם נגררת ספינת השלום היהודית בידי חיל הים, כדי להביע מחאה על לכידת הספינה ועל המשך המצור על עזה, ההופך אותה לכלא גדול שאי אפשר להכנס או לצאת ממנה. הפעילים הניפו כרזות עם הכיתוב: תרופות – סיכון בטחוני? תנו לעזה לחיות המצור והבניה בהתנחלויות הורסים את כולנו יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. אח"כ עברו המפגינים אל משטרת אשדוד ושם הם נמצאים כרגע.

הממשלה אינה מחמיצה שום הזדמנות להציג לעולם את פניה של ישראל המכוערת, הכוחנית והברוטלית.

לא היה נגרם שמץ של נזק לבטחון ישראל – בדיוק להפך – אילו התאפשר לפעילי השלום שעל הספינה להגיע לעזה כאורחים מכובדים של תושביה הפלסטינים. הספנים הכבולים עכשיו באזיקים ומובלים למעצר בשל רצונם בשלום, מצילים מעט מכבודה האבוד של מדינת ישראל ושל היהדות, שאת שמה נושא בנימין נתניהו לשווא.

טלפונים לקשר בנמל אשדוד:

נורית פלד אלחנן (אשתו של רמי אלחנן שהפליג בספינה ועצור כעת): 054-7578703

צביה שפירא (אימם של יונתן ואיתמר שפירא שהיו על הספינה ועצורים): 054-7474994

אדם קלר, דובר גוש שלום: 054-2340750