|
|
||
לפני קצת יותר משנה הקימו בנט ולפיד את "ממשלת השינוי" וקבעו לה מדיניות ברורה: לא לעסוק בנושא הפלסטיני, לא לנהל משא ומתן ובודאי שלא להגיע לשום הסכם. וכך אכן היה. בכל תקופת קיום הממשלה לא היה שום מו"מ. מה שכן היה זה דיכוי הולך וגובר בשטחים הכבושים. אבל הפלסטינים לא נעלמו וגם לא חיכו בסבלנות שישראל תואיל להתיחס לקיומם. יותר ויותר פלסטינים מתנגדים ונשק בידם לפשיטות שמנהל צבא הכיבוש בעריהם וכפריהם. מספר ההרוגים הולך ועולה, המתח בשטח מתגבר, ולפי כל ההערכות המצב הולך ומסלים לקראת התפוצצות גדולה. ולפתע – ראש הממשלה לפיד מבצע פניית פרסה ומודיע באו"ם על כוונתו לקדם את פתרון שתי המדינות! אבל בתנאי אחד: "הפלסטינים חייבים להניח את נשקם". להניח את נשקם? אבל אילו לא החלו המיליציות הפלסטיניות לפתוח באש על חיילים ישראלים ולערער את יציבות שלטון הכיבוש – האם בכלל היה ראש ממשלת ישראל טורח להתיחס אליהם ואל בעיתותיהם? |
|
|
|
|
