|
|
||
בכל יום אני מקבלת הרבה מכתבי תמיכה שיהוו חלק מהספר אותו אני מתכוונת לכתוב בעתיד הקרוב, בסוף שנה זו. היום, מר חיים גיבעון מחיפה, שלח לי מכתב שעזר לי להפסיק לבכות לזמן קצר לאחר ששמעתי את החדשות על הפיצוץ בירושלים. כל חדשות על הרג גורמות לי לבכות, בין שההרוגים הם פלסטינים או ישראלים. אני מאמינה שהרג הוא הרג, ושנינו, פלסטינים וישראלים, משלמים את המחיר של נוכחותם של התנחלויות יהודיות ושל הכיבוש בגדה המערבית. אני מצטערת על הריגתם של כל האזרחים החפים מפשע, אני מצטערת על שאיפשרתי לאנשים גזענים להנהיג את החברות שלנו. אני מצטערת על כל הישראלים ששלחו לי מכתבי צער, והאחרון שבהם היה מר חיים גיבעון, וזה חלק ממכתבו: הנושא: אהבה קאוטר, אני כל כך מצטער, גב' קאוטר. ראיתי את הדף שלך באתר של גוש שלום בו אני חבר. מצטער, מצטער, מצטער. מתבייש, מתבייש, מתבייש. אני אוהב אותך ואת עמך, ואמשיך עד יומי האחרון. אני בן 72, עושה כמיטב יכולתי למען הצדק, למען כבוד האדם, ובמאבק נגד הגזענות הבלתי נסבלת, הפונדמנטליזם הדתי של עמי והניצול וההשפלה חסרת הרחמים שלך. אני כותב מכתב זה מס' שעות לאחר פיצוץ האוטובוס בירושלים. שום דבר לא יכול לשנות את רגשות הבושה והזעם שלי לגבי מה שאנו עושים לבני עמך. אני מתנצל על שאיני מדבר ערבית (עוד בושה שלי), למרות שלמדתי ערבית מדוברת במשך שנה. לצערי, לא מספיק. המורה שלנו היה אדם נפלא מסח'נין, אבל הוא נאלץ להפסיק את השיעורים בגלל סיבות אישיות… הרגישי חופשיה לבקש ממני כל דבר שאת חושבת שהוא במסגרת האפשרויות שלי. באהבה, חיים |
|
|
|
|
