|
|
||
למה אף אחד לא מעוניין לשמוע, לדבר או לכתוב על הסיפורים הנחמדים שבין הפלסטינים לישראלים בזמן המלחמה הנוראה הזו? חיילי צה"ל גרמו לי להרבה סבל וכאב מאז שהתחלתי את עבודתי כעיתונאית. לאחרונה הם כבשו את ביתי בחברון והפכו אותי לחסרת-בית ברחוב, בזמן שרומי פתחה את ליבה הקטן בפני. אמא שלה אמרה, "כל עוד חיילי צה"ל ממשיכים לכבוש את ביתך בחברון, את תמשיכי לכבוש את ביתנו ואת ליבינו בתל-אביב"!! למעשה, המשפחה כבשה את ליבי וראשי. אני אוהבת את רומי, היא בת 10, אבל היא מאד קרובה אלי. גרנו יחד באותו בית בתל אביב, (אהבה ואחווה) משולבות זו בזו כדי לחיות באותו בית. לאכול, לצחוק, לשחק ולישון ביחד. יש קשר מיוחד ביני לבין רומי, כמו שתי אחיות, מבוגרת וצעירה. אמרתי את זה פעם לרומי, שאני לא יכולה להיות אאיתה במשך כל הזמן שקרוביה מבקרים אותה. מאז היא התחילה לתהות מתי סבתא שלה או דודניה מזמינים אותה לארוחת ערב איתם, והיא אמרה, "וקאוטר תישאר לבד בבית?" והקרובים עונים, "לא, היא מוזמנת יחד איתך.". רומי היא ילדה מאד אינטליגנטית ורגישה, היא מודעת למה שהיא עושה, היא בוגרת לגילה, ויש לה את העולם המיוחד שלה, היא מלמדת אותי הרבה דברים. |
|
|
|
|
