גיהנום תוצרת ישראל (מבוא)

ההתקפות נגדי החלו עם תחילת האינתיפאדה והן נמשכות מאז על בסיס יומי. הגשתי אינספור תלונות נגד חיילים אשר ניסו למנוע ממני לבצע את עבודתי העיתונאית. הגשתי גם תלונות רבות למפקד הצבאי של חברון על הטרדות ובלתי פוסקות.

המפקד הצבאי טוען שנוכחותם של חיילים על גג ביתי נובעת מסיבות פוליטיות, אבל החיילים הופכים את חיי לגיהנום. מאז הראשון בספטמבר 2001, אין אפילו כוס מים בביתי. חיילים חתכו את צינורות המים מהמיכלים שעל הגג והם משתמשים במים שנקווים על הגג כאמבטיה. הם גם נוהגים לדפוק על מיכלי המתכת הריקים ולהקים רעש בלתי נסבל. הם גם רוקעים בחזקה על גג המתכת ושוברים את השמשות במטבח ובמרפסת.

ב-20 בספטמבר,2001 בשעה 1:30 לפנות בוקר, הם שברות את הזגוגיות במטבח והשברים פצעו את חברי ששהה בדירה באותו זמן.

התלוננתי לפני המפקד הצבאי על התנהגותם ההרסנית של חייליו ותבעתי ממנו לשים קץ להטרדות נגדי, אך למחרת ב-21 בספטמבר, בשעה 1:30 לפנות בוקר התחילו החיילים לדפוק בכוח על מיכלי המים שעל הגג, ולקפוץ על הגג כשהם צועקים: "זונה, צאי החוצה! אם תתני לנו לזיין אותך נעזוב אותך בשקט!"

החיילים נוהגים לצעוק אלי: "שרמוטה!, זונה! כלבה! עיתונאית ערביה!" הכינוי הנחמד היחיד ששמעתי מהם היה: "מכשפה!" הצעקות מתחילות כל לילה בשעה 12:00 עד השעה 05:00 לפנות בוקר.

בהתקפות האחרונות נגדי, חתכו החיילים את חוטי החשמל לביתי, את כבל הטלויזיה, זריקת זבל, חול ופחיות מלאות שתן לתוך ביתי. הם גם זרקו עלי כדורים חיים וכאשר ניסיתי לצלם אותם, איימו שיירו בי.

הם גם זרקו עלי אבנים ופצעו אותי לא פעם.

ב-5 בספטמבר זרקו עלי החיילים כסא וגרמו לי לחתך של עשרים סנטימטר לרוחב החזה. הם גם עצרו אותי לא פעם בתואנה שאני פרובוקטורית.

בגלל שאני מתלבשת בבגדים יפים - אני פרובוקטורית.

בגלל שאני מנסה לעשות את עבודתי העיתונאית - אני פרובוקטורית.

בגלל שאני גרה בבית הזה - אני פרובוקטורית.

הרצל המפקד ביחידת שמשון אמר לי שהם ימשיכו להטריד אותי עד שאפסיק את עבודתי העיתונאית ואעזוב את חברון.

הסגן שלו קרא לי "כלבה" בנוכחותו. כאשר הרצל שמע את הסגן קורא לי בשמות גנאי, הוא לא הסתיר את חיוכו. הרצל מנסה תמיד להפריע לעבודתי העיתונאית. הוא נתן הוראה להקים גדר תיל מול פתח הבית, כדי למנוע ממני לצאת לרחוב. הוא גם נתן הוראה לחייליו להמשיך להציק לי עד שאעזוב את ביתי.

היום,3 באוקטובר, חזרתי מתל אביב לביתי בחברון.

בכניסה לביתי, חסמו חיילים את דרכי. הם התחילו לקלל אותי:

"דנה אינטרנשיונל, מכשפה, כלבה, מכוערת - תעופי מפה!"

לאחר ויכוחים ממושכים, נתנו לי להיכנס לביתי, לא לפני שהמפקד איים עלי:

"עכשיו נכנסת הביתה, אבל אל תבואי לבכות לי אם החיילים יעשו רעש על הגג!"

כשנכנסתי למטבח, נתקלתי בחמש פחיות משקה מלאות שתן זרוקות על רצפת המטבח,

קופסה של ממתקים היתה מפוזרת גם היא על הרצפה.

בנוסף, היו על הרצפה אבנים, אשפה צבאית ותחמושת חיה.

כל זה אחרי שלשה ימים של חופשה בתל אביב.

עד עתה, אין לי חשמל, מים, טלפון, טלויזיה ואני עדיין מנקה את המטבח.

כל אלה בהסכמתו של המפקד הצבאי בחברון. זאת מלחמה קרה נגדי.

האם כל זה נועד להקנות ביטחון לישראל?

היום, ה-4 באוקטובר

החלטתי לברוח מהרעש של החיילים. ביליתי את הלילה אצל השכנים.

שם אני גם מתרחצת מאז ניתקו החיילים את צנרת המים בביתי.

בשעה 7:00 בבוקר חזרתי לביתי.

החיילים הורידו מדבקות שלום שהדבקתי על הדלתץ כאשר הם שמעו אותי

הם התחילו לצעוק: "מכשפה! מכוערת! חזרת הבייתה?"

לא עניתי להם. הם התחילו לצעוק בקשר ליחידה אחרת:

"חמש. ארבע. המכשפה חזרה" החיילים בעמדה השניה ענו בקולות שנשמעו

כמו נביחות של כלבים או חמורים.

החיילים שעל הגג המשיכו לזרוק עלי חול מהגג.

קשה לי להביע את הרגשות שלי, אחרי שהפכתי להיות פליטה מהבית שלי בחברון

בגלל ההתנהגות ההרסנית של החיילים שעל הגג שלי ובגלל ההטרדות שלהם.

אפילו יותר קשה לי אחרי שאני רואה את ההבדל בין ההתנהגות שלהם להתנהגות של

החברים הישראלים שלי, שנתנו לי ביטחון בבית שלהם.

כבר יומיים שאני חיה עם משפחה ישראלית אחת. אנחנו אוכלים, שותים,

צוחקים ומדברים על דברים רציניים, הולכים לים, מנקים את הבית, פוגשים חברים.

אני חלק מחיי היומיום שלהם.

אני ישנה במיטה של רומי, בין הצעצועים שלה. היא ביקשה שאני אשאר בבית שלה,

(אולי בגלל שאז היא יכולה לישון עם הוריה במיטה שלהם, כשאני ישנה במיטה שלה).

אני מרגישה שהחיילים גורמים לצרות גם בתל-אביב מפני שהחברים שלי

דואגים לי.

אני יודעת שהחוק הצבאי תחת כיבוש הוא רע מאוד. בלי ערכים מוסריים והתחשבות

בבני אדם. אבל המפקד הצבאי "דרור ויינברג" הוא הכי גרוע שאני מכירה מאז שאני

עיתונאית, בגלל שהוא מרשה לחיילים שלו להתנהג כמו חיות בין אנשים אזרחים

ופלסטינאים שתחת שלטונו.

(האם הוא לא אשם בכך שאחד החיילים שלו לבש כפפה, אסף חרא של סוסים

מהכביש ומרח על פנים של פלסטינים, שקודם הכריחו אותם לצאת מהמכוניות שלהם

ולשבת על המדרכה?)

יום ב'8 באוקטובר

היום קיבלתי טלפונים רבים מתושבי חברון התוהים איפה אני.

עורך העיתון שאני עובדת בו התקשר ואמר שאני צריכה לחזור בזמן הקרוב.

בשני הימים האחרונים הפלסטינים גם לא רואים את תוכנית הטלויזיה שלי.

תושבי חברון גם סיפרו לי על הסבל הרב שהם עוברים בשטח H2 תחת השילטון הצבאי הישראלי.

הם ביקשו ממני לקיים את ההבטחה שלי, לארגן עצרת שלום של נשים נגד ההטרדה של חיילי צהל.

ונגד האלימות בחברון שנתונה בעוצר. כרגע יש 35,000 תושבים בעוצר בתנאים קשים מאוד.

כל התושבים מושפעים מאוד על ידי הלחץ הפיסי והפסיכולוגי של הענישה הקולקטיבית הזאת,

שנמשכת כבר 297 ימים.

570 משפחות גרות בשוק הישן של חברון והן כבר הגיעו למצב של רעב שנגרם על ידי הפעולות

של המפקד הצבאי "דרור ויינברג" מסיבות פוליטיות.

המפקד הצבאי ויינברג ציווה על אירגוני צדקה מוסלמיים של ה"וואקף" להפסיק

לספק את המזון המועט שקיים את המשפחות האלה.

התושבים, ששמעו שאני מתכוונת ללמוד באוניברסיטה בחוץ לארץ, נדהמו מאוד.

הם אומרים שאני מוכרחה להמשיך בעבודה העיתונאית שלי בחברון בזמן האינתיפאדה.

גם אני מבינה את המשמעות של לעזוב את העם שלי ואת הארץ שלי כעת,

אבל אני גם מבינה שזה נעשה כמעט בלתי אפשרי בשבילי להמשיך לחיות תחת "הכיבוש הנאור".

כעיתונאית, אני לא סובלת רק את הסבל שלי, כמו כל התושבים האחרים, אבל אני גם סובלת בגלל שאני

עדה לסבל של הרבה הרבה אנשים כמוני.

יום ג'9 באוקטובר.

אני כותב את הקטע הזה בשמה של קאותר היום, יום ד'10 , באוקטובר, מפני שהיא

לא יכולה לעשות זאת.

מאז כיבוש אבו סנינה, היא לא יכולה להתחבר לאינטרנט בחברון.

קאוטר אינה יודעת אם הצבא ניתק מרכזיות, אולי אלה מעשיו של השב"כ,

התוצאה זהה.

הבטחתי להעלות לאתר את הדברים כפי שהעבירה לי אותם בטלפון:

"כאשר הגעתי לחברון, אתמול בצהרים, התבקשתי לפתוח את התיקים שלי. סירבתי. אמרתי שאם הם רוצים

שיפתחו אותם לבד. הם אמרו שיפוצצו לי את התיק, אז נכנעתי.

הוצאתי את כל חפצי על הכביש. היו שם צעצועם שהבאתי לילדיהם של שכני.

הם התחילו לשחק בצעצועים ולשים על עצמם את הבושם שלי.

אחרי הקללות הרגילות, נתנו לי ללכת.

בערב היתה לי הפתעה נעימה. במשמרת הראשונה היו שני חיילים נחמדים, שדיברו

אלי בנימוס ואמרו לי שהם מתביישים במעשים של חבריהם.

אבל בלילה חזרו החיילים הרגילים, עם הדפיקות, הקללות והצעידה על גג המתכת.

הבוקר הסירו את העוצר מעל חברון למספר שעות.

אבל חברון חולקה למספר גטאות קטנים. אז אם מישהו רוצה לעבור מגטו לגטו

לערוך קניות או סידורים, הוא צריך לטפס על קירות וגדרות ולעבור דרך חצרות.

נראתה חברון בבוקר - הרבה אנשים, נשים ומבוגרים מטפסים על גדרות ועוברים בחצרות עם סלים וארגזים. כך

הדבר היחיד שאני רוצה, זה לצאת מחברון. לצאת מכאן ברגע שרק אוכל."

יום ששי,12 באוקטובר 2001

אני מאד מוטרדת מההידרדרות במצבם של התושבים הפלסטינים בחברון.

(עוצר, סגירה של בתי ספר, הרעבה וסבל של התושבים בעיר העתיקה, חולים שאינם יכולים

להגיע לבתי חולים, גירוש אנשים מבתיהם והפיכת בתים אלה למאחזים צבאיים, ועוד)

כל זה, בגלל נוכחותם של 400 מתנחלים בחברון,200 מהם לומדים בישיבה כאן, אבל לא גרים

בהתנחלות.

הנמשכת של החיילים והמתנחלים בחברון היא אלימות בלתי פוסקת. גם אלימות מינית נגד הנשים בחברון. בעיני, ההתנהגות

גזען, או לא אנושי. החיילים לומדים התנהגות גסה לוא אנושית מהמפקדים שלהם, מהממשלה ומהכיבוש. איש לא נולד

הממשלה משחיתה את החיילים היום ואת החברה הישראלית של העתיד רק מסיבות פוליטיות.

אני זוכרת את סגן הרצל מלמד את החיילים שלו כיצד להתנכל אלי, גם בדירתי הפרטית.

אני בדוחה שהמפקדים הצבאיים דרור ויינברג וקולונל כהן נהנים מהסבל שהחיילים שלהם גורמים לי.

מההתנהגות של השכנים שלי מצה"ל ושל המתנחלים. לויטננט הרצל הוא שכן טוב בחיפה, שם הוא גר, אבל שכן אני נגעלת

רע בחברון, שם הוא אויב שלי.

באוקטובר, בא לבקר אותי ידיד שלי, דסמונד ממדריד. הוא נגעל מהריח של השתן של החיילים וסירב להיות אתמול, ב-11

דירה, עם כל האשפה ולהיכלוך ובלי טלפון ומים. הוא התעקש לשכן אותי במלון.

עזבנו את הדירה שלי ב-3:00 אחה"צ. היה מאד נעים להיות לילה במלון נקי.

בבוקר, בשעה 10:30 וניסיתי לפתוח את הדלת. הדלת לא נפתחה. מישהו ניכנס לדירה וחסם את הדלת מבפנים חזרתי לדירה היום

כדי שלא אוכל להיכנס. חמישה חיילים עמדו בחוץ, מחייכים לניסיונותי להיכנס הבייתה. התעלמתי מהם.

מתושב פלסטיני מבוגר לעזור לי. הוא הביא מוט מתכת גדול ובמשך 15 דקות ניסה לפתוח את הדלת, עד שהצליח. ביקשתי

כאשר ניכנסתי לדירה, הייתה שיכבה נוספת של ליכלוך על הריצפה. מישהו ריסס את הריצפה בצבע שחור.

נשארתי שם כמה שעות. אחרי הצהריים התקשר אלי עיתונאי מארצות הברית. הוא ביקש ממני עוד מידע על מצבי

ועל המצב בחברון. הוא אמר שהוא קורא את היומן שלי באינטרנט והוא יפיץ את הסיפור בארצות הברית.

שבת,13 באוקטובר 2001

זה הגורל שלי: להיות פלסטינית, עיתונאית ואישה - חיה בבית תפוס על ידי חיילי צה"ל.

מספיק להיות פלסטינית כדי להיות אשמה בעיניהם. להיות אישה ועיתונאית, מכפיל את

אשמתי פי שלשה.

אני חיה ליד הרב משה לוינגר. אתמול בשעה 8:30 בערב, המתנחלים באו לגג כדי לעזור לחיילים

את "החובה הביטחונית" שלהם, כלומר לצעוק, לזרוק דברים ולהציק לי בכל דרך. הם זרקו הרבה חול ואשפה למלא

אבל אני לא הגבתי אפילו במילה אחת.

עבר לאט מאוד. לאט יותר מאשר לילות אחרים. ספרתי את הרגעים עד שהאור הגיע. לפעמים ספרתי את הכוכבים. הלילה

עכשיו אני בצרות עם החיילים ועם המתנחלים שהממשלה הביאה לגג הבית שלי.

אמנון כהן. הוא מפקד המינהל האזרחי בחברון. הוא שונא אותי בגלל שכתבתי משהו נגד אחד הקצינים שלו. אני מכירה את סגן אלוף

הנורא בבית שלי. הדובר שלו, פטר לרנר ביקש מקצין אחר לבוא ולתתקן את הנזקים שהחיילים גרמו בבית שלי. אבל כהן צריך לדעת להפריד בין השנאה שלו לבין המצב

בעיקר לתקן את המים שהם ניתקו ב1 בספטמבר. הקצין, שבי, בא, ראה את הנזקים אבל לא עשה כלום.

זרקו עלי דברים ופחדתי. התקשרתי לצוות השלום הנוצרי והם כאו לעזור לי. גם הם ראו ושמעו את החיילים. נסיתי את הבית בשעה 4:30 אחה"צ אבל החיילים

הסתכלתי דרך סדק בדלת וראיתי את המתנחלים. הייתה שם מתנחלת שתמיד זורקת עלי אבנים. העדפתי להתקשר הם הזהירו אותי שיש חיילים ומתנחלים מחוץ לבית שלי.

למשטרה. המשטרה באה אחרי כמה דקות ועזרה לי לצאת.

עוזבת את הדירה למספר ימים, וכאשר אני אחזור, תגור אתי נזהה אבו-דאוד שבעלה נהרג מהחיילים שעל הגג. אני

יום שלישי,16 באוקטובר

עורך הדין שלי העביר לי את תשובתו של אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה,

לתלונה שהגשתי.

במכתב הקצר, אומר רובינשטיין שהוא העביר את מכתבי לפרקליט הצבאי הראשי.

אני מניחה שהפרקליט הצבאי יעביר את המכתב למושל חברון. הוא יעביר את המכתב להרצל

(המפקד של החיילים שמציקים לי)

הרצל יגיד למושל שאני פרובוקטורית שלובשת שמלות מיני (בבית שלי).

יום רביעי,17 באוקטובר

קיבלתי את החדשות על רצח השר רחבעם זאבי. הצטערתי לשמוע על הרצח כפי שאני מצטערת

על רצח של של אזרחים פלסטינים חפים מפשע.

זה מעגל נורא של רצח ונקמה שקשה למצוא בו את ההתחלה ואת הסוף, אבל ברור

שהכיבוש אחראי לרבים ממעשי העוול בשטחים. הכיבוש הוא טרור ואלימות נוראה,

וההתנגדות לא אלימה לכיבוש, היא לגיטימית. הרג של ישראלי חף מפשע אינו מקובל עלי גם

במסגרת המאבק הצודק שלנו.

יום ששי,19 באוקטובר

היום אני בתל אביב, אצל חברים. בשעה 8:30 בבוקר, התקשרו אלי בהתרגשות שכנים מחברון

ואנמרו לי שחיילים נכנסו אלי הבייתה.

אני מניחה שהמפקד הצבאי דרור ויינברג שמע על התלונות שלי ופיקד על החיילים להיכנס

ולנקות את האשפה, לאסוף את החול ואת פחיות השתיה עם השתן. אולי אפילו יסיידו לי את הבית?

אני מקווה שגם יתקנו את צנרת המים וכבלי נטלויזיה שעל הגג.

ויינברג למד את ההבדל בין נוכחות החיילים שלו על הגג שלי לצרכי ביטחון לבין הפרת זכויות האדם שלי. אני מקווה שדרור

שבת,20 באוקטובר

18:00 - אני משתתפת עם חברים ישראליים מתנועת טע'יוש - קבוצה של ערבים ויהודים

הפועלים ביחד - ערב זכרון לטבח שנעשה בכפר קאסם לפני כמעט ארבים שנה.

זה היה טבח נורא. ראינו סרט שהיבא עדויות של ניצולי הטבח. למעלה מ-49 נרצחו, כולל ילדים,

נשים, וקשישים.

מה שמשך את תשומת לבי היה ראש המועצה המקומית של כפר קאסם, אשר אמר שמטרת הסרט אינה

לעורר שינאה, אלא ללמוד ביחד ממאורעות העבר.

מה שהוא אמר שימח אותי וגרם לי לשיר במכונית בדרך לכפר ארסוף. בשעה 20:30 הגענו לארסוף.

להיכנס לאיזור ארסוף סתם כך . במקום גרות מספר משפחות ישראליות עשירות. יש מערכת ביטחון משוכללת אסור

בכניסה. החברים שלי גרים בבית יפהפה בארסוף. יש להם ילדה מקסימה בשם אלי.

לי טוב מאוד עם החברים שלי, אבל...הרגשתי שאני חייבת לחזור ל"חברים" שלי, החיילים, אשר מזכירים לי היה

את חובתי, להמשיך ולכתוב נגד הכיבוש.

יום ג'23 , באוקטובר

זהו הים העשירי לבריחתי מחיילי צה"ל שעל גג ביתי בחברון.

אני לא אשכח את יום ה-4 באוקטובר, בו עמדתי על מרפסת הבית שלי, שומעת את הקללות הרגילות, אבל מברכת את

חיי האומללים, שהם טובים יחסית לאנשים בחברון עם בעיות קשות יותר.

אני זקוקה להרבה סבלנות, כדי להתמודד עם המראות והקולות המטורפים.

אני חושבת על הילדותיות שיש בחיילים האלה שעל הגג ואיך הם מופעלים על ידי המפרד שלהם, דרור ויינברג.

כשאני מביטה בהם, אני רואה את פניו של דרור ויינברג.

אותו מפקד שציווה על החיילים שלו להקים עמדה על גג הבית שלי, הוא חייל קטן במשחק גדול הרבה יותר.

וגם החיילים שלו, הם ילדים קטנים שלא יודעים דברץ הם מרגישים צורך להתעלל באנשים הנתונים למרותם. גם הוא

קריאות הגנאי המיניות שלהם כלפי, מעידות על האופי החולני של הכיבוש ועל המתח הפסיכולוגי שבתוכו.

שאני חיה בגיהנום ולמרות שאני נגעלת מהתנהגותם של חיילי צה"ל, אני גם מרגישה גאווה ותחושת ניצחון למרות

בזכות החברים הישראליים שלי ויש לי הרבה חברים ישראלים.

אני אוהבת את רומי, הילדה שאני גרה בחדרה כשאני בתל אביב.

אנושיים תמיד מנקים את השטח והגבולות שבין בני האדם. אני חושבת שרומי תהיה המורה שלי לעברית ואני רגשות

אלמד אותה ערבית.

יום ראשון,28 באוקטובר

בשעה 13:00 פגשתי את מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, דניאל סימון.

נתתי לו עותק של היומן שלי. הוא עלה לאינטרנט ושמע את קולות החיילים המקללים אותי.

הוא התנצל ואמר שהוא היה קצין בזמן הכיבוש הישראלי בלבנון ומעולם לא הרשה לחייליו

לקלל או להטריד אזרחים. הוא אמר שמעולם לא העניש אב בפני ילדיו. בזמן הרמאדן מעולם לא אכל ברחוב.

הוא אמר שהוא רוצה לעקוב אחרי המקרה שלי, לא בגלל שאני עיתונאית, אלא בגלל שהוא לא מקבל

יטרידו אזרחים, ובמיוחד נשים. הוא שאל אם יוכל לקבל עותק מקלטת הוידאו המראה בבירור חיילים שחיילים

המציקים לי. בעוד ימים ספורים אתן לו עותק.

בפגישה דיברתי איתו על חידוש תעודת העיתונאי שלי. הוא אמר שממשלת ישראל החליטה להפסיק לחדש

תעודות עיתונאי עבור פלסטינים המועסקים על ידי עיתונים פלסטיניים, אך הוא מוכן לחדש את התעודות של

מספר עיתונאים העובדים ככתבים בישראל. אמרתי לו שזאת החלטה פוליטית והוא הסכים אתי.

בשעה 10:00 חזרתי לחברון כדי לקחת את בגדי החורף שלי, את קלטות הוידאו >BR קאוטר סאלאם היא עיתונאית פלסטינית החיה חיים של גיהנום בחברון. העיתונות הישראלית מסרבת לפרסם את מאמריה המוקיעים את התנהגות חיילי צה"ל בחברון.

אתר גוש שלום יפרסם דוח"ות יומיים, ככל שיתאפשר על חייה של קאוטר סאלאם בחברון.

גוש שלום אינה אחראית לתוכנו של היומן.

אפשר להתקשר לקאוטר סלאם בטלפון סלולרי מספר 050-509039

לחצו כאן לשמיעת הקלטות מחייה של קאוטר סלאם בחברון