"וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִיר" - מחשבות על פרשת "תולדות"

הרַבָּה ליאורה אזרחי-ורד

פרשת תולדות פורשת לפנינו, דרך הדמויות המרכזיות, "אבטיפוס" לתכונה אנושית או עָם שלם. קריאה זו נתנה משמעות רבה ליהודים לאורך הדורות וכיום היא מובילה קבוצות מסוימות למעשי אלימות וטרור של ממש, בשם סיפורי האבות.

בפרשת "תולדות" נולדים שני אחים, המהווים סמל למאבקים בין עמים, דתות וקבוצות, עד ימינו אנו. כאשר מתבשרת רבקה על התאומים שיוולדו לה, נאמר לה כך: "וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִיר" (בראשית, כה, כג)

שלוש המילים: "וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִיר" יכלו להיות בסיס לעבודה מאומצת על ספת הפסיכולוגית, של דינמיקת אחים (ועוד תאומים!) מורכבת. אך קריאה מטה-היסטורית של פסוק זה הובילה למאבקים דרמטיים על השאלה הגדולה- מי הוא ה"רב" (הבכור) ומי הוא הצעיר?

אין זה פלא שהקריאה היהודית הקלאסית היא שיעקב, שנולד שני, הלא הוא אבי ישראל הוא הצעיר ועשיו הוא הבכור שאיבד את בכורתו. ועם השנים, עשיו הפסיק להיות אדם בשר ודם ונהיה לסמל של עמים שונים- אדום, רומי ולבסוף הנצרות. על פי פרשנות זו, יעקב (ובעקבות זה, אנחנו, עם ישראל) הצעיר והחלש הוא זה שיום מן הימים יקבל את הבכורה ויביס את הבכור. הנוצרים המוקדמים קראו פסוק זה כאילו הם עצמם יעקב, היורשים האמיתיים של עם ישראל והיהודים הלא הם עשיו. הבכורים יעבדו את הצעירים שיקבלו את השליטה על המרחב.

וניתן היה להשאיר את הדיון הזה במסגרת התיאורטיות, לולא לאורך הדורות לא היו מתרגמים את הפסוק לפגיעה אמיתית. במשך מאות שנים יהודים שחיו כמיעוט בקרב ממלכות נוצריות נפגעו בשל דימוי זה (ואחרים) ורבים שילמו ברכושם, בביתם ואף בחייהם.

הקהילות היהודיות, שחיו כמיעוט פגיע בממלכות אלו, פיתחו תגובות פרשניות שונות לכך. חלקם אף פיתחו שנאה עזה לנצרות וסמליה, כתבו פארודיות על חגים ומנהגים נוצריים ושינו את שמו של המשיח הנוצרי מישוע ליש"ו (ימח שמו וזכרו). החשש והפחד של הקהילות היהודיות מהפורעים והשלטונות הנוצריים היה בהחלט מוצדק ומובן על רקע התקופה. כיום אנו עדים לשימוש מסוכן ביותר של פרשנות זו במציאות הישראלית. ארכיטיפים ופרשנות מטה-היסטוריות, נכנסת תדיר לשיח הפוליטי רק שעכשיו לתוך הקשר של מדינה יהודית, ריבונית ובעלת כוח.

פרשנויות אלו יכולות להוביל למקומות מסוכנים ואלימים- אנו עדים שוב ושוב לאירועי התנכלות וונדליזם כלפי אנשי דת נוצרים ותיירים שמגיעים לביקור בירושלים. פרשנות אלימה לפרשת חיי שרה ותחושת הבעלות על חברון הובילה למהומות אלימות בשבת האחרונה. ההצדקה לשליטה בעם אחר והשחיקה ההולכת וגוברת של זכויותיהם הן של הפלסטינים בגדה המערבית והן של ארגונים ופעילים למען זכויות אדם מקבלים רוח גבית מתפיסה פרשנית שהתאימה אולי לימים שהיינו מיעוט נרדף ולא לימים בהם מדינת ישראל היא מדינה בעלת צבא, משטרה, שב"כ, אמצעי ביטחון רבים ועוד.

במשך מאות שנים למדנו איך להגן על עצמנו ככל הניתן כמיעוט, לעיתים מיעוט נרדף. למדנו דרכי התמודדות ופרשנות מהמקורות שלנו.

כיום נדרשת קריאה נוספת ומחודשת של סיפורי המקרא, קריאה המתייחסת לאחריות של היהדות כבעלת ריבונות. במקום להתבסס על הפסוק "וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִיר" הבולט כל כך בפרשת "תולדות", ראוי היה אם ניקח פסוק אחר ללמוד ממנו.

רגע אחרי שהבכורה נגנבה מעשיו, שלא עשה דבר רע מימיו, הוא זועק את כאבו אל אביו: "וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜יו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרְכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ" (בראשית, כז, לח).

אלפיים שנות גלות שאלנו את עצמנו איך לחיות בגלות, נתונים לשליטים זרים, לסכנות ולהשפעות שונות. השנה נחגוג 75 שנות ריבונות במדינת ישראל. זה הזמן ללמוד מזעקתו של עשיו ולהבין כי לא רק לנו ניתנה הברכה, אלא לכל יושבי הארץ הזו.

כאמא לתאומים בעצמי הפרשה זו קשה לי במיוחד. האם נגזרנו לחיות בתחושה שרק אח אחד יכול להיות בעל הכוח? האם אין אפשרות לתיקון?

ספר היובלים מציע לנו פרשנות אחרת. לקראת מותה של רבקה היא קוראת לשני בניה ואומרת לעשיו: "אשאלה ממך, אשר ביום מותי תביאני וקברתני על יד שרה אם אביך. ואהבתם, אתה ויעקב אחיך, איש את רעהו. ולא יחרש איש מכם רעה על אחיו, כי אם אהבה… ויאמר (עשיו): …וגם את יעקב אחי אהב מכל בשר, כי אחי הוא ויחדיו נזרענו בבטנך ויחדיו יצאנו מרחמך… ואף יעקב אמר: "כי לא תצא הרעה ממני ומבני על עשו אחי. ולא אגדל ממנו כי אם באהבה. ויקומו לאכול ולשתות היא ובניה, בלילה ההוא, ותמת… ויקברוה שני בניה, עשיו ויעקב, במערת המכפלה". (ספר היובלים, פרק ל"ה)

בעולם טוב יותר, האחים, העמים היו יכולים לחבור יחד ולא לנסות להיות אחד מעל השני. בעולם שלנו, המלאכה הזו ניתנה לנו, לעשות הכל כדי לתקן את היחסים ולדרוש צדק, שלום ועולם בטוח.

—-------------------------------------------------------------------------------

הרַבָּה ליאורה אזרחי-ורד הוסכמה לרבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים ומאז מכהנת כרבה ומובילה רוחנית בקהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל. פעילה חברתית, אשת מוסיקה ותרבות ופעילה בתחום השיח הבין דתי וחיים משותפים. נשואה לעמית ואמא לאיתן, דן וארי.