בעשורים האחרונים, בשקט מופתי ומאחורי הקלעים, בנה המחנה הפופוליסטי והלאומני את כוחו, עקב בצד אגודל, בהתבסס על שילוב רב עוצמה של הון עתק המוזרם לחשבון הבנק של עמותות הימין מכיסם של בעלי עניין עלומי שם ומכיסיו של האזרח הקטן באמצעות משרדי הממשלה; דבקות עיקשת בחשיבותם של רעיונות, מחקרים וניתוחים שמתורגמים לניירות עמדה, הצעות חוק ולבסוף – למדיניות מוצהרת של מדינת ישראל; וקידום האישים שיישאו בתרמילם את המסרים הללו ללב השיח הציבורי ולהיכל הדמוקרטיה – הכנסת.

המתקפה הפופוליסטית על ערכיה ויסודותיה של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית אינה, אם כן, תופעה חדשה או תוצאה מיידית של מערכת הבחירות האחרונה ואף לא תוצאה (בלעדית) של משפטי נתניהו. במקום, מדובר בחיבור מזדמן של הצרכים האישיים הקונקרטיים של האיש עם קבוצה פוליטית חזקה באופן בלתי פרופורציונאלי, הנתמכת ומוזנת ע״י פורום קהלת מזה ותלמידיו הנאמנים של הרב כהנא מזה, שבכוונתה לקדם הפיכה משטרית בישראל ושניצלה שעת כושר כדי לדחוף את האג׳נדה המסוכנת הזו לקצה, באופן משולח רסן ושיכור מכוח. ואולם, זו לא העת לייאוש והרמת ידיים, כי אם להפקת לקחים ומסקנות שיאפשרו את שיבתו של המחנה הליברלי, שעודנו מהווה את רוב הציבור, מהמסכים דרך הרחובות ובחזרה לאחיזה בהגה השלטון, והפעם עם תוכנית סדורה. אלא שכדי לעשות זאת, עלינו לפעול על בסיס מספר עקרונות ותובנות יסודיות. ראשית, המאבק הנוכחי לא יכול להיות ריק מתוכן פוליטי. מאבק ״ממלכתי״ המנסה ״לשמור על כללי המשחק״ לא יוכל אלא להשיבנו לנקודת ההתחלה.

כפי שהסביר ראש תכנית העמיתים של מולד, ש״י אגמון, זהו רגע פוליטי העוסק בשורשי הזהות של המדינה. לאנשי קהלת, כהנא ומעגליו הקרובים של ראש הממשלה יש שאיפות ותוכניות ברורות הנוגעות לכל אחד מחלקי חיינו: הם מבקשים להגדיר מחדש מה הן יהדות, ציונות, משפחה, מדינה יהודית ועוד. בהתאמה, קיים קשר הכרחי בין ״הצורה״ שהכוחות הללו מנסים לקדם - שבירת כללי המשחק, חתירה תחת הפרדת רשויות ועוד - ובין התוכן שהם מאמינים בו - עליונות יהודית, לאומנות, משיחיות, שוביניזם. ולכן, כדי להיאבק בכוחות הללו, לא יספיק מאבק צורני אלא מאבק תוכני. ה-״פשרות״ שמונחות על השולחן חדשות לבקרים, נעות בין מערכת משפט ימנית נוסח גדעון סער (בזמנו כשר המשפטים) ואיילת שקד - ובין הרס מוחלט של מערכת המשפט בנוסח ביבי-לוין-רוטמן. זו לא פשרה בין שני מחנות עם תוכן פוליטי, כי אם בין מחנה אחד שרוצה שלטון וכוח בלתי מוגבל ומחנה אחר שמנסה לשמור על ״כללי משחק״ כלשהם.

אם פנינו לפשרה, נקודת הפתיחה שלנו חייבת להתבסס על מה שאנחנו, כליברלים, מבקשים לראות: מגילת זכויות חזקה, הפרדת דת ומדינה, מחיקת סמכויות של בתי משפט רבניים ועוד. עלינו לפעול, בדומה למחנה שמנגד, כמחנה בעל תפיסת עולם ברורה, שמבקש לממש אותה, שמבין שאינו חלש ונחות כי אם בעל עוצמה רבה, וששואף להפעיל את העוצמה הזאת על מנת שיוכל לשוב לשלטון, וכדברי שר האוצר ״להיות המדינה״. ממשלת השינוי תפקדה על תקן ממשלת ה-״אצבע בסכר״, ואולם סופו של אותו סכר לקרוס. התפקיד שלנו בעת זו, הוא להילחם על מנת לשנות את כיוון השיטפון מלכתחילה.

לאורך השנים, הצבענו והתרענו מפני הסכנות האורבות לעתידה של ישראל מצידם של חסידי תפיסות העולם הלאומניות והגזעניות, המבקשים לעשות שימוש ציני בכל הטוב שיש לישראל הפתוחה, החופשית, המשגשגת להציע – על מנת לכתוב מחדש את כללי המשחק ואת החזון הציוני עצמו. כעת, כשהמציאות המשתנה תדיר מכה בעוז בכולנו, עלינו להיערך לכל התרחשות באמצעות עבודה מתמדת לבניית מדינה וחברה טובות ודמוקרטיות יותר. המטרה אינה רק לבלום את הניסיון הנוכחי לפגוע בדמוקרטיה: המענה למתקפתו של הימין הפונדמנטליסטי יימצא רק במהלך עיקש, נועז ובלתי מתפשר של המחנה הליברלי, לביסוסה מחדש של מדינת ישראל כמבוססת על חברה חופשית, שווה ופתוחה. אנו מאמינים כי למולד תפקיד מפתח בבנייתו של מהלך זה – ומקווים שתצטרפו ותתמכו בנו. שלכם,

עו״ד עידו דמבין, מנכ״ל מולד Molad - the center for renewal of Israeli democracy info@molad.org