בשנת 1987 פרצה ההתקוממות הפלסטינית, האינתיפאדה הראשונה. מדינת ישראל הועמדה בפני עובדת נוכחותם של מליוני פלסטינים לצידה ותחת שלטונה הצבאי והצורך להתמודד איתם ולמצוא פתרון. במשך יותר מעשר שנים נטתה דעת הקהל הישראלית לכיוון פתרון של שלום. לחיצת היד בין ראש הממשלה רבין ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת עוררה תקוות רבות, ומה שנקרא "תהליך השלום" זכה במשך כמה שנים לתמיכה ציבורית רבה בציבור הישראלי. אבל כשלון ועידת קמפ דיויד, האינתיפאדה השניה ופיגועי המתאבדים שפוצצו אוטובוסים ברחובות תל אביב וירושלים שינו לחלוטין את המצב. הישראלים ברובם השתכנעו שהשלום עם הפלסטינים בלתי אפשרי, כי "אין פרטנר" ו"אין עם מי לדבר". לצורך הניתוח שכאן לא חשוב להתווכח אם הציבור הישראלי צדק בהערכה זאת; יש אנשים (ואני אחד מהם) הסבורים שהשלום כן אפשרי ובהחלט יש פרטנר פלסטיני, אבל העובדה היא שנשארנו במיעוט מצטמק. מפלגת העבודה,,מפלגתם של רבין ופרס המזוהה כמפלגה של אוסלו, הצטמקה לכדי פירור קטן. החברה הישראלית והמערכת הפוליטית פנו בכיוונים אחרים. במשך כמה שנים, ראש הממשלה שרון הציע פתרון אחר - נסיגה חד צדדית. לא צריך לחפש פרטנר, לא צריך לנהל משא ומתן. אנחנו נעצב בעצמנו את גבולותינו, נחליט מאיזה שטח נצא ואיפה נישאר, ובמיוחד נבצע "התנתקות" חד צדדית מרצועת עזה. בתחילה הציבור הישראלי קנה את הנוסחה הזאת, ועל בסיסה הקים שרון את מפלגת קדימה שלרגע נראתה כמפלגת השלטון הבאה של מדינת ישראל. אבל בגבול רצועת עזה חטף החמאס את החייל גלעד שליט ובגבול לבנון - משם יצאה ישראל חד צדדית עוד מקודם - נחטפו שלושה חיילים ופרצה מלחמת לבנון השניה. מטחי טילים מעזה ומלבנון שכנעו את הציבור הישראלי שפתרון הנסיגה החד צדדית לא עובד והשטח שממנו צה"ל יוצא הופך להיות בסיס לפעילות עוינת. מפלגת קדימה, מפלגת הנסיגה החד צדדית, התפוגגה ונעלמה לחלוטין. מה נשאר? פתרון הסטטוס קוו. לא לחפש שום פתרון. להשאיר את המצב כמו שהוא. להמשיך בכיבוש הגדה המערבית, להמשיך במצור חונק על רצועת עזה שממנה "התנתקנו", "לנהל את הסכסוך" ולהשאיר את הפלסטינים באיזו חצר אחורית שאזרחי ישראל יוכלו לשכוח ולהתעלם ממנה. זה היה עיקר המדיניות שבנימין נתניהו הציע לאזרחי ישראל. הוא זכה שוב ושוב, במערכות בחירות חוזרות ונשנות. לא רק בגלל פולחן האישיות הביביסטי אלא גם ובמיוחד מפני שמרבית אזרחי ישראל הסכימו עם מה שהוא הציע להם, מדיניות "ניהול הסכסוך" וקידוש הסטטוס קוו. וגם כאשר למשך שנה אחת קמה "ממשלת השינוי" בראשותם של בנט ולפיד היא המשיכה באותה מדיניות בדיוק, והצהירה במפורש כי לא תנקוט שום מהלך מדיני מול הפלסטינים. אחדים מאיתנו הזהירו כבר זמן רב שהמדיניות הזאת כוזבת ומועדת לכשלון, שהפלסטינים לא ישלימו לנצח עם חיים תחת כיבוש ודיכוי, ושהיקיצה תהיה כואבת. כאשר השמענו אזהרות כאלה, חשבנו בעיקר על המצב המסלים בגדה המערבית, על האפשרות של התקוממות פלסטינית נרחבת, אינתיפאדה שלישית. במצב כזה היתה נוצרת אפשרות להגיד לציבור הישראלי שהכיבוש הוא שורש הרע וסיום הכיבוש הוא הפתרון היחיד. זה ללא ספק היה מעורר התנגדות זועמת מהימין ▪︎ אך אפשר היה לקוות שאל מול התקוממות של פלסטינים שמאסו בכיבוש לפחות חלק מהחברה הישראלית יהיה פתוח למסר שלנו. אבל כפי שאנחנו יודעים, פתרון "ניהול הסכסוך" התנפץ לרסיסים בצורה אחרת שאיש לא ציפה לה, והיקיצה היתה כואבת הרבה יותר ממה שמישהו יכול היה להעלות על דעתו. הדרך הברוטאלית, האלימה והפושעת שבה בחר החמאס איחדה את החברה הישראלית בהתפרצות של שנאה עיוורת והעניקה לישראל לגיטימציה בינלאומית אדירה למלחמה הרסנית. בצורה ברורה וחד משמעית, החברה הישראלית בחרה עכשיו בפתרון של כח ועוד כח ועוד כח, כח ברוטאלי וחסר כל מעצורים. מתהום הנשיה עלה בחזרה ה"פתרון" שבו נקט דוד בן גוריון עם יסודה של מדינת ישראל: פתרון הנכבה. גירוש ההמוני של פלסטינים אל מעבר לגבול והשלכתם כהמון פליטים חסרי כל לחיקן של מדינות ערב. זהו בבירור ההגיון מאחורי הפקודה הברוטאלית של צה"ל לתושבי העיר עזה וצפון הרצועה להתפנות דרומה. הם היו אמורים להמשיך עוד דרומה ולחצות את הגבול המצרי ולאכלס מחנות פליטים ענקיים חדשים בסיני, וכך ישראל היתה "נפטרת" מהם (לפחות כך נדמה היה למי שהגו את הרעיון המתועב הזה).

אבל מה שעבד ב1948 כבר לא עובד ב2023. הגנרל סיסי נשיא מצרים מיהר לסגור את הגבול ואף להזהיר במפורש כי נסיון ישראלי לדחוק את תושבי עזה למצרים עלול להביא למלחמה. לא מפני שסיסי ממש אוהב את הפלסטינים,,אלא מפני שהבין היטב שדחיקת מיליון או שני מיליון פליטים פלסטינים לשטח מצרים עלולה לערער ואולי למוטט לחלוטין את משטרו. אבל אם אי אפשר לגרש את תושבי עזה למצרים, כבר עולה בסדר היום הישראלי השטוף שנאה עיוורת "פתרון" אפל עוד הרבה יותר - פתרון הג'נוסייד, השמדת עם כפשוטה. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל - המדינה שאמורה היתה לתת מענה לשואה הנאצית והשמדת שישה מיליון יהודים - מדברים כאן במפורש על רצח עם. בעוד התעמולה הרשמית חוזרת על הטענה שאנשי חמאס הם "הנאצים החדשים", יש בקרבנו מי שבמפורש קורא למדינת ישראל ליטול את מורשת היטלר תוך כדי מלחמתה ב"נאצים" מחמאס. כבר הזכרתי במאמר קודם את המדבקות "להשמיד את עזה" ברחובות תל אביב ואת השדרן ה"מהוגן" רועי שרון החולם לראות ברצועת עזה "מליון גופות". בעקבותיהם בא ראיון טלויזיוני מבהיל ומבחיל. אבידע בכר, חבר קיבוץ בארי, ניצל מהטבח שביצעו אנשי החמאס ובכך קיבל במדינת ישראל של אוקטובר 2023 את התוקף המוסרי לקרוא במפורש בטלויזיה לבצע רצח עם ברצועת עזה: "לא תהיה תקומה לשטח הזה שנקרא רצועת עזה! לא ישאר שם דקל אחד, לא באר אחת, לא בית אחד, לא אדם אחד! לו יכולתי, גם את הדגים בים הייתי מרעיל!" במקומה של העיר עזה שתימחק מעל פני האדמה צריכים להיות בחזונו של בכר שדות תפוחי אדמה ובוטנים של חקלאים ישראלים. אי אפשר לבוא ביותר מדי טענות אל מי שאשתו וילדיו נרצחו לנגד עיניו לפני שבוע ואשר החוויה הזאת ממלאת אותו בשנאה ותאוות נקם עיוורת. בהחלט אפשר וצריך לבוא בטענות קשות אל רשת טלויזיה ציבורית (חדשות 13) ששידרה את הדברים האלה בראיון אוהד ובלי מלה אחת של ביקורת. אין ספק שברגע זה משוטטים ברחבי רצועת עזה פלסטינים שזה עתה ראו את בני משפחתם נהרגים בהפצצות של חיל האויר הישראלי. יתכן מאד שאחד מהם מטפח את החלום לראות שדות פלסטינים מוריקים במקום בו עמדה העיר תל אביב. אבל אף אחד לא יביא פלסטיני כזה,מלא זעם ושאיפת נקמה עיוורת,לראיון טלויזיוני אוהד ונרחב. ברחבי העולם מתקיימות עכשיו הפגנות המוניות לתמיכה בתושבי רצועת עזה, והן מחליפות את ביטויי האהדה לישראל בימים הראשונים לאחר הטבח שביצע החמאס. רבים מהמפגינים מניפים כרזות הקוראות "לעצור את הג'נוסייד בעזה". נכון לעכשיו, זה (עדיין?) לא ג'נוסייד. גם בלי ג'נוסייד, מה שכבר קרה וקורה זוועתי מספיק. נכון להיום (שני 23.10) המרכז ההומניטרי של האו"ם מספק את הנתונים הבאים: 4,385 פלסטינים נהרגו, מהם 967 נשים ו-1756 ילדים. 13,561 נפצעו - וזאת כאשר 19 בתי חולים נפגעו בהפצצות, 23 אמבולנסים הופצצו, ובתי החולים מתקשים לתפקד בהעדר חשמל ותרופות ורופאים נאלצים לבצע ניתוחים ללא הרדמה. ב98 משפחות נהרגו עשרה או יותר מבני המשפחה, ב95 משפחות נהרגו שישה עד תשעה מבני המשפחה. 15,100 יחידות דיור נהרסו כליל ועוד 10,656 יחידות דיור ניזוקו בצורה שאינה מאפשרת מגורים. 42% מיחידות הדיור ברצועה נפגעו וניזוקו ויקח זמן רב עד שאפשר יהיה לתקן את הנזקים. שכונות שלמות נהרסו ונמחקו לחלוטין, במיוחד בבית חנון, בית להיה, סג'אעיה, בשטח בין העיר עזה למחנה הפליטים שאטי, ובעבסאן כבירה. (כבר מתחילים להכין לאבידע בכר מקום לשדות תפוחי אדמה ובוטנים?). האו"ם ממשיך לעדכן את הנתונים מדי יום, מספר ההרוגים ויתר כל הנתונים הנוראים ממשיך לעלות. https://www.ochaopt.org/content/hostilities-gaza-strip-and-israel-flash-update-15

ארצות הברית דרשה לאפשר הכנסת ציוד הומניטרי (המשלוחים בינתיים עונים רק על חלק קטן מהצרכים), אך הטילה וטו על הצעה להפסקת אש. ולאזרחי ישראל ברובם לא אכפת מן המתרחש בעזה, הם לא יודעים ולא רוצים לדעת. ויש גם לא מעט שכן יודעים והם שמחים בשמחת הנקמה ומקווים לראות עוד ועוד דם ברחובות עזה. אז מה לעשות לנוכח המצב הנורא הזה, שכמוהו לא הכרנו מעולם? קודם כל, לא להתייאש ולהמשיך להיאבק ולהמשיך להשמיע את קולנו, גם בתנאים קשים של בידוד, גם כאשר כל המשמיע קול ביקורתי - אפילו מלים פשוטות ואלמנטריות נגד הרג ילדים בעזה - עלול להיות מוקע כ"תומך טרור" ולהיות מטרה להתנכלות הרשויות ולאלימות בריוני הימין הקיצוני. שנית, לקוות (ולהתפלל, אלה שמאמינים שיש מי ששומע תפילות...) שהאשראי שהנשיא ביידן ומנהיגי אירופה נותנים לישראל אינו בלתי מוגבל ושהם לפחות ימנעו מן הזוועות להפוך באמת לג'נוסייד. להיאבק, לקוות, ולהתפלל, ולשמור מכל משמר על הגחלת של רעיון השלום והדו קיום בין שני העמים בארץ הזאת, הרעיון של הגינות ואנושיות פשוטה. במוקדם או במאוחר, יתברר לאזרחי ישראל שגם "הפתרון" של כח ברוטאלי חסר מעצורים לא עובד. זה כנראה יקרה רק אחרי הרבה זוועות - אבל זה יקרה,כי הפתרון הזה פשוט לא יכול להצליח. ואז אולי אולי יגיע הרגע להציע שוב לציבור הישראלי את רעיון השלום. אולי יגיע הרגע הזה ואולי לא - אנחנו לא נאבד את התקוה.

אדם קלר