|
|
||
סרבן מצפון יוצא דופן יתייצב מחר בפני הצבא. בן 16 הגיע לישראל בגפו, ואת הכליאה הצפויה הוא מעדיף להסתיר מפני אימו שנשארה בחו"ל, כדי לא להדאיגה. חברתו הפלסטינית היא זאת שנתנה לו אומץ לפעול. "הם חושבים שבלי הלאומנות היהודית יהרגו אותם", הוא מאבחן בראיון את המקומיים, "אני רואה את העובדות, וזה לא נכון" "אני לא רוצה להיות חלק מזה, אני חייב לצאת מזה גם אם אצטרך לשלם מחיר". הכלא הצבאי נווה צדק, ב-24 בספטמבר 2022 (צילום: אורן זיו) "העתיד נראה קודר עכשיו. הם מתייחסים אליי כאל אויב ובוגד בגלל תמיכתי בזכויות אדם ובסולידריות. אני מבני המזל, מפני שבמקום שיוציאו אותי להורג כמו מאות פלסטינים, הם 'רק' יכלאו אותי. אבל כל האלימות והדיכוי שלהם הם רק סימן לחולשה ולפחד, כי הם יודעים שהדמוקרטיה תהיה שקיעתם. לכן הם ירדפו כל אחד ואחת מאיתנו. אבל בימים חשוכים אלה, נזכור את מילותיו של פבלו נרודה: 'הם יכולים לחתוך את הפרחים, אבל הם לא יכולים למנוע את בואו של האביב'". המילים האלה הן מתוך הצהרה שכתב ד', שצפוי להיכנס לכלא מחר (רביעי) עקב סירובו לשרת בצבא מטעמי מצפון. בכך יצטרף לארבעת הסרבנים שחר שורץ, אביתר רובין, עינת גרליץ ונוה שבתאי-לוין, שנשפטו עד כה ל-110, 95, 87 ו-65 ימי מחבוש, בהתאמה. מלבד הסירוב לשרת בצבא עצמו, ד' שונה מהפרופיל המוכר של סרבני המצפון כמעט בכל מובן. בקשתו שלא להזדהות בשמו המלא מעידה גם היא על חריגותו: הוא עתודאי שהיגר לישראל כנער, וחי כעת בזוגיות עם צעירה פלסטינית. אימו, שנשארה בארץ הולדתו, לא יודעת שבנה עומד לחגוג את יום הולדתו ה-25, בעוד ימים ספורים, בכלא. "אני לא רוצה שזה יפגע באנשים הקרובים לי, במיוחד בחברה שלי", הוא אומר על בקשתו להתראיין בעילום שם, ולהסוות פרטים נוספים שיכולים להסגיר את זהותו. "לא היו לי חיים פשוטים בארץ הולדתי – גם מבחינה משפחתית וגם מבחינת המדינה עצמה, שיש בה הרבה בעיות", הוא מספר, במבטא עדין. "רציתי לצאת משם, וידעתי שיש לי את האפשרות לבוא לישראל. אין לי כאן משפחה, בארץ הולדתי לא הייתי חלק מהקהילה היהודית, אבל ידעתי שהם יעזרו לי. בגיל 15 פניתי לסוכנות היהודית ושאלתי אם אוכל לבוא לישראל כדי ללמוד באוניברסיטה. התשובה שלהם היתה 'אתה יכול לבוא, גם ללמוד בבית ספר ולסיים כאן את התיכון', וחשבתי שזאת אפשרות מעולה". לא בלי מאמץ, ד' שכנע את אימו והגיע לישראל בגפו, בגיל 16. הוא למד עברית, סיים תיכון ונרשם ללימודי עתודה, "גם בגלל שלא רציתי ללכת למשהו קרבי ולסכן את החיים שלי". לאחרונה סיים את לימודי התואר הראשון בכלכלה ובספרות, בעזרת תמיכה כספית של הצבא ושל משרד הקליטה. בשנים האלה גם גיבש את תפיסת עולמו ביחס למרחב שאליו היגר. זה נעשה יותר ויותר קשה "באוניברסיטה התחברתי עם סטודנטים בינלאומיים, שאין להם בעיה להסתובב בגדה, אז התחלתי לצאת איתם. בהתחלה נורא פחדתי, כי זה מה שמלמדים אותנו. אני זוכר שפעם נסענו, החברה שלי באותה תקופה ואני, באוטובוס פלסטיני בשבת בירושלים, וכל הדרך רעדנו מפחד שמישהו פתאום יתקוף אותנו או לא יודע מה. התחלתי לנסוע עם הסטודנטים האלה לרמאללה, למזרח ירושלים, לקרוא דברים אחרים, לצרוך תקשורת אחרת, ולהבין שמה שסיפרו לי כל השנים האלה היו ממש שקרים". מה הם השקרים האלה שישראלים מספרים לעצמם? "משהו אחד שמאוד חזק כאן הוא החרדה הקיומית. אני חושב שזה לא אמיתי, אלא מיוצר על ידי הישראלים עצמם. הם חושבים שבלי הלאומנות היהודית, יהרגו אותם. אני רואה את העובדות, וזה לא נכון. וזה משהו שגורם לאנשים להיות מאוד אלימים כלפי חוץ. הם אומרים לעצמם שבלי האלימות הזו הם לא ישרדו, אז הם כל כך אלימים עד שהם גורמים לבעיות בעצמם. הרי אם לא היה דיכוי, הנערים האלה, שיוצאים להפגין אלימות נגד האפרטהייד, לא היו עושים את זה". גדלת בבית ציוני? "ממש לא. אמא שלי לא יהודייה, אבא שלי היה יהודי אבל לא דתי, ופוליטית לא היה ציוני, אם כי היה פרו-ישראלי במובן מסוים. אבל המילה ציוני לא נאמרה אצלנו בבית אף פעם". אם אמא שלך לא יהודייה, זה אומר שהיית צריך לעבור הליך גיור כלשהו? "לא. את יכולה לבוא לפה עם סבא אחד יהודי, כלומר אם את 25% יהודייה. הסוכנות מביאה הנה הרבה אנשים שאינם יהודים, העיקר שיהיו לא פלסטינים. "אספר לך סיפור קטן בהקשר הזה: אחי וחברתו הלא יהודייה שקלו לבוא לפה לפני כמה שנים. הם הלכו לסוכנות היהודית, ויצאו משם מזועזעים. אני לא יודע איך הם הגיעו לנושא הזה, אבל בשלב כלשהו החברה של אחי אמרה לשליחת הסוכנות שהיא לא מתכוונת להביא ילדים לעולם. השליחה אמרה לה שהסיבה שהם מביאים אנשים לישראל היא שיעשו ילדים יהודים, אז אחי והחברה שלו אמרו שאין להם שום כוונה להגיע למדינה הזו. מאת: אורלי נוי' "שיחה מקומית" |
|
|
|
|
