"האוכלוסייה הבדואית מופלית לרעה בצורה מחפירה, נרדפת בברוטאלית בביתה שלה, על אדמתה שבנגב" האשים נורי אל עוקבי, יו"ר העמותה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, בעדותו בפני הועדה בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג האמורה להגיש לממשלה המלצות ביחס למדיניות כלפי האוכלוסיה הבדואית בנגב. אל עוקבי אמר לחברי הועדה כי בקרב הבדואים מתנהל ויכוח עז אם בכלל להופיע בפני הועדה, מתוך תחושה של חוסר אמון רב כלפי הממשלה ומוסדותיה אשר עסקו שנים רבות בקיפוח ונישול הבדואים.

הוא סיפר בפירוט על תולדות שבטו שלו, שבט אל-עוקבי אשר בשנת 1948 קיבל הבטחה ממדינת ישראל שקמה לכבד את אדמותיהם ומנהגיהם של הבדואים, הבטחה שהופרה בגסות בשנת 1951 כאשר בני השבט גורשו באלימות רבה מאדמתם באזור אל- ערקיב שמצפון מזרח לבאר שבע, ולא הורשו לחזור לשם עד היום.

במצגת שהציג בפני חברי הועדה הראה אל עוקבי מסמכים המוכיחים כי לפני הקמת המדינה הכירה התנועה הציונית בבעלותם של הבדואים על אדמתם ועשו חוזי מכירה עמם – אך לאחר הקמת המדינה נרשמו הקרקעות באופן שרירותי על שם הממשלה או הקרן הקיימת ותושביהן הבדואים גורשו.

"הטענה כי הבדואים הם נוודים היא מיתוס – היו ויש לנו אדמות, לכל שבט ולכל משפחה, לא ויתרנו ולא נוותר עליהן". אל-עוקבי ציין כי בסוף שנות התשעים עלתה האפשרות להקים לבני שבטו ישוב כפרי באדמתם ההיסטורית באל-ערקיב. "בני השבט, שמחו והתלהבו לשמוע על האפשרות הזאת. הם מפוזרים באזור הסייג במזרח הנגב, לשם גרשו אותנו, בבאר שבע, ברהט, בבאר שבע, בלוד וובקלאנסוווה – ובכל המקומות אנו מרגישים כפליטים שגורשו מביתם.

אולם בסופו של דבר, שר השיכון מהמפד"ל אפי איתם, הקים שם ישוב יהודי בשם "גבעות בר" ואנו נשארנו בחוץ. אני הקמתי אוהל ליד חורבות בית אבי, שם חייתי בתשע שנות חיי הראשונות, ושם אני מתכוון להשאר למרות ההתנכלות החוזרת של המשטרה. איני רואה באנשי "גבעות בר" אויבים – יש די מקום באדמות אל-ערקיב להם ולשבט אל עוקבי המונה כמאתיים משפחות. אנו מוכנים לחיות בשכנות להם, או גם להקים ישוב משותף לנו ולהם אם ירצו" סיכם אל-עוקבי.

בעקבותיו העידו בפני הועדה יעקב מנור ועמוס גבירץ, פעילי "פורום הכרה" המאגד ארגוני שלום וזכויות אדם המעורבים במאבקה של האוכלוסיה הבדואית בנגב. עמוס גבירץ אמר לחברי הועדה, כי בעוד ממשלות קודמות ששלטו בנגב לפני הקמת מדינת ישראל כיבדו את אורח חייהם ומסורותיהם של הבדואים, דווקא מדינת ישראל היא שפגעה בהם פגיעה קשה וחמורה. "אם אבוא לביתך וארצה להרוס אותו, או לגזול את אדמתך, או למנוע ממך אספקת מים וחשמל, אתה תקרא למשטרה. אך כאשר באים להרוס את בתי הבדואים ולגזול את אדמתם, המשטרה עצמה היא המבצעת את הגזל וההרס" אמר גבירץ, אשר קרא לחברי הועדה לשמש כמשטרה חליפית שתגן על האוכלוסיה הבדואית מפני התנכלות המשטרה ויתר זרועות הממשלה.

יעקב מנור אמר לחברי הועדה כי הנסיון של עקירת הבדואים מאדמתם וריכוזם בעיירות ללא מקורות מחיה נכשל כשלון חרוץ מכל הבחינות – חברתית, כלכלית ופוליטית – ולמרות זאת הממשלה מעוניינת לשכפל אותו ולרכז עוד 80,000 בדואים בעיירות נוספות מאותו סוג. בשנות החמישים הממשלה גרשה בדואים מרוב חלקי הנגב וריכזה אותם באזור הנקרא "הסייג" במזרח הנגב, עכשיו מתכוונים להשלים את המלאכה, לגרש אותם גם משם ולהרוס כפרים שהמדינה עצמה הקימה לתושבים שנעקרו מאדמתם המקורית.

בהתבססו על ההיכרות הממושכת של פעילי "פורום הכרה" עם האוכלוסיה הבדואית ובעיותיה, קרא יעקב מנור לחברי הועדה להמליץ במסקנותיהם על הכרה ב"כפרים הבלתי מוכרים", וחיבורם לתשתיות כמו כל ישוב אחר במדינה, וכן להביא להפסקה מיידית ומוחלטת של הריסת בתים בכפרים אלה עד להגשת מסקנותיה הסופיות של הועדה. פיזורם של הבדואים על פני אזורים בנגב אינו צריך למנוע הכרה בהם, כשם שהמדינה אינה מתנגדת לפיזור של תושבים יהודים על פני שטחים כאלה אלא להיפך מעודדת הקמת ישובים קטנים במקומות נידחים, ואף "חוות בודדים" אשר זוכים לחיבור מיידי לכל התשתיות וגם לתקציבים ממשלתיים נדיבים.

אברהים אל-עמור, תושב העיירה כסייפה הנמנה על התושבים הבדואים שפונו מאדמתם המקורית בעקבות השלום עם מצרים והעברת שדות התעופה שהיו בסיני, אמר כי כסייפה והעיירות הבדואיות האחרות שהוקמו על ידי הממשלה מהוות דוגמאות שליליות שבלשון המעטה אינן מעודדות בדואים נוספים לעבור לעיירות מאותו סוג. הוא ציין שכסייפה מופלית לרעה בהקצבת משאבים ממשלתיים לעומת ישובים יהודיים בשכנותה, ונשארה הרחק מאחור ברמת השירותים והתשתיות.

כמו כן ציין כי הממשלה מקצה קרקעות בעיירות הבדואיות בלי להתחשב כלל בתביעות הבעלות של תושבים בדואים אחרים שהחזיקו באדמות אלה מדורי דורות, וכאשר תביעות הבעלות תקועות במשך עשרות שנים בבתי המשפט. "קניתי לבני מגרש בכסייפה כבר בשנת 1994, אך אי אפשר לממש את הבעלות עליו. מבחינת הממשלה, זוהי אדמת מדינה שאפשר למכור ולשווק אותה, אך בעלי הקרקע לא השלימו עם כך שהיא הופקעה מהם ושמישהו אחר יבוא לגור עליה. תושבים שגרים בכפרים הבלתי מוכרים נמצאים בבעיה שכל הזמן באים נציגי הממשלה להרוס את בתיהם, אך לפחות הם אינם צריכים להתמודד עם מצב שהם גרים על אדמה ששייכת לבדואים אחרים ונמצאים בעימות מתמיד עם בעלי הקרקע".