אל תגידו לא ידענו

אל תגידו לא ידענו / עמוס גבירץ

6/7/08

116

במשך שנים תוקפים מתנחלים מקרית ארבע את בתיהן של שלוש משפחות אל-ג'עברי בחברון, בוואדי נסארה, שבין חברון לקריית ארבע. מאז שמתנחלים השתלטו, במרץ 2007, על בניין בקרבת מקום, החלו לתקוף את בתי אל-ג'עברי גם מבניין זה.

לפני כשנה הציתו מתנחלים את אחד הבתים. ב- 6-7.6.2008, נכנסו מתנחלים לקרבת בתי אל-ג'עברי, השליכו אבנים, וגרמו נזקים בגגות שלושת הבתים. ב-13.6.08, באו מתנחלים מה"בניין הכבוש" ופלשו לביתה של אחת המשפחות. הם קיללו וניסו לפגוע בבני המשפחה, אלה הצליחו לגרשם מהבית. תקיפות המתנחלים גוברות בימי שישי ושבת.

לדברי המשפחות, פניות למשטרה לא הועילו. זאת תמיד מעדיפה לשמוע למתנחלים...

צה"ל הציב מחסום ליד הכביש ומונע את היציאה לכביש מהתושבים.

--ביום רביעי ה- 25.6.08 באו כוחות משטרה גדולים לכפר הבדואי ביר הדאג' בנגב והרסו שני בתים. 19 נפשות נותרו ללא קורת גג.

115

מתנחלים מיצהר ממשיכים לתקוף את שכניהם הפלסטינים. ביום חמישי ה- 19.6.2008 הם קיבלו תגבורת של מתנחלים נוספים.

ביום ג ה- 17.6.08 תקפו מתנחלים מיצהר את הכפר הפלסטינאי בורין, והרגו שני חמורים.

יומיים לאחר מכן, ביום חמישי, ה- 19.6.2008 הרסו כוחות משטרה קרוון במאחז בלתי חוקי של יצהר. מתנחלים יצאו לנקום בפלסטינים. הם תקפו בשני כפרים, א-סירה-אל-קיבליה ובורין. תגבורת של מתנחלים שהגיעו באוטובוסים, החלו לתקוף באבנים רכבים פלסטינים שעברו בכביש ויצאו לתקוף בשני הכפרים, כאשר חלק מהתוקפים הציתו שדות חקלאיים, וחלק הלכו לתקוף בתוך הכפרים. חיילים שהיו במקום לא מנעו את ההתקפות. רק בעקבות פנייה של ארגוני זכויות אדם הגיעה תגבורת של חיילים. אנשי הכפרים ניסו לגרש את התוקפים באבנים. החיילים זרקו עליהם ועל בתים פלסטינים שהותקפו רימוני גז. גם אחרי שהמתנחלים סולקו מהכפרים, מנעו החיילים זמן רב מהפלסטינים להגיע לשדותיהם כדי לכבות את השרפות.

114

מוחמד חממרה מהכפר הפלסטיני חוסאן, עבד בהתנחלות ביתר עילית. הוא ומליסה (צעירה יהודיה מההתנחלות) התאהבו והחליטו להינשא. לשם כך מליסה התאסלמה. לפני כחודש נישאו בחוסאן ומאז חיים ביחד בכפר.

מתנחלים מביתר עילית תקפו את הכפר וטענו שמליסה נחטפה. הם איימו שהצבא יבוא לקחתה בחזרה להתנחלות.

ביום חמישי ה- 12.6.2008 הגיעו חיילים לכפר, הקיפו את ביתם של מוחמד ומליסה,

ולקחו את שניהם מהכפר. למחרת שיחררו אותם.

113

במשך קרוב לשלושים שנה מנסים כוחות הביטחון לסלק את האוכלוסייה הפלסטינית מדרום הר חברון. לשם כך הכריזו על שטח גדול כעל שטח צבאי; ביצעו גירושים; סתמו בורות מים, הרסו בתים, הקימו התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים. עכשיו משתמשים בחסימות כבישים.

ב-5.6.2008 הקימו כוחות צה"ל חסימה של סלעים ואדמה על הכביש שמחבר את תוואני, כפר בדרום הר חברון, ליאטה (עיירה מרכזית באזור זה). כך באחת נחסם הכביש שמאפשר להעביר מים, מזון לצאן וצרכים אחרים לכפרי המערות באזור. יש לזכור שהשנה הייתה בצורת קשה ויש מחסור חמור במים וצמחיית מרעה בכפרי המערות.

112

התקשורת דיווחה כי ב-19.5.08, חיילי צה"ל הרגו נער פלסטיני, שניסה לעבור במחסום חווארה כשהוא חמוש במטעני צינור בחגורתו. חיילת אחת אפילו צוינה לשבח...

הנער, פהמי עבד אלג'ואד אלדרדוכ, תלמיד הכיתה ט', יצא מביתו כשהוא "חמוש" בשני פלפונים ואוזניה. כדי להרגיע את אביו, דיווח לו שעבר את מחסום חווארה עוד לפני שאכן עבר.

ב-19.30 לערך, לאחר שעבר את ה"קרוסלה" (השער המסתובב במחסום), הורו לו החיילים להרים את חולצתו. כנראה שחוט האזנייה והפלפונים עוררו את חשד החיילים, והם ירו בו מייד. אמבולנס פלסטיני הגיע כעבור כעשרים דקות, אך לא הורשה להתקרב. רק ב-23.30 הורשה לקחת את הגופה.

חיילי צה"ל גירשו מהמקום את הפלסטינים האחרים שהיו במחסום באמצעות גז מדמיע ורימוני הלם. מתנחלים זרקו אבנים על המגורשים, וחיילי צה"ל לא מנעו את זריקת האבנים.

לאיזה גרסה להאמין?

111

תושבי הכפר הפלסטיני עסירה אל-קיביליה סובלים מהתקפות בלתי פוסקות על כפרם, מצד מתנחלים הבאים מיצהר ומצד חיילי צה"ל.

ביום שישי ה- 16.5.2008, אחרי 14.00, באו כ-25 מתנחלים מיצהר לפאתי הכפר והחלו לזרוק אבנים על הבתים, ולהבעיר חלקות חקלאיות של תושבי הכפר. חיילי צה"ל שבאו למקום לא הפסיקו את התקפת המתנחלים. פלסטינים מהכפר, שבאו למנוע את כניסת המתנחלים לכפרם, קודמו ביריות כדורי גומי ורימוני גז מדמיע מידי החיילים. מיכל מים על גג בית נורה וניזוק. המתנחלים גם לקחו חמור מהכפר. למחרת שבו המתנחלים לתקוף. צה"ל מנע בעדם.

תושבי הכפר מדווחים על תקיפות מתנחלים מזה כשש שנים, אחת לחודש לערך. בזמן האחרון התקיפות נערכות אחת לשבוע בימי שישי או שבת. בנוסף, צה"ל נכנס מדי פעם מאוחר בלילה, משתלט על בתים, ומרכז את יושביהם לחדר אחד, בעוד החיילים נמצאים בשאר הבית.

110

יום במת"ק (מפקדת תיאום וקישור) עציון.

98 פלסטינים הגיעו הבוקר (18/5/08) למת"ק, חלקם מחכים מ-5:30 בבוקר. עד השעה 12:30 נכנסו 23 בלבד. מי שלא ייכנס עד סוף היום יישלח הביתה וייאלץ לשוב למחרת ולחכות מחדש בתור. טכנאי שיניים הגיע בשבוע שעבר לחדש את אישור הכניסה לישראל. החייל-פקיד ביקש ממנו להביא ניירות נוספים. אלא שהפקיד אינו יודע ערבית, והטכנאי אינו יודע עברית ולא הצליח להבינו, לכן הגיע שוב היום, עומד בתור, בתקווה שהפעם הפקיד יוכל להסביר לו בערבית במה מדובר.

שלושה הגיעו כי קיבלו זימון לחקירת שב"כ. אחד מהם, רופא, מנהל ארגון רפואי, שזומן ליום חמישי שעבר, הגיע במועד שנקבע לו, עמד בתור כל היום ובשעה 15:00 הודיעו לו שיחזור שוב ביום ראשון. היום הוא מחכה מהבוקר ומבין שגם היום לא ייכנס ויאלץ לבזבז עוד יום עבודה גם מחר. שני פלסטינים נוספים מספרים שזוהי הפעם השלישית שהם מגיעים לחקירה שנקבעה להם, ונשלחים הביתה כלעומת שבאו. פוחדים שאם לא יבואו, יקבלו ביקור לילי שבו יילקחו לחקירה...

109

משטרת שומרון ויהודה (ש"י) ידועה בחוסר הצלחתה לעצור ולהעמיד לדין מתנחלים המבצעים פשעים. דוגמה לכך ניתנת במקרה הבא:

ביום שישי ה-2.5.2008, תקפו מתנחלים שבאו מההתנחלות מעון תושבים פלסטינים ופעילי זכויות אדם בינלאומיים, בכפר תוואני שבדרום הר חברון. בתחילה ניסו חיילים להפריד בין שני המחנות. אז הצביעו מתנחלים על מספר פלסטינים, וטענו שהם גנבו דובדבנים. החיילים החלו גם לתקוף את הפלסטינים. שוטרים שהגיעו למקום עצרו חמישה פלסטינים. כאשר פלסטינים ובינלאומיים ניגשו לשוטרים להגיש תלונות, והראו להם מי מהמתנחלים פגע בהם, סירבו השוטרים לקבל את התלונות ולעצור את התוקפים.

שני פלסטינים ושני בינלאומיים נזקקו לטיפול רפואי בבית חולים.

108

הכפר הפלסטיני עזון עתמה נמצא בין גדר ההפרדה לקו הירוק (ראו "אל תגידו לא ידענו" 89). המחסום המפריד בינו לבין הגדה המערבית מהווה עורק חיים לכפר ומהווה מקור פגיעות בלתי פוסק בתושבים.

ב-14.4.08 חזרו ילדים מטיול בארבעה אוטובוסים. בהגיעם למחסום מנעו מהם החיילים להיכנס לכפרם. ראש מועצת עזון עתמה, שניסה לדבר עם החיילים, נורה בכדורים מצופי גומי ונפצע. שלושה תושבים נוספים, שבאו לנסות להחזיר את הילדים, נורו באש חיה ונפצעו. רק לאחר חצות אפשרו לילדים לחזור לכפרם.

בשבת ה-3.5.08 יצאה למחסום אישה עם חמשת ילדיה, מלווה באחיה, בדרכה חזרה לכפר מגוריה. האח התכוון להחזירה לביתה. במחסום ביקשו מהאח לצאת מהמכונית ולחכות בצד. האח דיבר בסלולרי בזמן שחיכה. מפקד המחסום קרא לו והחל להכותו. הוא הוכנס לצינוק שנמצא במקום, ושם הכוהו החיילים. המשפחה לקחה אותו חזרה לכפר והזמינה אמבולנס. החיילים עכבו את האמבולנס חצי שעה במחסום.

107

ביום שני ה-7.4.2008 חצה הנער שריף בג'אס פריד שתייה, יחד עם עדר הכבשים של משפחתו, את כביש 557 בדרכו חזרה לכפרו סאלם שליד שכם. הכביש מוביל להתנחלות אלון מורה, ומותר לנסיעה ליהודים בלבד. שריף בן ה-15 היה הרועה הרביעי שחצה עם עדרו את הכביש. נהג אוטובוס דן, ארנון שי, שנסע בכביש, פגע בשריף, העיפו למרחק של כ-70 מטר והרגו. הפגיעה המיתה גם את חמורו של שריף ועוד חמש כבשים. עוד כבשים רבות נפצעו. הנהג ברח מהמקום להתנחלות אלון מורה. משטרת אריאל עצרה אותו לחקירה, ושיחררה אותו בערבות.

ביום שלישי 8.4.2008 שמעה פעילת מחסום-ווטש במחסום תיאסיר, חייל מהנח"ל החרדי , תושב אלון מורה, מספר לחברו בצעקות, כיצד אתמול דרס אוטובוס למוות "איזה ערבוש קטן, איזה צחוקים היו שם, איזה קטעים היו, כשהילד היה מרוח על הכביש...".

106

ב-15.4.2008 הלך חמד נידר חדאטפא מבית פוריק לעבוד בשדה של משפחתו ליד ההתנחלות חמרה. הוא ניסה לחזור דרך מחסום חמרה, שם מנעו ממנו לעבור, כי בהיותו בן 15 עדיין אין לו תעודת זהות. הוא נאלץ ללכת בדרך הארוכה.בערב חיפשוהו בני משפחתו בכל מקום, כולל על אדמת חמרה, ולא מצאוהו. למחרת מצא אביו את גופתו של חמד על אדמת חמרה, ועליה סימני התעללות. קצין משטרה ישראלי שהגיע למקום קבע כי הסימנים מעידים על רצח. המשפחה חושדת שמתנחלים מחמרה רצחו את בנם.

בשלוש השנים האחרונות רצחו מתנחלים עוד שני אנשים מבית פוריק, כאשר אלה עבדו על אדמתם בקרבת ההתנחלות איתמר.

ביום רביעי ה-16.4.08, הרסו כוחות משטרה בית אחד בכפר הבדואי אום אנמילה (צפונית לרהט). הם המשיכו לכפר אל-שהאביה, ליד מושב נבטים, שם השלימו הריסת שני בתים נוספים ועוד תוספת לבית.

105

אחת הדרכים של מתנחלים להשתלט על אדמות של פלסטינים היא לרעות עליהן את צאנם.

ב-8.4.2008 רעה נער פלסטיני בן 12 מחירבת אל-נבי, שבדרום הר חברון, את צאן משפחתו על אדמתם. מתנחל שיצא מ"חוות יאיר" עם עדר צאן הגיע למקום, הכה ופצע את הנער הפלסטיני.

חיילים הגישו עזרה ראשונה לנער ופינו אותו לצומת סוסיה, משם הסיע אותו אמבולנס פלסטיני לבי"ח ביאטה.

לפי דיווחים, נוהגים מתנחלים לעבור ממאחז למאחז, אחרי ביצוע מעשי הפשע שלהם, כדי להימלט מחקירות המשטרה.

104

באמנת ז'נבה הרביעית – העוסקת בהגנה על אזרחים בזמן מלחמה ותחת כיבוש – האזרחים החיים תחת כיבוש מכונים "מוגנים".

לפני כחמש שנים, לאחר הפיגוע הגדול והקרב בציר המתפללים בחברון, התנפלו מתנחלים על ביתו של מחמד נור חמד ג'אבר ושרפו אותו (בהזדמנות זו גם נגנבו מהם תכשיטים ודברים יקרי ערך). המשפחה סגרה את הבית, השאירה רהיטים ורכוש, ועברה לגור במקום אחר.

--ביום חמישי ה-20.3.2008, פרצו חיילים לבית ושהו בו ארבעה ימים, לצורך "אבטחה" לפורים. זוהי הפעם הראשונה שהצבא השתמש בבית של ג'אבר. ביום שני בבוקר, לאחר עזיבת החיילים, הזמין ג'אבר מסגר, שהלחים את הדלת. בלילה שבין חמישי לשישי נפרץ הבית שוב, לדברי עדי ראייה - בידי חיילים - שהפכו אותו והשחיתו מה שניתן להשחית.

--ביום רביעי ה-2.4.08, באו כוחות משטרה והרסו בית בכפר הבדואי תראבין אל סאנע. 16 נפשות נותרו ללא קורת גג. השוטרים המשיכו לטוואייל אבו ג'רוואל והרסו בפעם המי יודע כמה את כל בתי הכפר.

103

בניגוד למנהגי, הפעם אני מביא את דבריה של אריאלה דוניבסקי כלשונם. סליחה על אריכות הדברים. מי שבאמת רוצה להבין את המציאות בשטחים הכבושים, ימצא פה הסבר.

אריאלה דוניבסקי: אתון ועיר והמלחמה הבאה

יום שישי ה-21.3.08 . פורים. אהוד ואני משובל, וחברינו בועז ועמית (בנו של בועז) מנוה- שלום, בקרנו באום אל-ח'יר השוכנת בדרום הר חברון. ממש בצמוד לה קבעה את מושבה ההתנחלות כרמל.

למרות שההתנחלות יושבת על אדמות אום אל-ח'יר, ולמרות שזורמים בכרמל מים וחשמל ובאום אל-ח'יר לא, ולמרות ששטחי המרעה של תושבי אום אל-ח'יר מצטמצמים ע"י אנשי ההתנחלות עד גבול אפשרויות המחיה, ולמרות שכל מי שמעז לחצות איזה קו וירטואלי בין מה שמותר ואסור על פי אנשי כרמל, מסתכן בגופו ובנפשו גם אם היתה זו כבשה תועה, רחמנא ליצלן; למרות כל אלו אומר עיד , צעיר מן הכפר, היינו רוצים לחיות בשכנות טובה. הוא טורח לפרט שאת הצרות, המכות, האיומים ושאר מרעין בישין, לא עושים כל אנשי כרמל, אלא בעיקר שניים שלשה מן ההרחבה של כרמל שנבנתה ב-2005 מעט מזרחית-דרומית להתנחלות הותיקה יותר. עיד מקפיד להוסיף, שהמשפחה שלו מכירה תושב כרמל אחד שסעד על שולחנם, ושהוא איש טוב ומיטיב. וכאשר ילדים מכרמל משליכים אבנים לכוון אום אלח'יר הוא עוצר מבעדם. את הדברים האלו שמענו, אהוד ואני, מעיד יום קודם ליום השישי, בו התרחש המקרה של האתון והעיר. בעקבות תיאוריו של עיד עלתה בלבנו מחשבה שמא אפשר יהיה להיפגש עם איש כרמל הטוב והמיטיב ודרכו להתחיל אולי איזה דיאלוג שיביא לרגיעה. על כן חזרנו לאום אל-ח'יר ביום שישי אהוד, בועז, עמית ואנכי, בניסיון ללמוד עוד מאנשי הכפר על האפשרות ליצור ערוץ דיבור עם אנשי כרמל. אלא שהגברים הלכו לתפילה ובמקום נותרו הנשים. שוחחנו בצריף האירוח (כולנו מפטפטים בערבית-מי יותר ומי פחות), ואח"כ יצאנו לצפות על השטח. עוד אנו עומדים לנו ומתבוננים בסובב אותנו, פרשו להם שני חמורים מאום אל-ח'יר- אמא אתון ובנה העיר- והחלו פוסעים להנאתם לכיוון כרמל. חיש קל חצו להם את השטח הפתוח נטול הגדרות שבין כרמל הותיקה יותר לכרמל החדשה, ובינן לבין אום אל-ח'יר וכבר הם מעבר לכביש ופניהם מי יודע לאן. בנות אום אל-ח'יר נתקפו דאגה, שהרי אין להעלות על הדעת שמי מן הכפר ילך להשיב את החמורים. אבל אנחנו היהודים, שארץ ישראל כולה שלנו היא, נרתמנו חיש קל למשימה הפשוטה (כך חשבנו לתומנו) להחזיר אתון ובנה לביתם ולמנוע בכך סכסוך מיותר.

בועז ועמית עקפו את החמורים והחלו לגרשם חזרה לכוון הכפר, ואילו אני עמדתי על הכביש שמחבר את שתי הכרמליות על מנת לחסום את דרכם לעבר כרמל. אהוד נשאר עם בנות הכפר להרגיען. במסע שארך כחמש דקות חזרו האתון והעיר בנחת לביתם, ואנחנו מחמרים לנו אחריהם, מברכים שיכולנו לעזור לחמורים ולאנשי כרמל ואום אל-ח'יר לעבור את האירוע בשלום. אבל היו מי שחשבו אחרת.

בתוך אותן חמש הדקות הגיעו למקום כיתת הכוננות של כרמל, שבה בלט במיוחד בחור צעיר רכוב על טרקטורון, ששאג לעבר בועז (שעמד כעשרים מטר ממנו), ש"אם עוד פעם יעבור חמור משם לכאן יירו עליו ועל מי שיבוא לקחתו". בועז ענה לו בנחת ש"לא יורים על אף אחד", ומלותיו נפלו על אוזן ערלה. עדיין לא קלטנו מה באמת התרחש סביבנו. (לפעמים אמון ותמימות משתלמים כי לפחות אתה פטור מדעות קדומות "ידעתי" ו"אני מכיר אותם" וכו' העלולות לעוות את קריאת המציאות). ואז התגלה לעינינו, שעם כיתת הכוננות המקומית דוהר לשטח, שבו גם אנו וגם החמורים כבר לא נמצאנו, איש הביטחון של כרמל להלן הרבש"צ ברכבו, ובמקביל מופיעה חיילת סיור המפטרלת באזור. עדיין בתוך עננת הכוונות הטובות העוטפת אותנו, שבנו על עקבינו על מנת לחסוך עימות עם בנות אום אל-ח'יר, וניגשנו אל רכב הרבש"צ. בועז הושיט את ידו ואמר את שמו: "שמי בועז, ואתה?" באי רצון מופגן נאלץ מישהו שעמד ליד הרבש"צ להושיט את ידו, אבל סרב לאמור את שמו, בחינת מי אתה שאגיד לך את שמי. מיד השתלכו לעברנו צעקות: "פרובוקטורים! אנחנו מכירים אתכם! שמאלנים פרובוקטורים שונאי יהודים!" וכיוצא באלה. ניסיתי לספר את סיפור החמורים אבל האוזן היחידה שניסתה להקשיב היתה זו של החיילת המפטרלת. כאשר הרבש"צ שם לב שהחיילת מאזינה לסיפורי, צרח לעברה למרות שעמדה ממש לידו: "תעופי מפה ותלכי למלא את תפקידך". החיילת נהיתה אפורה ממש, ובפחד שקשה היה לה להסתירו נפטרה מעמנו והמשיכה לפטרל. בינתיים הגיעו לשטח רכב משטרה עם שני שוטרים ושוטרת, ורכב צבאי על חייליו.

הנוכחות של שלושתנו, בועז, עמית ואנוכי, יצרה בעת ובעונה אחת שלושה מוקדים של ניסיון לנהל שיח, שהופרע באלימות מילולית נחרצת מצד המתנחלים. עמית ניסה ליצור שיחת חולין עם צעירי כרמל שהגיעו בניתים גם הם (חלקם מחופשים, שהרי פורים היום), וניסיונותיו שוסעו ע"י ביטויים כמו:" אתה תחטוף! אתה לא יודע מה מחכה לך כשרק תצא מכאן." נער אחד צרח לעבר אבנר השוטר: "תעיף אותם לתחנת המשטרה. נו כבר, תעצור אותם, מה אתה עומד!"

עמית שאל את אבנר השוטר אם ככה הוא נותן שיצרחו עליו. אבנר ענה בתנועת כתפיים שאפשר היה לקרוא ממנה: "מה אני יכול לעשות?..."

בועז באותו הזמן ניסה לשוחח עם קבוצת ילדים שנתקבצו ובאו גם הם. התחיל איזה שיח. אך כאשר קלטה עינו של אחד המבוגרים קצה איבו של שיח, ניגש אל הילדים ואמר להם בתוקף סמכות שאין עליה עוררין: "אתם יותר חכמים ממנו, יותר בוגרים ממנו, הוא שונא ישראל ואל תדברו אתו!"

במקביל התווספו עוד סאגות כאלו לעמית, לבועז ולי, קצרה היריעה מלתארן אך אפיין דומה. אנחנו לא ויתרנו על הסגנון השקט הסבלני אך הנוכח שלנו, בעוד הם הגבירו את הסגנון האלים שלהם. לא היה שיח. בשביל שיח צריך שיהיו שניים. השוטרים מצדם הקשיבו לסיפור החמורים ולא חשבו שצריך לעשות מזה עניין. אלא שהם היו בשליטה מוחלטת של המתנחלים שהיו במקום. הם דיווחו על כך לדרג הגבוה מהם - למפקד משטרת קריית ארבע ולמפקד המרחב. אבנר ועופר השוטרים היו בהחלט חסרי אונים אבל היו מוכרחים למלא אחר ההוראות, לדבריהם. אמרתי להם כי יש מילים שליהודים אסור להגיד, ושאחת מהן היא: "אני רק ממלא אחר הוראות הממונים עלי". אבל זה לא עזר. כשהסתבר לנו (כשהשעון הורה 12.00) שאנחנו מעוכבים לחקירה במשטרת קריית ארבע נכנסתי למצוקה אמיתית, משום שהייתי חייבת לשוב לשובל עד השעה 13.30 לפגישה רפואית הקשורה למצבו הקריטי של אחד ממטופלי. לא בחירה אלא חובה; לא משהו אפשרי אלא קיומי. מסרתי זאת לאבנר ועופר השוטרים, שרצו מאד לעזור, אלא שזה כבר היה בידי מפקדיהם אשר לא נכחו בשטח. דיברתי עם אחד מהם אך סיבותי לא ממש עניינו אותו. הוא הרגיש חייב לנהל חקירה מיותרת, רק משום שהמשטרה והצבא נתונים לשליטתם של המתנחלים.

השתלטתי על חרוני העצום באמצעות תשומת לב ממוקדת לנשימותיי רק כדי לא לאבד חיבור אל כוחותיי. כשהגענו לתחנת המשטרה חיכינו כשעה עד שנתקבלנו ע'י החוקר. הוא ישב אחר כבוד עם שמחה, הרבש"צ מכרמל, שהגיע לא על מנת להיחקר חלילה, אלא על מנת להגיש תלונה. שוב ביקשתי שיקבלו אותנו ראשונים על מנת שאוכל להגיע באיחור סביר לביתי. אך שמחה היה חשוב יותר, או לחילופין מאיים יותר, או לחילופין היה כדאי למשטרה לשמור איתו על יחסים קורקטיים מסיבות שיאה להן השתיקה...

בועז עמית ואנכי, איש בדרכו, הצלחנו להכיל את הכאב, ההפתעה, התסכול ובעיקר את הסדק שהתרחב בתום הלב ובאמונה שבכל זאת אפשר, על מנת שלא להיקלע למצב בו כדברי המשורר: "אנחנו שרצינו סבר פנים יפות, לא יכולנו להסביר פנים", הסברנו פנים אך לא ויתרנו על האמת.

משנקראנו סוף סוף לחקירה, אמר לנו החוקר שבעצם עוכבנו כדי שהמשטרה תוכל להגן עלינו מפני המתנחלים. לא ידענו היכן להסתיר את הבושה.

קבלנו את הטלפון של קצין חקירות ראשי. אם לא יועיל, לא יזיק. אבל אין רע בלי טוב כמאמר העם. כבר באותו ערב השתמשנו בו כדי לקרוא למשטרה, כי אחד מאנשי כרמל נכנס שיכור לאום אל-ח'יר לעשות בה מה שהותר בשושן, והרי בפורים עסקינן. אנשי כרמל אספו אותו לפני שהגיעה המשטרה, ואחרי שהספיק להטיל מהומה ואימה.

כדי להגן על עצמי מתהום השנאה, אני מייחלת בליבי עבורם, שיום אחד אולי ייטלו קורה מעל עיניהם ויפקחו את עוורונם לראות. ועד שזה יקרה, אנחנו נשוב לאום אל-ח'יר לתמוך את קוצר ידם בקוצר ידינו...

אראלה.

102

חלק מתושבי דרום הר חברון גורשו מכפריהם ב-1999 וב-2001, ובג"צ איפשר, בהחלטות ביניים, את חזרתם. על-אף החלטות בג"צ, ממשיכים צה"ל והמתנחלים בניסיונותיהם לגרש את התושבים מכפריהם ואדמותיהם. הריסות בתים חוזרות ונשנות, גירוש חקלאים מאדמותיהם ותקיפת ילדים בדרכם לבית ספרם מראים זאת.

ביום רביעי, ה-19.3.08, הרס צה"ל 11 בתים בדרום הר חברון: בקוואוויס הרסו שני בתי מגורים ודיר צאן, וסתמו מערת מגורים. ביתיר - שלושה בתים ודיר צאן. בדיראת - שני בתים. באום לסיפה - שני בתים. למחרת, שלושה מתנחלים תקפו נערים ואשה הרה שרעו את צאנם ליד תוואני. באותו יום תקפו מתנחלים מחוות מעון ילדים פלסטינים מטובה, שהיו בדרכם לבית הספר בתוואני.

בשבת ה-22.3.08, מתנחלים תקפו פלסטיני שרעה את צאנו בקוואוויס.

101

שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון לבין מתנחלים בניסיון לגרש פלסטינים מאדמותיהם בדרום הר חברון מודגם במקרים הבאים:

ביום חמישי, ה- 13.3.08 תקף שוטר (קפטן עימרן) שני רועים מאום אל-חייר (ראה "אל תגידו.." 100). המשטרה עצרה שני רועים, ומאוחר יותר שיחררה אותם בתנאי שלא ייכנסו לשטח השייך להם!

ביום שישי ה- 14.3.08, יצאו מספר רועים פלסטינים, מלווים בפעילי זכויות אדם בינלאומיים, לרעות את צאנם בעמק חרובה שליד תוואני. לאחר שדיברו עם מתנחלים מחוות מעון, באו כוחות ביטחון ישראלים ותקפו את הרועים ומלוויהם. כוחות הביטחון הורו לרועים ומלוויהם לצאת מן השטח בטענה שהשטח הוכרז שטח צבאי סגור.

בשבת ה- 15.3.08 רעו מספר פלסטינים ממופקרה ותוואני את צאנם באדמותיהם שליד היאחזות אביגיל. חיילים ומתנחלים דרשו מהם וממלוויהם הישראלים והבינלאומיים להסתלק מהמקום.

באותו יום תקפו כוחות הביטחון רועים פלסטינים ומלוויהם הישראלים שרעו באדמותיהם ליד סוסיה. הם עצרו שני רועים (בטענה שהרועים תקפו את החיילים. סרט הווידאו הוכיח ההפך) ושני מלווים ישראלים. חיילים קיללו את המלווים הישראלים וצעקו לעברם נאצים.

100

בני שבט ההד'לין נאלצו לעזוב את בתיהם ואדמותיהם בתל ערד ב-1948. במשך השנים קנו אדמה בדרום הר חברון והקימו עליה את כפרם אום אל-חייר. היום מונה הכפר כשמונים נפש. ב-1981 הוקמה ההתנחלות כרמל לידם (גם על חלק מאדמתם).

בני אום אל-חייר אינם מקבלים אישורי בנייה; לעומת זה הם מקבלים צווי הריסה והריסות בתים. בהתנחלות כרמל נבנו בתים נוספים בקרבת אום אל-חייר. מאז אכלוס הבתים, מנסים מתנחלים מכרמל לסלקם ממקומם. ביום שישי ה-7.3.08 כשלושים מתנחלים תקפו רועים מבני ההד'לין. הם הפילו ופצעו אישה בת שבעים. כוחות צבא ומשטרה הוזעקו למקום. אף פורע לא נעצר. ביום ראשון 9.3.08 שוב תקפו מתנחלים את הרועים.

עתה, כאשר מתנהלת מלחמה בעזה, והתקיפה הנפשעת על ישובים אזרחיים בישראל נמשכת, אכתוב דברים הידועים לכולם, אלא שבלהט השנאה ורגשות הנקם נוטים לשכוח אותם.

מאז ועידת ביירות של הליגה הערבית ב-2002 מציע העולם הערבי שלום לישראל. ממשלות ישראל דוחות את היד המושטת.

מזה כמה שנים חוזר ופונה נשיא סוריה, אסד, לישראל לחזור לשולחן המשא ומתן. ישראל מסרבת.

הבנות ז'נבה הראו שניתן להגיע לשלום ישראלי-פלסטיני. ממשלת שרון פנתה להתנתקות החד צדדית מעזה, בין השאר כדי להוריד את יוזמת ז'נבה מסדר היום.

ישראל וארה"ב דרשו מהפלסטינים לערוך בחירות דמוקרטיות. הפלסטינים אכן ערכו בחירות כאלה, אך לאסונם בחרו במפלגה הלא נכונה. בתגובה פתחו ישראל וארה"ב בחרם על הרשות. לאחר שהחמאס השתלט על עזה, פתחה ישראל במשא ומתן עם הנשיא אבו מאזן, בתנאי שלא ישלים עם החמאס.

מזה זמן רב מציע החמאס להגיע להפסקת אש עם ישראל. ישראל מסרבת.

שיתוף הפעולה בין מתנחלים קיצוניים לממשלה ולעיריית ירושלים, ביישוב יהודים ודחיקת רגלי הפלסטינים ממקומותיהם, מודגם במקרה של סילוואן.

עמותת אלע"ד החלה להשתלט על בתים ואדמות בסילוואן ב-1991. היא קיבלה את האחריות על האדמות היהודיות בסילוואן מקק"ל. באותה תקופה העמותה התעניינה בבנייה, ולו גם במחיר פגיעה בעתיקות היהודיות. על אף שהעמותה הואשמה בכך שפגעה בעתיקות בסילוואן, העבירה עיריית ירושלים את האחריות לעתיקות ולחפירות לעמותה. צה"ל מקיים סיורי לימוד במקום בהדרכת עמותת אלע"ד. ההשתלטות על בתים של פלסטינים בדרכים מפוקפקות מלווה בשמירה צמודה במימון המדינה. אחת הדרכים לרכישת בתי ערבים ע"י יהודים היא רכישת בתים שקיבלו צווי הריסה. וראה זה פלא, כאשר עברו לבעלות יהודית לא רק שלא נהרסו, אלא עוד נוספו להם קומות! כיום מנצלת העמותה את החפירות הארכיאולוגיות כדי לסגור שטחים בפני התושבים הפלסטינים. חפירות מתבצעות מתחת לבתי פלסטינים וגורמות נזקים לבתים. בגן ילדים נוצרו סדקים עמוקים כתוצאה מחפירות תחתיו. לפני שבועיים עתרו לבג"ץ חמש משפחות פלסטיניות נגד החפירות מתחת בתיהן. למחרת לפנות בוקר באו שוטרים ועצרו חמישה מבני המשפחות.

הכפר משהד נמצא צפונית מזרחית לנצרת עילית, וחיים בו 6,900 תושבים. לפני הפקעת האדמות הגדולה בשנות השבעים היו ברשותם 11,069 דונמים, מהם נותרו 7,300 דונם בלבד. רק 830 דונם מתוכם מיועדים לבנייה. מצוקת הדיור אילצה תושבים שלא יכלו לקבל אישורי בנייה בכפר לעבור לכפר רינה או אפילו לנצרת עילית.

ב-14.6.2007 הגיעו דחפורים של משרד הפנים ומנהל מקרקעי ישראל לכפר משהד, ועקרו עצי זית בחלקות (64 דונם), שלטענתם הופקעו ב-1976. בעלי הקרקעות נטעו מחדש את העצים העקורים בתוספת שתילים נוספים והקימו אוהל מחאה שהיה מאויש על-ידיהם ועל-ידי תושבים נוספים מהכפר. ב-15.1.2008, עזבו התושבים את אוהל המחאה, מתוך תקווה שהשלטונות וויתרו. באותו יום באו כוחות משטרה עם דחפורים לחלקות ועקרו 400 עצי זית.

נמשכים מאמצי צה"ל לגרש את תושבי אל-חדידייה הבדואים מאדמותיהם בבקעת הירדן (ראה "אל תגידו לא ידענו" 57 ו-69). ביום רביעי ה-6.2.2008 הרס צה"ל בתי מגורים ודירי צאן של 4 משפחות. שלושים וארבעה בני אדם, רובם ילדים, איבדו את בתיהם.

באותו יום הרס צה"ל את בתיהן ואת דירי הצאן של 5 משפחות פלסטיניות בג'יפתליק אשר בבקעת הירדן. קרוב ל-40 בני אדם איבדו את בתיהם.

ביום שלישי ה-5.2.2008 באו כוחות משטרה לטואייל אבו-ג'רוואל שבנגב, והרסו בפעם ה-14את אוהלי הכפר.

ב-24.1.2008 נכנסו מוחמד ומחמוד סברינה לישיבה בכפר עציון בניסיון לפגוע ביושביה. הם נהרגו במהלך העימות. ביום שישי 1.2.2008 העביר צה"ל את גופותיהם לסהר האדום הפלסטיני. זה העבירם למשפחותיהם בבית-אומר לקבורה.

מסע הלוויה רב משתתפים יצא מהמסגד בבית-אומר לעבר בית הקברות של העיירה. בהתקרבם לשער החוסם את הדרך לכביש שישים – וגם את הדרך לבית הקברות – פתחו חיילי צה"ל, שהיו במגדל שמירה ליד השער, באש לעבר משתתפי ההלוויה. הם ירו אש חיה, גומי, גז ורימוני הלם. שום הזהרה לא ניתנה לפני הירי.

בני המשפחות ועוד מספר אנשים הצליחו להגיע לבית הקברות עם הגופות בדרך צדדית. אז הגיעו חיילי צה"ל, ובאיומי נשק הורו להם לקבור במהירות את המתים ולהסתלק מהמקום. חיילים נכנסו לעיירה והמשיכו לירות אש חיה, גז וגומי, ולרדוף אחרי צעירים, שבתגובה זרקו עליהם אבנים. ארבעה-עשר מבני בית-אומר נפצעו.

שיתוף הפעולה בין המדינה למתנחלים, בניסיונות לגרש פלסטינים מכפריהם ומאדמותיהם בדרום הר חברון, מודגם במקרה הבא:

משפחת שיניראן חייתה בסוסיה הפלסטינית. באמצע שנות השמונים גירש צה"ל את התושבים, מכיוון שהמקום הוכרז אתר ארכיאולוגי לאומי. משפחת שיניראן התיישבה על אדמתה, מחוץ לכפר, כ-2.5 ק"מ מערבית להתנחלות סוסיה. בשנת 2000 החלו מתנחלים לתקוף את בני המשפחה, בניסיון לגרשם מהמקום. ב-2001 גירש צה"ל את כל תושבי סוסיה הפלסטינים, כולל משפחת שיניראן. החלטת ביניים של בג"צ אפשרה את חזרתם. שוב החלו תקיפות מתנחלים כנגד המשפחה. במרץ 2006 באו 15 מתנחלים רעולי פנים וגירשו את בני המשפחה מבתיהם שעל הגבעה. בני המשפחה הגישו תלונה במשטרה. המשטרה, כרגיל, "נאלצה" לסגור את התיק מחוסר ראיות.

עם סיום מסיק הזיתים, לפני חודשיים, ניתן לסכם, שברוב המקומות הצליחו הפלסטינים למסוק את זיתיהם. לנו ידועים ארבעה מקומות בהם, על אף פניות למפקדות התיאום והקישור, לא ניתנה אבטחה למוסקים מפני תוקפנותם של מתנחלים.

פלסטינים מן הכפר קריות לא מסקו מפחד המתנחלים מן ההתנחלויות שבות-רחל ואש- קודש.

פלסטינים מג'ית הותקפו ע"י מתנחלים מחוות-גלעד, ולא הצליחו למסוק.

פלסטינים מבני-נעים, שחלק מאדמותיהם הוקפו ע"י גדר הביטחון של פני- חבר, לא הורשו להיכנס לאדמותיהם ולמסוק.

פלסטיני בשם חליפא דענא מחברון, שאדמתו גודרה בגדר הביטחון של גבעת החרסינה, הורשה להיכנס אליה רק ב-18.1.2008. כמובן שלא היה כבר מה למסוק. למחרת באו מתנחלים ותקפו את ביתו באבנים. כאשר ניסה לצלמם החרימו חיילים את המצלמה. רק בהתערבותם של פעילי זכויות אדם הוחזרה לו המצלמה.

בד בבד עם הקמת מאחזים, משתלטים מתנחלים על אדמות לא להם, חלקן בבעלות פרטית פלסטינית, וחלקן מוגדרות כאדמות מדינה. המנהל האזרחי לא מתאמץ במיוחד לעצור בעדם.

באוגוסט 2007 למשל, נצפתה הכשרת שטח בן כעשרים דונם, ליד ההתנחלות "נחליאל", שחלקו בבעלות פלסטינית פרטית, לעיבוד חקלאי ע"י מתנחלים. תלונה למנהל האזרחי בעניין הביאה להודעה, שהעבודות נעשות שלא כחוק. באוקטובר הוציא המנהל האזרחי צוו הפסקת עבודה. בתצפית שנעשתה בדצמבר 2007, התגלה שהחלקה הורחבה לכמאה דונם.

הפעם אני חייב בוידוי קצר: יותר מעשר שנים אני מעורב במאבק נגד מדיניות הריסת הבתים. עם כל הנורא שבמדיניות זאת מעולם לא שמעתי על התייחסות אל הקורבנות כמו במקרה הבא:

מדובר בעשרה מבנים של כמאתיים נפשות ממשפחת ג'דוע, בני שבט הג'הלין, החיים בחלק של ענתה אשר סופח לירושלים ע"י ישראל ב-1967. עיריית ירושלים החליטה להרוס את בתיהם ולפנותם מן המקום. לשם כך הוציאה העירייה צוו פינוי ל"מיפגעים, פסולת ואשפה".

הימנעות ממתן היתרי בנייה, והריסת בתים, מהווים כלים במלחמה הדמוגרפית שמנהלות מדינת ישראל ועיריית ירושלים כנגד האוכלוסייה הפלסטינית אשר סופחה לעיר ב-1967.

ב-2007 הרסו משרד הפנים ועיריית ירושלים 84 בתי פלסטינים בחלקים שסופחו לירושלים ב-1967. כ-500 נפשות איבדו את בתיהן.

מעניין במיוחד לציין שתי הריסות בשל עיתוין:

למחרת ועידת אנפוליס הרסה עיריית ירושלים את ביתו של עלי אבו סירחן, בסוואחרה שבמזרח ירושלים. 12 נפשות נותרו ללא קורת גג.

בחג המולד 25.12.2007 הרסה עיריית ירושלים בוואדי ג'וז את ביתה של משפחת אל עוויויי. שבע נפשות נותרו ללא קורת גג.

הכפר הפלסטיני עזון עתמה מצוי מערבית לגדר ההפרדה בתוך מובלעת מגודרת. כ-3,000 תושבים חיים בכפר. קרוב ל-4,000 דונם נגזלו מהכפר לטובת ההתנחלויות שערי תקווה ואורנית. עוד כ-500 דונם נגזלו להקמת גדר ההפרדה. נשארו לכפר כ-7500 דונם.

השער בגדר, לגדה המערבית, פתוח בין השעות שש בבוקר עד עשר בלילה. השוק שהיה בכפר ושימש את תושבי האזור נסגר, כי אין מעבר לפלסטינים שאינם מהכפר.

בלילה שבין שישי לשבת, ה-14.12.2007, באה יולדת מלווה באמה ובעלה לשער. הם ביקשו מהחיילים שיאפשרו להם לעבור בדחיפות. אלה התקשרו לקבל סיור של הצבא כדי להעבירה. עד שהסיור הגיע היא ילדה במחסום.

לפני כחודשיים היה מקרה דומה. יולדת ובעלה הגיעו למחסום בלילה וביקשו מעבר דחוף. משזה התאחר נאלצו לחזור הביתה ושם ילדה.

בפברואר 2007 הגיע למחסום פצוע מתאונת טרקטור. החיילים השתהו במתן אישור מעבר, והפצוע מת מאיבוד דם.

מעצר מנהלי פוגע בחירותו של אדם, ובזכות היסוד שלו להתגונן בפני אישומים המועלים כנגדו. הוא מאפשר לעצור אנשים ללא משפט, על יסוד חומר חסוי, לתקופה בלתי מוגבלת. היום נמצאים במעצר מנהלי קרוב ל-900 עצירים פלסטינים.

ו.ע. הוא עיתונאי מן העיתון "פלסטין". הוא עצור מאז יוני 2007, עם הארכת מעצר עד מאי 2008. במהלך תקופת המעצר הוכנס לבידוד, מבלי שהדבר הובא לידיעת משפחתו והעו"ד שלו.

ש.ר. נשפט למאסר במרץ 2002. עם סיום המאסר, ב-אוקטובר 2004, הועבר למעצר מנהלי, שבו הוא נתון עד היום. הרשויות טוענות כלפיו כי הוא מנהל פעילות טרוריסטית מתוך הכלא. אין לו שום אמצעי קשר אל מחוץ לכלא.

ע.ל.ש. נעצר בעקבות עדות של משת"פ מעורער בנפשו, לפיה אחיו, שחזר מכוויית, לימדו להכין פצצות. הוא נעצר בנובמבר 2004, עבר חקירה קשה במשך כחודש, ואז הושם במעצר מנהלי. גם האח נעצר מנהלית. האח כבר שוחרר, ואילו ע.ל.ש. ממשיך לשבת בכלא. עד כה הוצאו נגדו אחד עשר צווי מעצר מנהלי.

השלטונות מונעים מכל השלושה, כמו מרבים אחרים, ביקורי משפחות.

ביום שלישי 11.12.07 הרסו כוחות משטרה 15 בתים של בדואים בנגב. בטוואייל אבו ג'רוואל הרסו ארבע אוהלים וארבע פחונים. בנוסף הרסו עוד שבעה מבנים בכפרים: סמוך לאלסרא, תל ערד, אבו תלול אשאב, ביר אלחמאם, אל באט ובאל מדבח שני בתים.

ב-1986 גירש צה"ל את תושבי סוסיה הפלסטינים – שישים משפחות – מכפרם. זאת משום שהם ישבו ליד עתיקות, והמקום הוכרז אתר ארכיאולוגי. כמובן שלא נתנו להם מקום חלופי. חלק מהתושבים התיישבו על אדמותיהם החקלאיות וחלק עברו לגור ביאטה. ב-2001 שוב גורשו והוחזרו בצו ביניים של בג"צ. מאז הם סובלים מהתנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלי סוסיה היהודים, המנסים לגרשם מאדמותיהם.

יאסר הוא אחד מתושבי סוסיה המקורית. בעקבות הגירוש עבר ליאטה. הוא ממשיך לבוא ולעבד את אדמתו; יש לו מטע זיתים. ביום חמישי 6.12.07, גילה תושב מסוסיה הפלסטינית כי -32 מעציו של יאסר נכרתו, כנראה בידי מתנחלים, אשר באו ממאחז סמוך, שם חגגו לילה קודם נר שלישי של חנוכה...

תקיפות צה"ל בכפר עזון נמשכות. כמעט מדי יום ביומו נכנסים חיילים לכפר, משליכים רימוני הלם ועושים פרובוקציות לילדים היוצאים מבית הספר (ראה "אל תגידו לא ידענו 84"). פעמים רבות הם גם מטילים עוצר על הכפר.

ב-23.11.07, תקפו חיילים פעילי זכויות אדם שניסו לתעד את מעשיהם. ב-27.11.07 נכנסו כוחות צה"ל לכפר, ירו בשלושה תלמידי-בית ספר שהיו בדרכם הביתה ופצעו אותם; אחד מהם נפצע קשה. לאחר מכן נכנסו לבית לחפש מבוקש, ירו בתוך הבית וגרמו נזק רב. הם עצרו שני בנים של המשפחה והכו אותם. לאחר חקירה שיחררו אחד, ואת השני עצרו. גם הפעם הכו החיילים פעילי זכויות אדם שניסו לתעד את מעשיהם.

--האסירה אמנה מונה שובתת רעב בבית-הכלא בגלל תנאי הכליאה והתעללויות הסוהרים. מכות, בידוד, קנסות כספיים, מניעת ביקורי משפחה ועו"ד בטענות שווא, הם חלק מן ההתעללויות. זמן-מה שימשה כדוברת האסירות הביטחוניות, ואז הוענשה גם על מעשיהן. מזה 14 חודשים היא נמצאת בבידוד בתנאים סניטריים קשים. היא חולקת את תאה עם מקקים וחרקים אחרים. כאשר בוצעו שיפוצים בכלא נווה תירצה הועברה לבית המעצר בקישון. היא קיוותה להטבת תנאים והפסיקה את שביתת הרעב. עד מהרה נוכחה בטעותה וחזרה לשבות רעב. לביקור האחרון של עורכת-הדין היא הובאה בכיסא גלגלים.

--ביום רביעי 21.11.07, שוב הרסה המדינה בתי בדואים בנגב. הפעם בכפר עבדה. שני בתים ועוד חצי בית נהרסו. שתי משפחות ועוד אדם שגר בגפו – 13 נפשות – נותרו ללא קורת גג.

--מזה כשלושה חודשים מבצעים חיילי צה"ל פרובוקציות נגד ילדי בית הספר בכפר הפלסטיני עזון (כעשרה ק"מ מזרחית לקו הירוק).

כמעט כל יום באים החיילים בג'יפ לקרבת בית-הספר, לפני צאת הילדים מהלימודים. אם מישהו מהילדים זורק עליהם אבנים, מכריזים עוצר על כל הכפר. לפני שבועיים נזרקו שני רימוני הלם לתוך חצר בית הספר בזמן הלימודים. ב-9.11 תפסו חיילים נער, הכוהו, ולקחו אותו למעצר. למחרת נכנסו לקפה-אינטרנט, עצרו והכו ארבעה נערים. ב-13.11 הודיעו שיירו אש חיה על ילדים אשר ישליכו אבנים על חיילים. השיא היה ביום ראשון 18.11.2007, כאשר ג'יפ של צה"ל נכנס לתוך חצר בית-הספר, והגיע עד הכניסה לבניין המרכזי. מורים שיצאו לבקש מהחיילים לצאת מהמקום אוימו בנשק המכוון כלפיהם.

בכפר חושדים כי הפרובוקציות נועדו להוכיח לבג"צ צורך ביטחוני בבניית גדר, שתחסום את היציאה מהכפר לכביש 55.

--ביום חמישי ה-15.11.07 הרסו כוחות משטרה שני בתים בכפר הבדואי תל ערד. בית אחד נבנה זה עתה, ולא היה מאוכלס. השני שימש למשפחה בת שמונה נפשות. כחות המשטרה הרסו גם בכפר הבדואי אל- זערורה את ביתה של משפחה בת שבע נפשות, ובית נוסף שלא היה מאוכלס.

--הכפר אל-נועמן (מזמוריה) נמצא במצב מוזר. לאחר מלחמת 67 סיפחה ישראל את הכפר לירושלים. את תושבי הכפר רשמו בטעות כתושבי אום א-טלה שלא סופח לירושלים. במקום לתקן את הטעות הביורוקרטית, משתמשת בה המדינה כדי לנסות לפנות את התושבים מכפרם.

ב-1992 החלו הצרות. פקחים של משרד הפנים הבהירו לתושבים שאסור להם לבנות או להרחיב בתים קיימים. ב-1993 הטילה ישראל סגר על השטחים, הנמשך עד היום. תושבי אל-נועמן הפכו לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם. ב-1996 סולקו ילדיהם מבית הספר באום-טובא (המסופחת לירושלים), בטענה שהם אינם תושבי ירושלים אלא תושבי השטחים. מעיריית ירושלים אינם מקבלים שירותים, להוציא כנסות כבדים על "בנייה בלתי חוקית". ב-2006 הרסו הרשויות שני בתים בכפר. ב-2003 החלה הקמת גדר ההפרדה, שחוסמת את הקשר בין הכפר לבית לחם. הדרך לירושלים נחסמה בפני התושבים עוד קודם לכן. בכל יציאה וכניסה לכפר הם תלויים בשרירות ליבם של שוטרי מג"ב. אורחים כמובן מנועים מלהיכנס.

--ממשלת ישראל ממשיכה במלחמתה נגד אזרחיה הבדואים בנגב. ביום רביעי נהרסו שני בתים בכפר ביר אל-חמאם. אלמנה, ששת ילדיה, ועוד זוג עם שני ילדיהם נותרו ללא קורת גג. באל-גריין נהרס ביתה של משפחה בת שש נפשות. באל-זרנוק נהרס בית שיועד לזוג טרי.

ממשלת ישראל מתייחסת אל אזרחיה הבדואים כאל עדרי אדם. ברצותה העבירה אותם מאדמותיהם למקומות אחרים, בהם אינה מכירה, וכאשר הבדואים מקיימים את זכות האדם הבסיסית לקורת גג, הופכת אותם המדינה לעבריינים. ואז שוב היא רוצה להעבירם, הפעם לעיירות.

בוואדי אל נעם חיים כ-5000 תושבים; חלקם חיו שם עוד מלפני קום המדינה, וחלקם הועברו לשם ע"י המדינה ב-1953. ב-1976 הוקם אתר הפסולת הרעילה של המדינה, רמת חובב, מול הכפר, מעבר לכביש. ב-1985 הוקמה תחנה ליצור חשמל בתוך הכפר (למרות זאת הכפר לא זכה לקבל חשמל). בשנות ה-90 הוקמו מפעלי הנשק ברמת בקע, המסכנים את התושבים אף יותר משני המפעלים הקודמים. לאחרונה מנהלת המדינה משא ומתן עם התושבים על העברת כפרם למקום אחר. למרות המשא-ומתן, הרסו כוחות משטרה 11 בתים ביום חמישי ה-1.11.2007. בשבעה בתים התגוררו זוגות צעירים, וביתר עמדו להתגורר זוגות צעירים נוספים.

הכפר הבדואי א-סר עומד על תלו עוד מלפני קום המדינה. כל פעם שמתכוונים להרחיב את אזור התעשייה "עמק שרה", מסלקים את התושבים הבדואים המתגוררים בקרבת מקום. ביום חמישי ה- 1.11.2007 הרסו כוחות המשטרה ארבעה בתים בא-סר.

בכפר ג'לוד חיים כ-400 תושבים. כ-16,000 דונם היו בבעלותו. ישראל גזלה כ-12,000 דונם המשמשים את ההתנחלויות: שילה,שבות-רחל ואחיה, ואת המאחזים: עדי-עד ואש-קודש.

קשה במיוחד הוא מקרהו של פאוזי איברהים עבד חאג' מוחמד. בבעלותו היו כ-12,000 דונם, ורובם נגזלו. רוב האדמות שנשארו בידו נמצאות בין ההתנחלויות האמורות או לידן, והוא אינו יכול להגיע אליהן. כל פעם שהוא או מישהו מבני משפחתו מנסים לעבד אותן, תוקפים אותם מתנחלים ומגרשים אותם. כל שנה הוא נדרש להוכיח את בעלותו על אדמותיו. גם בשבת האחרונה (27.10.07), כאשר בני משפחתו יצאו למסוק את הזיתים באחת החלקות, תקפו אותם מתנחלים. אנשי הצבא שהגיעו למקום, דרשו מהם הוכחת בעלות. עד שייגמרו הבירורים, הם מנועים מלהיכנס ולמסוק את הזיתים. כבר שנים שתקיפות המתנחלים מונעות מפאוזי גישה לרוב האדמות שנשארו בידיו.

ימי החסד של חודש הרמדאן חלפו – וההריסות חזרו. הבוקר, יום רביעי ה-24.10.2007, הגיעו כוחות משטרה לכפר טוייל אבו-ג'ראוול (ליד צומת גורל בנגב) והרסוהו שוב. הם הגיעו עם משאיות ושופלים והעמיסו את ההריסות, כדי שהתושבים לא יוכלו להשתמש שוב באוהלים. למותר לציין, שלמדינה אין היכן לשכן את התושבים. כאשר מדובר בבדואים, אזרחי ישראל, אין זו סיבה מספקת למנוע את ההריסות.

לאחר שסיימו בטוייל אבו-ג'רוואל, פנו כוחות המשטרה אל אוהל המחאה של נורי אל-עוקבי. נורי דורש להחזיר את שבטו, שבט אל-עוקבי, לאדמתם, מספר קילומטרים דרומית לרהט, כפי שהובטח להם בעת שצה"ל פינה אותם בשנת-1951. את נורי עצרו, ואת האוהל לקחו, בתוספת ציוד שהיה בו. מספר שעות לאחר מכן שוחרר נורי מן המעצר.

גם לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה, היא שולטת במעברי היציאה והכניסה לרצועה. כיום יש כ-6400 עזתים המבקשים לצאת מעזה למטרות שונות, וישראל מונעת מהם את היציאה. מהם כ-680 סטודנטים המבקשים לצאת ללימודים. עזה הפכה לכלא.

ויסאם גזי אבו ג'אווה סיים תואר ראשון בכימיה באוניברסיטה האיסלמית בעזה ב-1998. הוא החליט להמשיך לתואר שני בלימודי הסביבה. ב-2001 התקבל ללימודים ב"מכון ערבה ללימודי הסביבה" בישראל, אך היציאה ללימודים נמנעה ממנו בידי צה"ל. ב-2003 התקבל ללימודי הסביבה לתואר שני באוניברסיטת גטינגן שבגרמניה. צה"ל מנע את יציאתו ללימודים. ב-2006 התקבל ללימודים באוניברסיטת נוטינגהם באנגליה. שוב מנע ממנו צה"ל את היציאה. הוא ניסה לצאת גם השנה לאותה אוניברסיטה. צה"ל מונע את יציאתו ללימודים.

למותר לציין שאין שום טענה ביטחונית נגד ויסאם.

בליל הראשון לאוקטובר 2007, בשעה 1.30 לערך, נכנס כוח צה"ל לכפר הפלסטיני דיר איסטייה שבאזור סלפית. החיילים ערכו חיפושים במספר בתים ועצרו שלושה צעירים.

והנה תיאור של מה שקרה באחד הבתים: החיילים זרקו אבנים על דלת הבית ועל חלונותיו. הם שברו חלון וגרמו נזק לדלת ולקיר שסביבה. כאשר אב המשפחה פתח את הדלת, נכנסו ארבעה חיילים והחלו להכות אותו, את אשתו ואת בתם בת ה-22. את בנם בן ה-19 קשרו ולקחו לרכב צבאי שחנה כמה מאות מטרים מהבית. בדרך היכוהו. שאר בני המשפחה, שמונה במספר, הוצאו מהבית. ארבעה חיילים ערכו חיפוש בבית תוך גרימת נזק לרכוש.

מתנחלים הבאים מחוות מעון שבדרום הר חברון אינם מפסיקים לתקוף את שכניהם הפלסטינים.

ביום שישי, ה- 28.9.2007, יצאו שני רועים מכפר המערות מופקרה לרעות את צאנם. ארבעה פעילי זכויות-אדם בינלאומיים ליוו אותם. ב- 7:00 בבוקר הופיעו 15 מתנחלים שבאו מכיוון חוות מעון. שלושה מהם כיסו את פניהם והחלו לתקוף את הרועים ומלוויהם. הם זרקו אבנים ואיימו על חיי הרועים ומלוויהם. אחד התוקפים חטף מצלמת וידאו מידו של פעיל זכויות-אדם. המשטרה והצבא הגיעו רק אחרי כ-40 דקות.

אחד מפעילי זכויות האדם הבינלאומיים הגיש תלונה למשטרת קריית ארבע...

מתנחלים הבאים מכיוון חוות מעון, בדרום הר חברון, ממשיכים בתקיפת תושבי טובה הפלסטינים, במטרה לסלקם מאדמותיהם וכפרם.

ביום ראשון ה-23.9.2007, לפנות ערב, נכנסו עשרה מתנחלים לטובה והחלו לתקוף את התושבים. במשך קרוב לשעה זרקו אבנים על תושבים, בתיהם ורכושם, וכן הכו ופצעו אישה ובנה.

בשעה 17.30 הזעיקו פעילי זכויות אדם ישראלים את המשטרה למקום. השוטרים הגיעו ב-19.30, זמן רב אחרי שהתוקפים עזבו את הכפר.

ביום שלישי ה-25.9.2007 באו פקידי משרד הפנים שוב לטוייל אבו ג'רוואל, בנגב, וחילקו התראות להריסת כל מגורי התושבים.

שוב הרסו אנשי הסיירת הירוקה את אוהלו של נורי אלעוקבי. מאז החל נורי את מחאתו לפני כשנה וחצי על אדמת אבותיו, הרסו הרשויות את האוהל מספר רב של פעמים. נורי נחוש להמשיך במאבקו לחזרת בני שבטו לאדמתם.

לשאלות וברורים amosg@shefayim.org.il

למוקדמים הקליקו