הביטחון הוא צורך חיוני. אולם, בששים שנותיה של מדינת ישראל, הפך להיות מעין דת זרה שאין חולקים עליה, ולא בודקים אותה. "כזה ראה וקדש". "נעשה ונשמע".

כתוצאה מכך איבד הרבה מערכו ותפקידיו ובעיקר את הריאליות שלו. השימוש הלא נכון בביטחון, גורם לכך, שאנשים הממונים על הביטחון עושים בו שימוש נואל ומסולף וגורמים לאיבוד הביטחון. התוצאה, פחות ביטחון שוטף, פחות ביטחון אסטרטגי והעדר הביטחון הלאומי.

מתוך האנציקלופדיה:

"דת: מערכת מושגים, רגשות וטקסים, המאחדת בקרבה את האמונה בישויות עליונות, את מכלול הרגשות שהן מעוררות באדם, את המצוות והאיסורים שהן מטילות עליו, ואת הטקסים שבאמצעותם מתבטאים היחסים שבין האדם לבין האל או האלים. שלושת האספקטים- המחשבתי, האמוציונאלי והפולחני- כרוכים ומעורים באורח חיים שבסביבה טבעית, סוציאלית ותרבותית מסוימת.

הגדרה ממצה יותר של הדת היא בלתי אפשרית, מחמת המשמעויות השונות המיוחסות לה, מקורותיה הרבים וגלגוליה במשך הדורות. בחקר הדתות עוסקים תיאולוגים, היסטוריונים, פילוסופים, אנתרופולוגים, סוציולוגים, פסיכולוגים, משפטנים ועוד, ולרוב מדגיש כל חוקר צד אחר שלהן.

עיקרה של כל דת היא האמונה באלים. האדם ראה את עצמו תלוי בהם, הם עוררו בו פחד או הערצה, והוא ביקש לרכוש את אהדתם. את דרכי רכישת האהדה ירש בחלקן מן המאגיה. אלא שזו באה להשפיע במישרין על אובייקטים שונים בטבע ועל גרמי הטבע, בעוד שהדת מסרה את השלטון בטבע לידי האלים, במקביל להשתלטות האדם על הטבע ולעיצוב אורחות חיים סוציאליים ודפוסי ארגון ושלטון. לעומת הכוחות המרובים שהתרוצצו ביקום בתמונת העולם הטרום דתית- הטילה הדת על היקום סדר ומשטר, וכך גבר בטחונו של האדם בהתמדת הקיים. הדת מעוגנת בתחושת הקשר המשפחתי עם המצויים העל טבעיים, או ברעיון הברית המחייבת גם את האלים, במידה שהאדם מקיים את מצוותיהם.

אצל העמים הקמאיים ואצל עמי התרבות של העולם העתיק אין אנו מוצאים מושג שיהא הולם את מושג הדת, כפי שהוא שגור בפינו היום. במקרא- המילה "דת" פירושה: "חוק ומשפט", חוק מלכותי או חוק אלוהי. השורש הלטיני religio- שממנו השתלשלה המילה לציון הדת וכל הכרוך בה בלשונות אירופה- עיקרו "קשר", ושימש לרומיים במובן כובד ראש שחייב בו האדם במילוי חובותיו כלפי האלים, כפי שנקבעו מטעם המדינה. האדם לא נדרש אלא ל "יראת שמיים" וקיום המצוות, והקפידו על כך העדה או המדינה, הואיל ואי מילוי המצוות מסכן את הכלל. לפיכך היה הפולחן מרכז הכובד של חיי הדת. האדם לא נדרש לעיקרי אמונה אלא לריטואליזם קבוע, המאגד ומלכד את החברה.

הדת הכניסה לתפיסות המאגיות מושג חדש, את מושג הקדושה, הכרוך באלוהות. בשעה שבתפיסת הטאבו משולבות הקדושה והטומאה בתחושת הסכנה הנובעת מאובייקט מסוים, מתבדלות הן בדת כרשויות נפרדות ואף מנוגדות. האופי הסוציאלי של הקשר עם האלוהים ועריכת הטקסים כחלק מן העשייה הסוציאלית, שבלעדיה אין קיום לעולם ולחברה האנושית, יצרו מכלול אמוציות שהקנתה למאמינים את הרגשת ההתחברות עם העל טבעי והעמיקה את תחושת הקדושה, השונה במהותה מאימת הפחד שבטומאה.

בהתקהלה בימי מועד זכתה העדה לחוויה קולקטיבית עזה, השופעת התעוררות ומעבירה על גדותיה את החוויה האינדיווידואלית. ואילו יחידים בעלי רגישות מיוחדת נטו להיסחף לתוך חוויות אקסטאטיות גם בבדידותם, ועוררו בתוך עצמם התרגשות הגובלת לעתים בתופעות כמעט פתולוגיות, כגון "התפשטות הגשמיות", שמיעת קולות וראיית מחזות מופלאים, כשנשמתם עוזבת את הגוף ונודדת למרחקים, להיפגש עם רוחות ואלים, או שרוחות ואלים נאחזים בגופם. מתוכם יצאו שאמנים, חוזי עתידות, נביאים, משיחים, אפוסטולים, יוצרי כתות ומייסדי דתות חדשות: והם הם נושאי ההתחדשות הדתית, מבחינה מחשבתית ואמוציונאלית, במשך הדורות".

במדינת ישראל קמה דת חדשה שקוראים לה "ביטחון", ועיקר מעשייה, ערעור מצב הביטחון, והידרדרות מתמדת למלחמה הגובה הרג ושכול, הרס ואבדון ומצעד האיוולת של גורמי הביטחון שלנו.

ההתמכרות לדת הביטחון היא מאז שנות ה-50 ועד היום, מאה אלף קורבנות המלחמות הן המס ששילמנו למולך, בשם אותה דת מסוכנת ומזוייפת, וגרוע מזה.

היום אנחנו משולים ל "מסעות הצלב", בשם "דת הביטחון" והקולוניאליזם והכיבושים המתמשכים שקיימים כיום רק אצלנו ולא באירופה ובארה"ב ובעולם החופשי המודרני.

אבל אנחנו כמובן לא שם.

אנחנו בעולם אחר, הזוי, הפועל להרס עצמי, בשם "הביטחון".

יש לנו נביאי שקר, פוליטיקאים, וכוהנים המועלים בחובתם. הם הגנרלים שהחברה הישראלית סוגדת להם, משום שעבודת הקודש שלהם היא דת "הביטחון".

כמו ביחס לכל דת, כך גם לדת "הביטחון", יחסינו אליה "נעשה ונשמע!". קודם נעשה אחר כך נשמע, נקבל כתורת אלוהים.

למדנו לא לחשוב ולא לשאול שאלות, מכיוון ש"דת הביטחון" אצלנו היא אקסיומה. "כזה ראה וקדש!".

איש איננו שואל במופלא ממנו, עבור מה התקציבים העצומים המסוגלים לממן אימפריה.

בעבור מה כל כך הרבה קצינים וסד"כ ופז"מ הזקוק למסה של המוני חיילים שיעבדו אותם במסעותיהם אל הדרגות ואל הקריירות ואל התענוגות שלהם במשלחות לחו"ל ולרכישות שלא נחוצות לצבא לוחם, אבל משרתות את "הדת" "הביטחונית" שמתקיימת בזכות "האמונה" המזויפת.

לשכת העבודה הגדולה ביותר בישראל, נמצאת אצל ראש אכ"א, אחד הכוהנים, חובש שתי כיפות. האחת של אלוהים והשנייה של "דת הביטחון".

האיש הזה מספק עובדים, נערות דתיות ושאר בני תמותה, לכל דורש, רק דרך הצבא, לקופות חולים, לבתי ספר, למתנ"סים, לעבודות ציבוריות, לקרן הקיימת, לחברה לשמירת הטבע, לבתי אבות, לבתי כנסת, לימי חג ולהלוויות, ועוד, ועוד, ועוד, רק דרך השירותים הדתיים. האלוהים ו"הביטחון".

יש גיוס חובה לצבא עם המון עודפים שהצבא לא זקוק להם, אבל הם מגויסים לצבא, כדי אחר כך לשרת לא בצבא.

יש לכך כמה מטרות. הראשונה, לדפוק את הערבים. השנייה להשיג כח פוליטי לאומני ובאמצעותו לשלוט על היהודים ועל הערבים ולצמצם חירויות.

על פי כל קנה מידה בטחוני, שנבדק על ידי כל הגורמים, לרבות צ.ה.ל, עדיף צבא קטן, מאומן וחכם, בשכר, על פני גיוס חובה של כולם. יותר יעיל וזה גם יותר זול.

קיימת אצלנו תופעה יחידה במינה של מעורבות הצבא בחינוך . רק במשטרים פשיסטיים הצבא מעורב כל כך עמוק, בבתי הספר. אנחנו המדינה השנואה בעולם. תוקפנית, מקיימת משטר אפרטהייד נגד הפלסטינאים ואפליה כלפי הערבים תושבי ישראל. החינוך ברמה ירודה, ההשכלה בנסיגה, המיליון הראשון נטש אותנו וזו רק ההתחלה.

אבל אנחנו מאמינים ומשרתים את "הדת הביטחונית".

סא"ל (מיל.) אורי רמון, חינוך ורווחה חבר במועצה לשלום ולביטחון. כפר סבא