שלום לכל אילו שמתעניינים בעתידנו הלאומי העגום, ועוד מאמינים - כמוני – שלא רק יש סיכוי להסכם, אלא שלטובת עתידה של מדינת ישראל אנו חייבים לעשות הכל בכדי להגיע במהירות להסכם (אם כי לצערי אין לדעתי סיכוי שזה יקרה בקדנציה של נתניהו). לאחרונה אני נפגש שוב עם הטענה השגויה שהמו"מ עד עתה מוכיח שהפלסטינים אינם פרטנר לשלום. מעבר לטענה המופרכת ש"הם אמרו לא לאולמרט", הטענה הקבועה היא ש"ברק הציע להם הכל בקמפ דיויד, כולל 100% מהשטח עם חילופי שטחים, וערפאת אמר לא".אמירה כזאת הינה שקר וכזב, ונועדה מלכתחילה לגרום לציבור הישראלי להאמין שאין פרטנר. אין לי שום עניין להטיח אשמות בברק ולא בזה מתעסק הטכסט. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא עיוות המציאות על ידי רבים לטובת קידום העמדה הפוליטית שטוענת שאין עם מי, ועל מה לדבר.

אני מבקש שתעיינו בחומר שבהמשך (גם מופיע כקובץ WORD –כולל הערות שוליים) ובו ניתוח המבוסס על חומרים שונים כולל זיכרונותיהם של ראש צוות השלום שלמה בן עמי והנושא ונותן הראשי גלעד שר. לאילו שזמנם קצר, סימנתי בצהוב את הפסקאות החשובות ביותר.

המסקנה ברורה – בקמפ דיויד ברק התעקש על סיפוח ישראלי של כ-13%, ובנסיבות מסוימות ניתן להסיק שהוא היה מוכן "להתפשר ולהסתפק" ב-10% סיפוח ופיצוי טריטוריאלי של 1% בלבד. זאת איננה הצעה "נדיבה" וזאת אינה הצעה שיכולה הייתה, וגם לא תוכל בעתיד להביא להסכם שלום.

רון פונדק

[מתוך "ההיבט הטריטוריאלי במו"מ הישראלי-פלסטיני על הסדר הקבע" – רון פונדק ושאול אריאלי (ששימש בקמפ דיויד כראש מנהלת השלום של ברק)]

ערוץ סטוקהולם

כארבעה חודשים של בזבוז זמן חלפו עד אשר החליט ברק להחזיר למו"מ את איש סודו, עו"ד גלעד שר, ולהצמידו לכישוריו של השר והפרופסור שלמה בן עמי. השניים, יחד עם מספר מצומצם של עוזרים, הפכו לצוות עבודה משומן ומתוחכם שראה את הדברים בצורה מתקדמת יותר מאשר רה"מ. בדיעבד מסתבר ששני אלו אמנם השכילו להשפיע על ברק, אך לא הצליחו בסופו של דבר להביאו לנקודה הקריטית בתחום המו"מ הטריטוריאלי. תחילת חודש מאי 2000 הביאה ל"קפיצת מדרגה" במו"מ בין הצדדים ולהקמת ערוץ חשאי ורשמי שזכה מאוחר יותר לכינוי "ערוץ סטוקהולם". הפגישות השקטות שהחלו באזור ירושלים ונמשכו בשבדיה, הובילו להתקדמות משמעותית ביותר בכל תחומי המו"מ, כולל כמובן בתחום הטריטוריאלי ובהסכמה הישראלית לדבר על מדינה. במו"מ זה, התקדמות פרושה מחד, קבלה ישראלית את נוסחת "ה- 100% מינוס" הפלסטינית, ומאידך מוכנות פלסטינית להציב תגובות הולמות לחלק מהצרכים הישראליים.

הנטייה של ברק הייתה לשמר את תפיסת שלושת סוגי האזורים, ה"חום", ה"לבן" וה"ירוק", ולהתפשר על כך שהשטח ה"ירוק "יוגדר כאזור שגורלו יוכרע מאוחר יותר, חמש שנים לפחות לאחר החתימה על ההסכם. כבר בנקודה זאת הציג ראש אמ"ן את עמדת אמ"ן על פיה הפלסטינים עשויים להגיע להסכמה על סיפוח ישראלי של שטח שלא יעלה על 5%-6% מהגדמ"ע[1]. ברק התעלם מעמדה זאת, וטרם הנסיעה למפגש בסטוקהולם, הנחה את הצוות להציע לפלסטינים מדינה על 77% בלבד, תוך סיפוח ישראלי של 13%-15% ללא תמורה טריטוריאלית, והסכמה על 8%-10% כאזורים עליהם יתקיים מו"מ עתידי לאחר חתימה על הסכם. בפועל הוצגה לפלסטינים מפה הכוללת 76.6% לפלסטינים, 10.1% אזורים בידי ישראל ובמעמד מיוחד, 13.3% שטחים מסופחים לישראל[2]. כשהצוות הישראלי החל להציג בפני הפלסטינים את העקרונות הללו, הם פגשו בצד פלסטיני כעוס שטען שישראל חזרה למשבצת הראשונה של המו"מ. אבו עלא הגיב ש"זה הורג את הרצון להמשיך", וחזר על העמדה הפלסטינית הפרגמאטית: "קווי 67 הם הגבול...נהיה נכונים לדבר על שינויים קטנים בקווים אלה, ובלבד שיהיו הדדיים, שווים באופן מוחלט באיכות ובגודל". חסן עספור הוסיף שהם מוכנים לשינויים אבל לא לסיפוח חד צדדי, ואבו עלא קבע שאין שום הצדקה שהפלסטינים יקבלו פחות ממאה אחוז מהשטח. הם הבהירו שעסקת המאה אחוז יכולה לכלול סיפוח גושי התנחלויות בגדמ"ע, ושכונות יהודיות במזרח ירושלים.[3]

עם החזרה לישראל, דיווח הצוות הישראלי לראש הממשלה אודות תוצאות המפגש. אחת ההוראות של ברק בעקבות זאת הייתה להכין מפות חדשות שבהן יחוברו ההתנחלויות בית-אל ועופרה, וכן בעל חצור ופסגות, אל השטחים שיסופחו לישראל כגושי התנחלויות.[4] מבחינת הפלסטינים, המשמעות היא יצירת אצבע ישראלית המובילה מאזור ירושלים לכוון השוליים המזרחיים של רמאללה, כשבפועל אצבע זאת מצטרפת לגוש שמדרום ויוצרת אזור החוסם לא רק את מזרח ירושלים אלא גם את הערים אל בירה ורמאללה. מעבר לרצון לרצות את מתנחלי בית-אל ועופרה, הידועים כגרעין האידיאולוגי המסורתי של תנועת גוש אמונים, כמעט ואין הגיון גיאוגרפי או טריטוריאלי לסיפוח זה. הפלסטינים קראו צעד זה כאקט נוסף שנועד להגביל את התפתחות מדינתם העתידית, ובמידה מסוימת אף להשפילם, בעיקר באמצעות השארת פסגות – שנצפית כמעט מכל נקודה באל-בירה – והשארת בית-אל ועופרה – הנצפות מהשכונות הצפוניות והמזרחיות של רמאללה.

גם במפגש הבא בשבדיה, שהתקיים ב-20 מאי 2000, נותרו הפערים הטריטוריאליים עמוקים ומהותיים. הצוות הפלסטיני חזר על עמדתו שהפלסטינים לא יסכימו בשום אופן לסיפוח ישראלי בגודל של 13%, ושהם גם לא יקבלו את הרעיון הישראלי לשליטה על שטחים באמצעים "סידורים מיוחדים" (השטח "הירוק") שמבחינתם מהווה למעשה עוד סיפוח ישראלי בשם אחר. הפלסטינים חזרו והבהירו לישראלים את עמדתם מאז הסכם ביילין-אבו מאזן, שהמתנחלים שיישארו בשטח הפלסטיני יוכלו להישאר כיחידים ולא כקהילות, כאזרחים ישראלים תחת ריבונות פלסטינית ועם סידורים מיוחדים בתחומי החינוך, התרבות וכיוב'.

חמישה ימים קודם לכן, העביר ראש הממשלה בכנסת הודעה מדינית שאושרה קודם לכן בממשלה. מהות ההודעה הייתה שינוי המעמד של שלושה כפרים באזור ירושלים (אבו-דיס, אל עזרייה, וסוואחרה המזרחית), מסטטוס B לסטטוס A. השינוי בשטח אינו מהותי והמשמעות העיקרית הינה העברת הסמכות הביטחונית למשטרה הפלסטינית שבכל מקרה נמצאה בשטח הכפרים הללו. אותו היום התקיימו הפגנות קשות של הפלסטינים בכל רחבי השטחים לציון ה"נכבה" (האסון) הפלסטינית תוצאת המלחמה באזור בשנים 1947-9. ההפגנות ניקזו את תחושת התסכול והזעם של הציבור הפלסטיני כנגד הכיבוש, הידרדרות המצב הכלכלי, אי שחרור אסירים שאמור היה להתבצע על פי ההסכמים, וקשיי היומיום.

המתח בשטח נמשך מספר ימים ובשני "ימי הזעם" (19-20 מאי) עליהם הכריזו הפלסטינים, היו מהומות קשות ונפגעים רבים כולל כמאה פלסטינים ומספר חיילים ישראלים. בתגובה הורה ברק לצוות המו"מ לחזור משבדיה, והודיע כי לא יעביר לפלסטינים את השליטה על שלושת הכפרים, שבסופו של דבר לא הועברו אף פעם לפלסטינים. הללו טוענים עד היום, שהחלטה זאת של ברק מאפיינת את תפיסת המו"מ שלו, שהייתה – בעיניהם – רצופה מילים והבטחות יפות, כשבפועל לא נעשה שום מעשה שיוכיח על כוונותיו החיוביות. בהקשר זה הם מציינים גם את אמירותיו של ברק – שנתפסות על ידם במקרה הטוב כיהירות גרידא ובמקרה הגרוע יותר כתפיסה אסטרטגית - שבניגוד לרבין, פרס, ונתניהו, הוא היה ראש הממשלה היחיד שלא העביר שטחים לפלסטינים.

בשלושת הימים הראשונים של חודש יוני, התכנס "צוות סטוקהולם" מתוגבר, למספר ישיבות ארוכות בירושלים. בתחום הטריטוריאלי, כמו גם בתחומים האחרים, דבקו הפלסטינים בעמדותיהם. אבו עלא חזר והדגיש בפני השר בן עמי ש"ערפאת רוצה הסכם". בתחום הטריטוריאלי אמר שוב שסיפוח של 13% הינו מוגזם ביותר וביקש שהצד הישראלי יבוא עם הצעה צנועה יותר שמבוססת על העובדה שסך כל שטח ההתנחלויות הישראליות בגדמ"ע אינו עולה על 2% מהשטח. "תציגו גישה ריאליסטית יותר בקשר לגושי ההתנחלויות, ושיהיו חילופי שטחים (SWAPS)".[5] התגובה הישראלית הייתה ביקורת על כך שהפלסטינים לא הגישו שום הצעה קונקרטית בנושא הטריטוריאלי.

הפער בין סך כל השטח המבונה של ההתנחלויות, שהינו בפועל פחות מ-2% משטח הגדמ"ע, מול גודל השטח שישראל דרשה לספח, רדף אחרי הצדדים לאורך המו"מ. הפער החל להצטמצם רק לאחר תוכנית קלינטון ששוגרה לאוויר כשישה חודשים מאוחר יותר. בבסיס הויכוח עמדו שתי תפיסות מנוגדות: ישראל שאפה לספח כמה שיותר שטח ללא קשר חד משמעי לאינטרסים לאומיים מובהקים, ואילו הפלסטינים שאפו להוציא את ישראל מכמה שיותר שטח ללא התחשבות בצורך הישראלי לשמור, לא רק על מספר רב של התנחלויות בתוך הגדמ"ע, אלא גם להכלילם בתוך גושים עם יכולת התרחבות והתפשטות אורבאנית, ועם צירי תחבורה מקשרים נוחים.

בכך הפכה סוגיית סיפוח אחוזי שטח מהגדמ"ע לדיון שהיה במידה רבה מנותק מהמציאות. התנחלויות שונות הוכנסו והוצאו ממפות הסיפוח ללא הגיון צרוף. כך למשל, גוש חיננית שקד בצפון השומרון נמחק מהמפות והאצבע הארוכה לפסגות ובית-אל הצטרפה. יתרה מזאת, ככל שהצטמצם גודל האחוז המסופח, החלו אינטרסים שונים להתערבב זה בזה. במקום לשרטט מפה מינימליסטית וברורה, שבנויה על הגיון טריטוריאלי שלאורו יכולים שני הצדדים לכוון את פעילותם, התעקש הצד הישראלי לשלב בשטח המסופח, שטחים גדולים ריקים מהתנחלויות, למשל לטובת התפתחות עתידית לוטה בערפל של מעלה אדומים, שתחסום באותה הזדמנות את פיתוחה של הבירה הפלסטינית העתידית. במקביל גם התנגשו האינטרסים של מחמירי התפיסה הביטחונית, שרצו למשל לספח עוד טריטוריה בסמוך לקו הירוק בכדי להגדיל את "המותניים הצרות" של המדינה, מול אילו שראו צורך גדול יותר בהרחבת גושי ההתנחלויות ובהכללת יותר התנחלויות. מתכנני המפה נקלעו שוב ושוב בין הפטיש לסדן, מה עוד שתכתיב ראש הממשלה שהבטיח לציבור להכליל 80% מהמתנחלים בשטח שיסופח, עוד הוסיף והקשה על שרטוט "המפה האולטימטיבית".

ביום האחרון למפגש הבהיר אבו עלא לישראלים את החשיבות העקרונית של הסוגיה הטריטוריאלית, ואת השפעתה על כל המו"מ. מבחינתו לא היה הבדל בין הצעת ישראל לפלסטינים אותה עת, לבין הצעותיה כשישה חודשים קודם לכן בשיחות הרשמיות באילת, שהובילו לשום מקום. "עד שלא תהיה הסכמה על הגבולות" הוא אמר, "לא נהיה מוכנים להתקדם בטיוטות או בכל נושא אחר"[6]. משפט המפתח הזה לא נקלט עמוק מספיק בתודעת מקבל ההחלטות בישראל. יחד עם זאת, הן בן עמי והן גלעד שר, הבינו את הצורך הפלסטיני להציג עסקה המורכבת מהמספר המוחלט של 100%, ולהגיע להסכמה מוקדמת באשר לעקרון חילופי השטחים שיקל על הפלסטינים להסכים לסיפוח ישראלי של גושי ההתנחלויות. אולם ראש הממשלה לא היה מוכן להפנים זאת. ברק, שבתחילת הדרך רצה להציע לפלסטינים להתחלק בשטח הגדמ"ע ביחס של 50:50, נאחז ב"נוסחת הזהב" שלו (כך היא כונתה על ידי הצוות), שכללה סיפוח לישראל של 650 קמ"ר מהשטחים, אותה הציג הצד הישראלי בקמפ דיויד כעיסקת נסיגת ישראל מ-89.5%, וללא חילופי שטחים. את שכלול האחוזים גזר ברק לא משטח הגדמ"ע, כפי שבדרך כלל נעשה, אלא מהסכום הכולל של שטח הגדמ"ע והרצועה , וכך הקטין לכאורה את גובה האחוז.

סוגיית חישוב האחוזים ראויה לדיון והסבר קצר, מאחר וקיימות נקודות מוצא שונות לחישוב האחוזים, ובמקרים רבים נועדו המספרים לזרות חול בעיניים. כל עניין האחוזים החל עם ישום הסכם הביניים ושיטת הפעימות, וכבר אז התקיימו ויכוחים באשר למדד חישוב האחוזים. שאלות כגון האם הסכום הכולל של השטח מכיל גם את ים המלח, את השטחים המפורזים, את שטחי ההפקר, ואת ירושלים המזרחית המסופחת, קיבלו מענים שונים. ישראל מצידה לא הכלילה את ירושלים ואת שטחי המריבה לאורך הקו הירוק, במניין האחוזים. כך הכיל כל אחוז פחות שטח. מלכתחילה היה המו"מ בשיטת האחוזים מוטעה. האחוזים יצרו אימת מספרים ועיוותו את המציאות. לישראל אסור היה לנהל מו"מ כמו תגרן בשוק, ולבצע סחר-מכר מיותר על עמדות טקטיות, כשלשני הצדדים היה ברור שאינן שייכות לדיון המהותי. הייתה זאת שגיאה להתווכח על אחוזים, במקום להגדיר מראש שטחים במפה, ולהלחם על אינטרסים חיוניים באמת.

ראוי לציין שבסה"כ מדובר על שטח קטן יחסית, ושמבחינת האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, אין הבדל, ולבטח לא משמעותי, בין אחוז או שניים לכאן או לשם. כל אחוז בגדמ"ע מכיל כ-55 קמ"ר, ואם מחד גיסא הסכימו הפלסטינים לסיפוח ישראלי מינימאלי, ומאידך גיסא הסכימו הישראלים למידה מסוימת של חילופי שטחים, הרי הדרך האופטימאלית להסכם הייתה חייבת לעבור דרך ובאמצעות עיסקת מאה האחוזים. בפועל, כאמור, עסקה כזאת אף פעם לא הוצאה לפלסטינים, לא בקמפ דיויד ולא לאחר מכן, גם לא בטאבה.

לקראת קמפ דיוידב

שבועות שטרם ועידת קמפ דיויד, ובמהלך דיוני ההכנה שקדמו לוועידה, הבינו הנושאים והנותנים הפלסטינים שהצד הישראלי מסרב להתקרב לעסקת המאה אחוז. חסן עספור שבתחילת המהלך היה האופטימי שבחבורה, פנה לחברי הצוות הישראלי ואמר להם: "אתם, הישראלים, הורגים את הכבוד שלנו, ואף אחד לא ימנע מאיתנו למות עם הכבוד שלנו. שימו את עצמכם במקומנו. אל תהרגו לנו את התקווה, את העתיד".[7] הצוות הישראלי אולי יכול היה להבין את קריאתו האותנטית של עספור, אך הסיכוי שראש הממשלה יתייחס לכבודו של הצד השני, או יעמיד את עצמו במקומו וגם יפעל על פי כך, היה נמוך.

גם מפגש ההכנה בין שני הצוותים, שהתקיים בארה"ב כארבעה שבועות לפני ועידת קמפ דיויד, הצביע על הפיצוץ הצפוי. תוך כדי הדיונים, פנה אבו עלא לבן עמי ואמר לו שעל ישראל לדון עם הפלסטינים בדיוק באותו אופן כפי שדנו עם הסורים המצרים, והירדנים, "לא פחות ולא יותר. אחרת, הפיסגה תהיה אסון, קטסטרופה." תגובת גלעד שר הייתה שאל להם להשלות עצמם, מאחר ו"המפה הסופית תהיה מאד דומה לזו שראיתם". תגובתם הייתה קצרה וברורה: הם לא יקבלו את המפה.[8] הכתובת הייתה רשומה על הקיר. אם ישראל לא תשנה את תפיסתה הטריטוריאלית במו"מ, הפסגה תנחל כשלון חרוץ.

מספר ימים מאוחר יותר, הגיע הצוות הישראלי לפגישה עם ערפאת בשכם, מתוך מטרה לרכך את הגלולה המרה ולהכין את הפסגה. בן עמי הסביר לערפאת שעמדת הפתיחה הישראלית עמדה בעבר על נסיגה ישראלית רק מ-50% מהשטח, ועתה אנו עומדים על 87%, כשמ-76% ישראל תיסוג מיידית. הוא הוסיף שגם על 13% שישראל מבקשת לספח עוד ישאו ויתנו הצדדים. ערפאת לא הגיב. כשהצוות הישראלי דיווח לברק אודות הפגישה, הבהיר ברק שישראל צריכה לשאוף להחזיק בבקעת הירדן כשלושים שנה, כשכל עשור תיערך בדיקה האם ניתן להעביר חלקים לפלסטינים.[9] המשמעות מבחינת הפלסטינים הייתה שמדינתם תצטמצם בפועל לכ-75% בלבד. ההכנות לקראת פסגת קמפ דיויד צברו תאוצה. המסר הישראלי העיקרי לפלסטינים ערב הפסגה, מסר שהועבר בצינורות שונים, היה שעל ערפאת להבין שמבחינת ברק הועידה בנויה על שתי אבני יסוד: האחת IT'S NOW OR NEVER , והשנייה שהמדובר ב- EVRYTHING OR NOTHING . הפלסטינים חשו לכודים במעין אולטימאטום, מה עוד שהיחסים בין שני המנהיגים היו קשים ומסובכים. ברק לא סמך על ערפאת, וערפאת לא האמין לברק. לשניים היו מספיק סיבות טובות להיאחז איש בעמדת המוצא שלו.

הצעד הישראלי "לקראת" הפלסטינים בין שיחות סטוקהולם לועידת קמפ דיויד, הוריד את גודל הסיפוח הישראלי מכ-13% לכדי כ-11%. שינוי זה, שנראה מהותי לצד הישראלי, לא עשה רושם עז על הפלסטינים. בעיניהם, הייתה העמדה הישראלית עדיין מוגזמת ביותר, מה עוד שישראל הוסיפה לדבוק בתפיסה, שכעשרה אחוז נוספים, רובם בבקעת הירדן, יוחזקו בידי ישראל למספר שנים לא ברור. על פי בן עמי, אבו עלא הסכים לסיפוח שיכלול 4% בלבד.[10]עיוות התפישה שאפיין את דרג מקבלי ההחלטות בצד הישראלי בסוגיית מרווח המו"מ בנושא הטריטוריאלי נראה אף גדול יותר, כשעתה ידוע שהן הערכת אמ"ן והן הערכת קצין המודיעין של המשלחת הישראלית לקמפ דיוויד קבעו כי "אפשר להגיע להסכם עם ערפאת בתנאים הבאים: מדינה פלסטינית שירושלים המזרחית [הערבית] בירתה, ריבונות בהר הבית, 97% מהגדה פלוס חילופי שטחים ביחס של אחד לאחד בנוגע לשטח הנותר, נוסח כלשהו הכולל הכרה באחריות ישראל לבעיית הפליטים ונכונות לקבל 20 או 30 אלף פליטים "[11]. יתרה מזאת, על פי האלוף מלכא, שבועות אחדים לפני קמפ דיוויד הוא סקר בפני הקבינט את עמדות ערפאת ואמר ש"אין סיכוי שהוא יתפשר על 90% מהשטחים וגם לא על 93%". תגובת ברק הייתה, על פי מלכא, "אתה אומר לי שאם אני אציע לו 90% הוא לא ייקח? אני לא מקבל את ההערכה שלך". מלכא נותר בשלו ואמר לראה"מ "שאכן אין סיכוי שהוא ייקח" האלוף מלכא מוסיף ש"ברק ראה את עצמו כמעריך שאינו זקוק להערכות המודיעין, מכיוון שהוא מודיעין בפני עצמו, וחשב שהוא יותר חכם. אחר כך היה לו נוח להסביר את הכישלון שלו ע"י תיאור מסולף של המציאות".[12]

המו"מ בקמפ דיויד

הפלסטינים נגררו לקמפ דיויד בניגוד לרצונם. גם אמ"ן ידע והסכים עם ההערכה הפלסטינית שהועידה לא הוכנה כראוי ושעמדות הצדדים רחוקות מידי בכדי להגיע להסכם. ועידת הפסגה החלה ב-10 יולי 2000, נמשכה מעבר לזמן המתוכנן, והסתיימה ב-25 יולי. אין זה המקום לדון בכל הסיבות הרבות שהביאו לקריסת הועידה.[13] יחד עם זאת אנו מרגישים חובה להדגיש שהטחת האשמה כולה על הצד הפלסטיני היא בבחינת סילוף מוחלט של העובדות. הסוגיה הטריטוריאלית הייתה יכולה להיות המאיץ שיוביל את כל המו"מ על גבו עד כדי חתימה על הסכם מסגרת להסדר שלום. לכך ציפו הפלסטינים. בפועל התנהלו הדברים באופן שונה לחלוטין. חלק מהנושאים והנותנים הבכירים הישראלים הבינו, או למצער היו מודעים לכך, שלפלסטינים חשוב מאד להציג שהם קיבלו חזרה את כל השטח שכבשה ישראל ב-1967, ושמבחינתם תנאי בל יעבור הוא שיוכלו לטעון שבהסכם השלום הם קיבלו לא פחות ממה שקיבלו מצרים וירדן – כלומר 100% מהשטח. הבנה זאת, או ידע זה, לא השפיעו כהוא זה על העמדה המהותית של המשלחת הישראלית. סירובו של ברק היה עקרוני, וללא הגיון או סיבה ברורים: הפלסטינים לא יקבלו 100% מהשטח. השר בן עמי החרה והחזיק אחריו כשהודיע לצוות הפלסטיני בנוכחות הנשיא קלינטון ש"אנחנו לא יכולים להיענות לדרישה להסכים על העיקרון של 'גבולות 67' ואחר כך לדבר".[14]

בן עמי אמנם הסכים עם ברק אך הוא הופתע להיווכח עד כמה תגובתו של ברק לנייר עבודה אמריקאי שכלל את התפישה שהנחת המוצא היא גבולות 1967 "הייתה היסטרית שלא לצורך, ובעיקר בלתי מועילה" בלשונו של בן עמי. בן עמי גם הציע לברק לתת בידי האמריקאים "פיקדון" בנושא גבולות 1967, ברוח הפיקדון של יצחק רבין על רמת הגולן, אך ברק התנגד גם לרעיון זה. [15]

הפער בין הצדדים בסוגיה הטריטוריאלית היה עצום. ראש הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר באמ"ן באותה עת, אל"מ (מיל'.) אפרים לביא העביר למקבלי ההחלטות תמונה ברורה ובהירה של העמדה הפלסטינית, על פיה "מתכוונים ערפאת וההנהגה הפלסטינית למצות את התהליך המדיני, במטרה להגיע לפיתרון של שתי מדינות על פי העמדה המדינית הפלסטינית הקבועה והמוכרת שהתקבלה באש"ף ב- 1988: מדינה בגבולות 67', כולל ירושלים הערבית, על בסיס החלטות האו"ם 242 ו-338". אמ"ן הדגיש אז "שנושא הטריטוריה הוא הסוגיה המהותית בעיני הפלסטינים ואילו זכות השיבה מהווה קלף מיקוח חשוב מול ישראל"[16].

גם האמריקאים הוכיחו חובבנות לא מעטה. במקום להניח ניירות עבודה והצעות לגישור ולהסיר אותם מיד בלחץ ברק, ובמקום להיגרר על פי התכתיב הישראלי ובהתאם לשיטת המו"מ שנקבעה על ידי ברק, יכלו האמריקאים ליטול לידיהם למשל את המפה והעקרונות הטריטוריאליים של תוכנית ביילין - אבו מאזן, שהייתה בידם, ולהניח אותם כנקודת המוצא למו"מ. תוכנית זאת, שניסוחה המוסכם הסתיים ב-1 נובמבר 1995, הציעה בתחום הטריטוריאלי, סיפוח גושי התנחלויות בשטח של פחות מ-250 קמ"ר (בחישוב אחוזים מדובר בכ-4.5%) בגדמ"ע, המכילים כ-75% מהמתנחלים, תמורת פיצוי טריטוריאלי ביחס של 1:1 באזור חולות חלוצה המחובר לרצועת עזה. אבו מאזן עצמו – שראה את המפה ואף תיקן חלקים ממנה - העריך אז שאם ממשלת ישראל תקבל את התוכנית, ניתן יהיה לחתום על הסכם עקרונות תוך חודש של מו"מ אינטנסיבי.[17]

הצעת הפתיחה הישראלית שהונחה על שולחן הדיונים בקמפ דיויד כללה סיפוח של 13% ועוד החזקת אזור בגודל של כ-10% למשך מספר רב של שנים, קרי מדינה פלסטינית על כ-77% משטח הגדמ"ע ומרבית רצועת עזה. (מפה מס' 2) בטרם התיישבו הצוותים לדון על הנושא הטריטוריאלי, הנחה ברק את אנשיו באופן שכיוון את הדיונים לכדי משבר. הוא סיכם באופן חד משמעי: "אין חילופי שטחים".[18] כאמור, אחדים מהמשלחת הישראלית הבינו שללא חילופי שטחים אין סיכוי להגיע לשום הסכם. עבודות מקצועיות כבר הוכנו מחוץ לכותלי משרד ראש הממשלה, בכדי לאתר שטחים רלבנטיים בתוך הקו הירוק, הניתנים להעברה לפלסטינים. חברי משלחת אלה, האמינו בטעות שברק שומר את "הויתור" הזה, לרגע האחרון של המו"מ.

אך ברק בשלו. דיוני השבוע הראשון בנושא הטריטוריאלי עלו שוב ושוב על שרטון. "מה הפלא" שואל רטורית בן עמי, "שהדיון על הטריטוריה הסתיים בפיצוץ? לא הייתה בידינו כל תחמושת כדי להניע את גלגלי המו"מ. לא היינו מוסמכים להציע נוסחה בעניין גבולות 67' וגם לא לגבי הגבול המזרחי, כלומר בקעת הירדן".[19] לדעת בן עמי, ברק סבר שבהפגנה של עצבים חזקים הוא ישבור את הפלסטינים, "וזאת הייתה הטעות המכרעת של הועידה הזו ושל כל קונצפט עשיית השלום מצדו"[20].

הפלסטינים מצידם לא הפגינו אמנם מרחב תמרון במו"מ הטריטוריאלי, אולם רבים בצוות הישראלי אומרים בדיעבד שהם עצמם לא הקלו על הפלסטינים את המלאכה. בן עמי אף קובע מפורשות, ומודה שבאותה ישיבה מפורסמת שבה "הפך הנשיא (קלינטון) את השולחן על אבו עלא" והאשים את הפלסטינים בהיעדר "Good Faith", הציגו הישראלים מפה חדשה "שהייתה בה בפירוש הרעה בהשוואה למפות קודמות שלנו. אהוד הוסיף למפה הזאת 3% נוספים של סיפוח ותקע 'אצבעות' סיפוח בלב הגדה כדי לכלול גם את קדומים, עלי, בית-אל ועופרה. לא הייתי שלם עם המפה שהצגתי, אם כי כמובן מילאתי את הוראותיו של אהוד". לעצמו רשם בן עמי בזכרונותיו: "אינני מבין לאן חותר ברק. האם הוא רוצה לטרפד כל סיכוי לשלום? מה האסטרטגיה הגאונית כאן?" בחשיבה ה"ברקית" סבר ראה"מ כי על ידי הצגת מפה קשה יותר הוא יכפה על הפלסטינים להסכים למפה הקודמת. אפילו בן עמי מודה שזאת הייתה התחכמות מיותרת, ושזאת לא הייתה פסגה שתוכרע ע"י טקטיקות שקופות.[21]

על פי גורמים אמריקאים, לאחר כשבוע, ובעקבות לחצים אמריקאים קשים ביותר בדרג הנשיאותי, הסכים ערפאת לסיפוח ישראלי של כ-8%. התנאי הפלסטיני היה שישראל תעביר לפלסטינים בתמורה שטחים בתוך הקו הירוק ושסוגיית ירושלים תיפתר באופן שימצה את עמדתם בנושא הריבונות על חראם א-שריף / הר הבית. בדיעבד הסתבר שערפאת התכחש לאמירה זאת, ככל הנראה בעקבות הבנתו שברק אינו מקבל את הפיתרון המוצע בירושלים ואינו מוכן לקבל את עקרון חילופי השטחים, ואם נרמז שאולי יסכים לכך, הרי היה ברור שאין המדובר בשום פנים ואופן בעסקה הוגנת של 1:1. על פי הדיווחים, האמריקאים הציעו שהתמורה תהיה בגודל של 2% בלבד, אף כי העמדה של ברק כלפי צוותו נותרה קשוחה: אין חילופי שטחים.לברק גם נותרה לכל אורך הפסגה דרישה בלתי מובנת, לא רק לפלסטינים, אלא גם לישראלים. הוא התעקש משום מה, לספח חלק קטן מצפון רצועת עזה, במקום לצאת מהרצועה באופן מוחלט. אפילו גלעד שר בספרו מציין שהדרישה "היתה לדעתי מיותרת ותמוהה".[22]

ארבעה ימים לפני תום הועידה, בהתכנסות ועדת הגבולות והטריטוריה, הציגו הפלסטינים לראשונה מפה ובה עמדתם בסוגיה מהותית זאת. קודם לכך, חזר הצוות הישראלי על דרישתו של ברק, על פיה ישראל זקוקה לסיפוח של 650 קמ"ר (יותר מ-11%), כדי להכיל 80 אחוז מהמתנחלים בגושי ההתנחלויות בגדמ"ע. לראשונה הייתה זאת מפה שבה סימנו הפלסטינים גבול המכיר בסיפוח ישראלי של שטחים בגדמ"ע. הבעיה העיקרית במפה, מבחינת הישראלים, הייתה שהשטח המסופח היה מצומצם. על פי גלעד שר הצטמצם השטח לכדי 2.5%, ועל פי משתתף פלסטיני במו"מ גודלו לא עלה על 1.4%. ההתנחלויות במפה לא היו קשורות לישראל באמצעות גושים עם רזרבות קרקעיות, אלא באמצעות שליטה על כבישי הגישה בלבד, או כפי שכינו הישראלים את המפה "בלונים ושרוכים". במפה נפרדת, הציגו הפלסטינים את השטחים אותם היו מעוניינים לקבל בתמורה במסגרת חילופי השטחים. המפה היוותה התקדמות משמעותית והבהירה לראשונה באופן גרפי שהעיקרון של סיפוח וחילופי שטחים מקובל על הפלסטינים. יחד עם זאת, הבהירו הישראלים, ובצדק, שהתפיסה הפלסטינית של "בלונים ושרוכים", אינה ישימה בשטח, מה עוד שלא כללה את כל אותם ישובים שהצד הישראלי רצה לספח עמוק בתוך השטח הריבוני הפלסטיני.

באותו היום הציג הצוות הישראלי בפני הפלסטינים מפה[23], על פיה השטח שיימסר מייד לפלסטינים יגיע ל-77.2%, השטח שיימסר לאחר מספר שנים יהיה 8.8%, כך שהסיפוח הישראלי יהיה של 13.3%, וכמה עשיריות האחוז עוד נותרו למעשה שנויים במחלוקת. בפועל הייתה זאת עמדה קשוחה יותר ממה שנאמר לפלסטינים קודם לכן, אם כי בעל פה הוסבר לפלסטינים שהסיפוח יכלול "רק" 11%-11.5%. על פי השר דן מרידור, שהשתתף בפסגה, "המפות שהוצגו בקמפ דיויד שמרו בידינו 17%. אחר כך היו דיבורים על 10.5%. הדבר הכי מרחיק לכת היה 10.5%." לדעתו "גם זה היה מינימאלי מדי. ואני לא מוכן לחילופי שטחים."[24]כך או אחרת, שטח מסופח זה הכיל כמאה אלף פלסטינים, בנוסף ליותר ממאתיים אלף פלסטינים תושבי ירושלים שמעמדם עדיין לא נקבע. העמדה הפלסטינית תבעה, מאידך, ששום ישוב פלסטיני לא יוותר בריבונות ישראל. לא רק זאת, המפה הישראלית חילקה למעשה את המדינה הפלסטינית לארבעה קנטונים מהם שלושה בגדמ"ע המבותרים ע"י רצועות שליטה ישראליות ממערב למזרח.[25]

לקראת סוף הועידה, עוד ניסו הצדדים לקדם את הסוגיה הטריטוריאלית ב"שיחות מסדרון" לא רשמיות. על פי דיווחים שונים, אחד מחברי המשלחת הפלסטינית "הסכים" לסיפוח ישראלי של 7.5%, ואחר לסיפוח של 3%. הצעה פלסטינית נוספת בבחינת בלון ניסוי הייתה סיפוח ישראלי של 8% תמורת 4% חילופי שטחים ומעבר טריטוריאלי בין הרצועה לגדמ"ע דרך ישראל בריבונות פלסטינית מלאה. האמריקאים טענו בפני הפלסטינים שההצעה הישראלית המכסימאלית תכלול סיפוח של 9% ופיצוי של 1%. בכל מקרה, הגרסה המוצגת בדיעבד על ידי דוברים ישראלים, על פיה הציע ברק בקמפ דיויד מדינה פלסטינית על 95% ופיצוי טריטוריאלי של 5%, או לחילופין 97% ועוד 3% פיצוי, הינה שיכתוב של ההיסטוריה. ברק עצמו אמר בראיון עיתונאי שבקמפ דיויד הוא הסכים להעביר לפלסטינים בין 90-91% משטחי הגדמ"ע ובתמורה לחילופי שטחים של 1% מתוך הקו הירוק, וכן שמעולם לא הסכים למסירת בקעת הירדן.[26] יחד עם זאת, הצעתו הרשמית האחרונה של ברק לנשיא קלינטון הייתה מדינה פלסטינית על 89% מהשטח עם מעבר עילי שיחבר בין הרצועה לבין הגדמ"ע. יום לפני סיום הפסגה עדיין נאחז הצד הישראלי בעמדתו הרשמית מפתיחת הועידה. התפיסה האחרונה שהוצגה לנשיא קלינטון כללה שוב את סיפוח 650 הקמ"ר ואת העיקרון שלא יהיו חילופי שטחים. הפער הזה שבין עמדת ברק לעמדת הפשרה הפלסטינית היה כל כך גדול, עד שלא אפשר להם לזוז ברצינות בתוך המו"מ.

[1] גלעד שר, במרחק נגיעה, עמ' 85

[2] שם, עמ' 86, 90

[3] שם, עמ' 87, 90, 91

[4] שם, עמ' 93

[5] שם, עמ' 112.

[6] שם עמ' 115.

[7] שם עמ' 115

[8] שם עמ' 125

[9] שם עמ' 140-2

[10] עודד גרנות, מעריב, 6 אפריל 2001, מתוך יומנו של שלמה בן עמי.

[11] עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, "הארץ" יוני 2004, בריאיון עם העיתונאי עקיבא אלדר.

[12] שם.

[13] ראו בנושא: ד"ר רון פונדק, "מאוסלו עד טאבה: תהליך ששובש", האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון דיוויס, אוקטובר 2001

[14] גרנות, מעריב, 6 אפריל 2001, מתוך יומנו של שלמה בן עמי.

[15] שלמה בן עמי, "חזית ללא עורף: מסע אל גבולות תהליך השלום", הוצאת ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 143, 154

[16] אל"מ (מיל'.) אפרים לביא, הארץ 13 ביוני 2004, בריאיון עם יואב שטרן

[17] אודות תוכנית ביילין – אבו מאזן, ראה בספרו של יוסי ביילין לגעת בשלום, הוצאת ידיעות אחרונות, 1997, עמ' 165-207.

[18] שר, שם עמ' 160.

[19] שלמה בן עמי, שם, עמ' 155

[20], שם

[21] בן עמי, שם עמ' 114-162

[22] שר, שם עמ' 167.

[23] שר, שם עמ' 203.

[24] ראיון עם דן מרידור מוסף הארץ, 21 מרץ 2003. [25] מפת קמפ דיויד כפי שמופיעה במצגת משרד התכנון הפלסטיני, אוגוסט 2002. [26] בראיון לניוזוויק ולוושינגטון פוסט, כפי שמצוטט בידיעות אחרונות, 15 יולי 2001.

pundak@peres-center.org