מנגנון ההכחשה משמש אדם כדי להימנע מהבושה, מהחרדה, מהאשמה ומהכאב הכרוכים בהתמודדות עם מעשיו הפסולים. במקום להישיר מבט, להכיר במציאות ולהתמודד, הוא פשוט מכחיש.

אבל ההכחשה גובה מחיר כבד מהמכחיש. המאמץ הנפשי הכרוך בשקר-העצמי עלול לגרום להפרעה נפשית קשה. מי שמכחיש עובדות מעיד על עצמו שיש לו בעיה נפשית. הוא זקוק לטיפול.

מזה 46 שנה אנחנו נמצאים במצב הזה. אנחנו מכחישים את אחת התופעות המרכזיות של קיומנו הלאומי, אם לא המרכזית שבהן: הכיבוש.

אפשר להשתמש במטפורה הנדושה: באמצע החדר שלנו עומד פיל, פיל ענק, ואנחנו מכחישים את קיומו. פיל? איזה פיל? איפה פיל? אצלנו?

אנחנו הולכים על בהונות מסביב לפיל, מפנים את העיניים הצידה כדי שלא לראותו. הוא הרי לא קיים.

אנחנו שולטים שלטון טוטאלי בעם אחר. הדבר משפיע על כל תחומי חיינו הלאומיים – התחום הפוליטי, התחום הכלכלי, התחום המוסרי, התחום הצבאי, התחום המשפטי, התחום התרבותי ועוד. אבל אנחנו לא רואים ולא רוצים לראות מה שנעשה דקות נסיעה מביתנו, מעבר לקו השחור הנקרא קו ירוק.

כל כך התרגלנו למצב זה, עד שהוא נראה לנו נורמאלי. אבל הכיבוש הוא מעצם טבעו מצב לא-נורמאלי, מצב זמני. לפי משפט העמים, הכיבוש נוצר כאשר מדינה אחת כובשת את שטחה של מדינה אחרת במהלך לחימה, והיא מחזיקה בו ככובשת עד בוא השלום.

בגלל זמניות הכיבוש מטיל החוק הבינלאומי סייגים חמורים על המדינה הכובשת. אסור לה להעביר את תושביה לשטח הכבוש, אסור להקים בו התנחלויות, אסור לגזול אדמה, וכן הלאה.

ישראל המציאה דבר חסר-תקדים: כיבוש נצחי. המוח היהודי המציא לנו פטנט. כאשר לא הופעל על ישראל ב- 1967 לחץ להחזיר את השטחים שכבשה, עלה בדעת משה דיין הרעיון הגאוני להמשיך בכיבוש לנצח. אילו סיפחה ישראל את השטחים הייתה נאלצת להעניק זכויות-אזרח לאוכלוסייה הכבושה. אבל במצב של כיבוש היא יכולה לשלוט מבלי להעניק לנכבשים זכות כלשהי – לא אנושית, לא אזרחית, ובוודאי לא זכות לאומית. ממש ביצת קולומבוס.

אנחנו עם מוסרי – לפחות בעיני עצמנו. איך מיישבים את הסתירה בין המוסריות המופלגת שלנו לבין מצב שהוא בלתי-מוסרי בעליל? פשוט: נוקטים הכחשה.

"השלטון משחית," אמר המדינאי הבריטי, "ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט." הכיבוש הוא השלטון הכי מוחלט. הוא משחית כל חלקה טובה בנו. את הצבא המקיים את הכיבוש, את החיילים הנאלצים להפעיל מדי לילה טרור על האוכלוסייה, את מוסדות השלטון העוקפים את החוק במחשכים, את בתי-המשפט המפעילים את חוקי הכיבוש, את המדינה כולה המפירה מדי יום את החוק הבינלאומי.

אם אנחנו שואלים את עצמנו מה קרה למדינה שלנו, צריך פשוט לפקוח את העיניים ולראות את הפיל.

"מודה ועוזב ירוחם" מבטיח לנו ספר משלי. כלומר, אין די בהודאה והכרה בטעות, חייבת להתלוות אליה נטישת הדרך הרעה. במקרה שלנו, כדי להציל את נפשנו ואת מדינתנו, עלינו לעזוב.

אבל כדי לעזוב אנחנו צריכים קודם כל להכיר, להודות.

הארץ 7.6.13