בבורין ייקבע עתיד המדינה! יש כנראה משהו מרגיז במיוחד בפעילות שלנו מול מי שמתודלקים בתפיסות של עליונות יהודית ואלוהים של פרעות ונקמות. האם נתקפל ונפקיר את היהדות בידי בריונים רצחנים או שנעמוד וננצח?

מאת אבי דבוש, אחד הפעילים שהותקפו בבורין

מתקפת הטרור היהודי בכפר בורין ביום שישי על פעילי הנטיעות של "רבנים לזכויות אדם", הארגון שאותו אני מנהל, החזירה אותי שנתיים אחורה, ליום בו הוצת מטע זיתים שבו שהו מתנדבים שלנו, ומי שלא הצליח לברוח - הוכה קשות. המתנדבים יצאו משם עם דימומים, חבורות וזעזוע נפשי מתמשך.

משה יהודאי, רב בן 80, לא הצליח לברוח ונקלע ללינץ' של ממש, ממנו נחלץ בקושי עם יד שבורה וחבלות קשות בראש ובגפיים. הוא זעק לתוקפים, יהודים רעולי פנים שירדו מיצהר לעבר המוסקים, אמר שהוא בן 80 ואינו יכול לברוח. הם ענו לו בהלמות מוטות ברזל ואבנים. במזל גדול לא נהרג שם אף אחד. פרמדיקים פלסטיניים טיפלו בפצועים במקום ופינו אותם החוצה מהמטע. אתמול (שני) כתב יהודאי למותקפי יום שישי האחרון: ״אני לא מצפה לכלום. התלונה שלי לא טופלה ואיש לא הואשם. לא הוכרתי כפגוע טרור. לא קיבלתי כל ליווי או פיצוי מהמדינה״.

שנתיים מאז, וכבר הפכנו מתורגלים. יום שישי האחרון היה הפעם השלישית בתוך שלושה חודשים שפעילים שלנו מותקפים על-ידי מתנחלים. בפעם הראשונה זה נגמר בגז פלפל לכמה פרצופים, מטר מחיילים שלא עשו דבר כדי לעצור את התקיפה. בפעם השנייה - כמה פצועים מדממים ושבורים. ביום שישי האחרון ספרנו כעשרה פצועים בדרגות שונות ורכב שנשרף במיומנות מקפיאת דם. לשמחתנו, ורק במזל, הוא היה ריק באותו רגע. אני לא רוצה לחשוב בכלל איך האירוע הזה היה נגמר אילו בתוכו היה נלכד אדם.

יש דרגות בגיהנום. ברור לנו שבבורין ובכפרים רבים אחרים, הפלסטינים הם המטרה הראשונה. זריקות אבנים, מכות לחקלאים על אדמתם, שריפות וכריתות עצים ולעתים גם ירי חי. לא פעם יצאנו מהשדות רק כדי לגלות שזמן קצר אחר-כך הותקפו החקלאים המקומיים. אנחנו מגיעים לאזור שכם ולמקומות נוספים כדי לעמוד מול הטרור הזה ומול הפרקטיקות של הכיבוש. ולעתים גם אנחנו חוטפים.

אז עכשיו כולנו מזועזעים, ניטע באדמות הפלסטינים כי אין שמיטה לרוע. חודשיים של "שכרון חושים" לעליונות יהודית.

יש כנראה משהו מרגיז במיוחד בפעילות שלנו, כיהודים וכרבנים. מול מי שמתודלקים בתפישות של עליונות יהודית ואלוהים של פרעות ונקמות, אנחנו מתעקשים להיאבק על היהדות, ולהציע קול אחר שלה. בהשקפה, אבל גם הלכה למעשה. היה זה הרב יהושע השל שאמר שהרגיש שרגליו מתפללות, כאשר הצטרף למצעדים שהוביל מרטין לותר קינג בשנות השישים של המאה שעברה. אנחנו נמצאים בבורין, עוורתא, יאסוף, חווארה ובעוד כפרים רבים מהסיבה הזו בדיוק. להתפלל ברגליים ובידיים שלנו.

אנחנו נמצאים שם לא בגלל שהתייאשנו מהחברה הישראלית, אלא בגלל שלא אבדה תקוותנו. לא בגלל שהתייאשנו מהיהדות והקוראים בשמה, אלא בגלל שאנחנו מאמינים בחיבור העמוק בין יהדות לזכויות אדם. אחת הפעילות שלנו כתבה בסוף השבוע, בייאושה, שהיא מתביישת להיות יהודיה וישראלית כשהיא רואה את התיעוד מהמתקפה הקשה. אני חושב שהתוקפים וכל מי שנותן להם רוח גבית עזה, גם בשתיקה, הם אלו שצריכים להתבייש. והם אלו שצריכים לדעת שהפעולות הללו לא ישיגו דבר. נמשיך להגיע, בשם היהדות ובשם הציונות שלנו. לא נתקפל ולא נתייאש.

האתגר של מדינה יהודית ריבונית, בעלת כוח צבאי רב, הוא אתגר עצום. אך השנה האחרונה הוכיחה לנו שכוח צבאי לא יכול לחפות על התפוררות פנימית. ששדים של דיכוי, עוני ואי-הכרה, יפרצו בסופו של דבר בכל מקום. לכן אנחנו נמצאים עם החקלאים בשטחים, אבל גם עם ישראלים החיים בעוני, יהודים וערבים, במאבקם לצדק חברתי; עם קהילות מבקשי מקלט, עם להט"בים, ולטובת כל מי שזכויות האדם שלו נפגעות. מבחינתנו, המאבק על זכויות האדם הוא הכרה בכבוד האדם ובבריאתו בצלם אלוהים.

אני מבין לגמרי את חברותיי וחבריי שמתקשים עם היהדות והציונות, שכוננו את המדינה הזו, ובוחרים לברוח מהן. עדיין, רוב רובם של היהודים-הישראלים נמצאים במגרש של היהדות והציונות. ורוב רובם של הישראלים, ערבים כיהודים, הם אנשים מסורתיים ומאמינים. לכן, אנחנו מתעקשים דווקא להרים את הדגלים הללו בפעולות שעומדות מול הרוח הרעה שנושבת מהמאחזים כלפי הפלסטינים וכלפי כל מי שעומד איתם ולצדם. לכן, דמותה של מדינת ישראל לדורות תיקבע בבורין. האם נתקפל ונפקיר את היהדות בידי בריונים רצחנים או שנעמוד על שלנו, וננצח?