פתרונות של שלום מאת אבי דבוש

חברות וחברים יקרים,

ב- 21 באפריל 2015 ציינו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זה קרה כתשעה חודשים מפרוץ "צוק איתן". צוק איתן היתה מלחמה קשה בין ישראל לעזה בקיץ 2014. כמי שחי בעוטף עזה, אני עם משפחתי והקהילה שסביבי נקלענו לאיזור מלחמה של חודשיים שלמים. בחודשיים הללו ישובים שלמים נאלצות לעזוב את איזור שדרות ועוטף עזה. בצד העזתי נהרגו כאלפיים אנשים. כמעט חצי מהם חפים מפשע ולא מעורבים בלחימה. בצד הישראלי נהרגו 68 חיילים ו- 5 אזרחים.

ביום הזיכרון של 2015 הייתי כבר אחרי הקמת התנועה לעתיד הנגב המערבי שחיברה תושבים משדרות, נתיבות, אופקים ואשקלון, עם אנשי הקיבוצים באיזור, בקריאה להסדר מדיני בעזה. היינו אחרי ששכלנו חברים, כולל דניאל טרגרמן בן ה4 שנהרג בנחל עוז וזאביק עציון ושחר מלמד, שנהרגו ביום האחרון ללחימה בקיבוץ נירים.

זה היה יום הזיכרון הראשון שלא יכולתי להסתכל לבנים שלי, שחזרו בחולצות לבנות מהטקס בבית הספר, בעיניים. הרגשתי שאנחנו מבקשים מהם להמשיך להיות חלק מאותו הסיפור בדיוק. ללא כל נסיון אמיתי לשנות. הרגשתי שה"חוזה" בינינו, שמחייב אותי להגן עליהם בכל כוחותי, מופר. זו משימה שאני לא אוכל לעמוד בה. לא בישראל.

ההרוג הישראלי הבכיר ביותר ב"צוק איתן", היה סא"ל דולב קידר. הוא נהרג קרוב לבית שלנו, בשדרות. כאשר נתקל באנשי חמאס שנכנסו לישראל דרך מנהרה קרובה. האלמנה שלו, מיכל קסטן- קידר, היא אישה אמיצה ומיוחדת. מהרגע הראשון היא ביקשה שלא יהפוך לסמל. היא כתבה ואמרה, בראיונות ובנאומים, שיום הזיכרון צריך להיות יום עצוב למשפחות, אבל יום מפחיד לכל השאר. יום שבו לא נזכור רק את הנופלים, אלא נשאל את עצמנו מה אפשר לעשות כדי לעצור את השרשרת הנוראית הזו.

הצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות, נועדה לחזק אצלנו את הקשר בין המוות שלהם לתקומת העם היהודי בישראל. החיבור הזה גם עלול לצרוב בנו תודעה, שמדובר בקשר הכרחי ונחוץ. את האלילים הללו אנחנו צריכים לנפץ. כפי שאברהם אבינו עשה.

יום הזיכרון הפך להיות יום ישראלי מקודש. מי שרואה עצמו חלק מהמחנה הפועל לשבירת שרשרת המוות, צריך לסרב להתיישר. אני כואב את הנהרגים. הם מסרו את חייהם מחוסר ברירה ומידיעה שהם בסיכון. הצו המוסרי של היום הזה חייב להיות עצירת המעגל הנורא. איך אנחנו יכולים להביא לביטחון לחברה בישראל? איך אפשר להביא ביטחון לכל הסובבים אותנו?

טקס יום הזיכרון המשותף למשפחות ישראליות ופלסטיניות שיתקיים הערב ב- 20:30, הוא כיוון לפתרון. מהשכול המשותף יכולה לצאת קריאה משותפת ועשייה משותפת, על מנת לקדם פיוס ושלום. העבודה שלנו לאורך השנה עם חקלאים פלסטינים ועם קהילות פלסטיניות תחת איום, במזרח ירושלים למשל, היא חלק מהתשובה שלנו. * הצטרפו לשידור החי של הטקס בעמוד הפייסבוק של רבנים לזכויות אדם, או כאן - ביוטיוב * דווקא בעיניים ציוניות ופטריוטיות, חובה עלינו להגביר את המאמצים הללו. כיום, מהבית שלי בשדרות, אני רואה בעיקר גדרות ומכשולים שאמורים להגן עלי מפני עזה. במלחמה השקענו כבר מאות מליארדים. הגיע הזמן להשקיע הרבה יותר בפתרונות ברי קיימא, פתרונות של שלום.

ביום העצמאות אני שמח וגאה. דגל ישראל מונף במרפסת שלי. ויחד עם זאת, כפי שהחירות שלנו לא שלמה בפסח עד שגם כלל בני האדם לא יזכו לחירות, כך גם העצמאות שלנו לא שלמה עד שנראה את מי שנדחקו, את הפלסטינים החיים תחת כיבוש, את מי שחולקים איתנו מולדת משותפת.

אני מתפלל שנזכה בשנה הקרובה, מיום עצמאות עד יום עצמאות, להוסיף אור ולקדם ראייה אמיתה של האתגרים שלנו, ונוסיף עשייה. כי טיפה ועוד טיפה תהיינה לים. כי אסור שמלחמות יהיו המובן מאליו ופיוס ושלום מונחים בקרן זווית.

שלכם/ן, אבי דבוש מנכ"ל רבנים לזכויות אדם