עם מינויו של מאיר דגן לראשות המוסד, כשבוגי יעלון שר ביטחון בפועל, משלים אריאל שרון הלכה למעשה את הרכב החונטה הצבאית שלו. מרכבת האלים הרוויזיוניסטים יוצאת לסיים את מלאכת המפעל הציוני. במסווה של "מלחמה בטרור", כשדעת הקהל העולמית עסוקה במתקפה על עיראק, מבצעת ממשלת שרון, בשיטתיות, ביסודיות, באופן הדרגתי ומחושב, את השמדתו הרוחנית, החברתית והכלכלית של העם הפלסטיני.

שרון יוצר את התנאים הגיאו-פוליטיים לקנטוניזציה של השטחים. הוא מפרק לגורמים את החברה הפלסטינית ומבזר את מוקדי הכוח השלה. לא עוד חברה עם מוסדות פוליטיים ותרבותיים ששואפת לשחרור ועצמאות, אלא יחידות אדם, חמולות, קבוצות מקומיות, שמנהלות בנפרד את האזור בו הן נמצאות. עם כל אחת מקבוצות הכוח האלה, שיתוחמו בקנטונים, מתכוון שרון לנהל משא ומתן בנפרד. אפרטהייד כחול לבן.

אותה מדיניות מחילים גם על הפלסטינים שחיים בתוך ישראל. אלא שכאן הדבר נעשה בתחכום רב וב"מסגרת החוק". במסע תעמולתי מבריק מחזירה הממשלה, בעזרתה האדיבה של התקשורת, את הדימוי הדמוני של הערבי. כותרות העיתונים בשבועות האחרונים משקפות בבירור מגמה הזו. "חמולת המוות", "משפחת הסייענים","חוליית הרעל". דמות הערבי שוב מפחידה, מאיימת, בוגדנית.

לאחר שדעת הקהל הוכנה כראוי, מגיע שלב יישום התוכנית בפועל: ערבים מפוטרים ממקומות עבודתם, אזרחותם נשללת, חברי הכנסת שלהם מוקעים כבוגדים. בנוסף לכך, יהודים רבים, באופן מודע ומכוון, מחרימים עסקים וחנויות של ערבים כדי להסב להם נזק כלכלי. מכבש הדיכוי מופעל במלוא עוצמתו. הפלסטינים בישראל נדחקים לגטאות פיזיים ומנטליים. ימי הממשל הצבאי של שנות ה-50 מהדהדים שוב באוויר. בהפעלת לחץ פוליטי וכלכלי זה מקווה שרון שהפלסטינים בישראל שוב ישוועו לזכויות אזרח אלמנטריות ויזנחו את מאווייהם הלאומיים. במוקדם או במאוחר תשוב אליהם רוח המרד, וסביר להניח שהיא שוב תדוכא בצורה אלימה ואכזרית. עד מתי?

הפלסטינים בשטחים ינטשו ככל הנראה את דרך פיגועי ההתאבדות, שגרמו לשלילת הלגיטימיות של מאבקם בדעת הקהל העולמית, וינהלו מלחמת גרילה עיקשת בתוך השטח הכבוש. במקביל למאבקן של הקבוצות המזוינות תנסה הנהגת האינתיפאדה לעורר מרי עממי. לא ירחק היום ובו המוני אדם יפרו את העוצר המוטל עליהם וייצאו לרחובות להתעמת עם הטנקים הישראלים, דבר שיגרור בעקבותיו טבח המוני.

התקשורת, שנשלטת ברובה על ידי שרון, שלא מבדילה בין פיגוע לפעולת גרילה, שמבחינתה כל התנגדות לכיבוש היא מעשה טרור, תמשיך לספק לשלטון את העילה למלחמת החורמה שלו בעם הפלסטיני שמשני צידי הקו הירוק, ותמנע את היווצרותה של אלטרנטיבה פוליטית.

וכך, כמו כתם שמתפשט באין מפריע, משתלטת החונטה של שרון על חיינו. משותקים, מבוהלים וחסרי אונים עומדים אנשי השמאל מול הנחשול השחור, מסרבים להאמין. כך היה גם בתחילתה של מלחמת לבנון. אז, תנועת המחאה גדלה ביחס ישיר למספר החיילים שנהרגו. האם יכולה שוב לצמוח משוואה כזאת?