רוצים להיות עם הארץ:

בני המקום, לא זרים בארצם

הנה הווה

בר-חלוף,

הנה כאן תלו הזרים את רוביהם על

ענפי הזית, והתקינו לעצמם ארוחת-ערב

מהירה מן הפחיות, ואחר נחפזו

לעבר המשאיות...

מחמוד דרוויש, מתוך 'למה עזבת

את הסוס לבדו?', מערבית: אנטון שמאס

עשר שנים אחרי 'אוסלו' הפכה המדינה הפלסטינית מחזון לאומי ודימוקרטי למציאות חיים קולוניאלית חשוכה, לב המאפליה. 36 שנים לאחר שכבשה ישראל את הגדה המערבית ורצועת עזה, סגורים שלושה וחצי מיליון הפלסטינים שתחת שלטונה בעריהם ובכפריהם כדרי מיכלאות. יש להם ים ואין הם יכולים להפליג בו, יש להם שמיים ואין הם יכולים להרקיע בהם, יש להם ארץ ואין הם יכולים לשלוט בה. גם זכויות יש להם, אבל הן רמוסות. גם כבוד יש להם, אבל הוא מחולל. אפילו חלומות, אבוי, יש להם, גם תקוות.

מאזן חלקי: אדמות הפלסטינים מופקעות, בתים שלהם נהרסים, מטעים שלהם נעקרים, עדרים שלהם מושמדים, מים שלהם נשדדים, כבישים שלהם נחסמים, דרכים שלהם משתבשות, רפואה שלהם מתמוטטת, חינוך שלהם מושבת, שווקים שלהם נאטמים. וכמו לא די בכל אלה, ואדיות נסתמים, גבעות נחפרות, הרים נבקעים, ויפי נוף הארץ מתקשקש ומתכער עד לבלי הכר.

ישראל הרשמית – איש אינו יכול להכחיש זאת – יישבה ועודה מיישבת את השטחים הכבושים מאז ששת הימים ועד עצם היום הזה, ללא הפוגה. הון עתק, שאיש אינו יודע את שיעורו ואת מקורותיו, נשפך כמים כדי לממן את הקמת ההתנחלויות ואת תחזוקתן. שמאל וימין, עבודה וליכוד, ממשלה צרה וממשלה רחבה, כל ראשי הממשלות מאז לוי אשכול ועד אריאל שרון, בלא יוצא מן הכלל, עסקו במיפעל הקולוניאלי הזה והרבו התנחלויות. גולדה ורבין ובגין ופרס ושמיר ונתניהו וברק, ומי לא.

וכך, אופציית השלום, שהיתה מגולמת במשך הרבה שנים במושג 'מדינה פלסטינית', התרוקנה לגמרי. היום משמש המושג הזה בידי שרון ושות' כנוסחת תעתועים, ליחצן בעזרתה את תוכניתו לפתרון 'הבעיה הפלסטינית'. הפתרון על-פי שרון מייעד לפלסטינים 'ישות' שתיקרא 'מדינה'; זו תשתרע על פני שטח קטן – 42 אחוזים מן השטחים שנכבשו ביוני 1967, כעשירית משטחה של פלשתינה (א"י) המנדטורית.

שטחי המדינה הזו לא יהוו יחידה טריטוריאלית אחת, אלא שלושה תחומי-מושב פלסטינים שיהיו מופרדים זה מזה – ספק גיטאות, ספק בנטוסטאנים (קנטונים, בלשון רמיה נפוצה בישראל). כל אחד מתחומי המושב האלה יהיה מבודד מן העולם, כשחיילים ומתנחלים ישראלים צרים עליו מסביב יומם ולילה.

המדינה הפלסטינית אליבא דשרון היא המשך הכיבוש באמצעים אחרים; בשפה נכוחה אפשר לומר, שלא מדובר כאן לא ב'מדינה' ולא ב'פלסטינית', אלא בשלטון ישראלי גס ואלים, שלטון דכאני ללא מצרים, שנועד לדחוק בעם הארץ עד שיכנע, עד שישבר, עד שישא רגליו ויסתלק. בתנאים אלה אין אדם מישראל רשאי להלין על הפלסטינים, על שלא נמצא ביניהם אפילו אחד "מתון" דיו, שיהא נכון להרים ידיים ולהיכנע לגורלו.

אדרבא, עד שלא תמומשנה כל הזכויות של הפלסטינים, שלא יהיו חסרים אפילו שמץ מן הזכויות המוקנות ליהודים הישראלים – הן כפרטים והן כקיבוץ לאומי – לא יושג קץ הסיכסוך באמת והפיוס ההיסטורי בין שני עמי הארץ יוותר בגדר חלום.

אל מול פני המחנה הישראלי הגדול של חסידי ההפרדה, שאנשיו, ימין ושמאל גם יחד, מבועתים מפני הדמוגרפיה ומונים את מיספרי האוכלוסין בלי הרף - כדי לדעת כמה יהודים וכמה ערבים נולדים ומתים מדי יום, כמה יהודים וכמה ערבים מתגוררים בארץ כולה ובכל אחד מחבליה מדי שעה - אנו פורשים את עיקרי אמונתנו בחזון הדו-לאומי - חיים בצוותא של שני עמי הארץ, המבוססים על הכרה הדדית ועל שותפות שיוויונית ועל עשייה של צדק היסטורי.

אין טעם לנחש עכשיו את צורת התממשותו של החזון הדו-לאומי: בשתי מדינות או במדינה אחת?! ואולי בקונפדרציה?! ושמא בפדרציה?! ומה על קנטונים?! כך או כך, התנאי המוקדם לכל אחת מן הצורות העתידיות נתון, כמו מאליו, כעניין של כאן ועכשיו, כציווי מוסרי עליון: סיום לאלתר של מצב הכיבוש וכינונה של מדינה פלסטינית.

הנה כך, אנו מאמינים שכל אישה ואיש מישראל שלא איבדו צלם אדם חייבים להיאבק (א) למען כינונה של מדינת פלסטין בכל השטחים שנכבשו ביוני 1967 – כולל, כמובן, ירושלים המזרחית – ו-(ב) למען הפיכת ישראל למדינה דמוקרטית של כל אזרחיה. שתי מטרות שהן אחת - מעט המכיל את המרובה:

• פירוק כל ההתנחלויות והחזרת כל המתנחלים לתחומי ישראל;
• פירוק כל הבסיסים והמחנות והאתרים הצבאיים והסגת כל החיילים הישראלים אל תוך תחומי הקו הירוק;
• ביטול כל החוקים והתקנות והנוהגים המפלים בין האזרחים היהודים והערבים בישראל;
• פירוק כל המוסדות, האירגונים והרשויות המבוססים על החוקים, התקנות והנוהגים הנ"ל.

אנו מאמינים שהשגתם של שני היעדים האלה - כולל פתרון פלסטיני-ישראלי מוסכם בדבר הדרכים המעשיות למימוש זכות השיבה של הפלסטינים למכורתם - תיצוק את היסודות שעליהם תיכון באורח דמוקרטי מדינה אחת לבני שני העמים – מדינה בשותפות, מדינה דו-לאומית.

כל מי שעיניים לו לראות ואוזניים לו לשמוע, יודע שאין חלופה אנושית אחרת למה שקרוי "מאה שנות סיכסוך"; ואין אמצעי אחר, זולת השותפות הדו-לאומית, שבכוחו להפוך אותנו מזרים בארצנו – "הווה בר-חלוף" - לבני המקום, עם הארץ.