אתה חבר הכנסת, הפרופסור אמנון רובינשטיין ששוכן לך במגדלי השן בירושלים ובתל אביב ונהנה ממנעמי השלטון כבר עשרים שנה בערך, אתה שמתהדר בתדמית של פוליטיקאי מוסרי מהשאר, אינני יודע מתי ביצעת לאחרונה תעסוקה מבצעית בשטחים כחייל, אך יש לי הרושם שהיה זה מזמן אם בכלל. אם לא היה זה כך, סבור אני כי לא היית מעז לצאת היום במתקפה אגרסיבית על הזכות לסרבנות מצפונית. אם לא היית תומך היית לפחות שותק.

ניכר בהצטעצעות המילולית שלך אודות הגדרות מילוניות של "מוסר" ו"מצפון" שאתה לא מסוגל להבין באמת, להבין ולהפנים, את המשמעות של מה שאתה דורש מהחיילים שאתה שולח לשטחים כבר עשרים שנה.

אתה מעולם לא ראית מטווח של מטרים ילד צורח, ברכו מרוסקת מכדור עופרת; אתה לא עמדת במחסום וחרצת גורלות; אתה לא היית נוכח כאשר חיילים אחרים מהפלוגה שלך "פחות מתורבתים ממך" חרצו בסכין חיתוך פנים של ילדים פלסטינים; אתה לא חילקת סטירות לנשים מצווחות שלביתן פרצת באמצע הלילה ודרכת עם הנעל הצבאית שלך על ראשי הגברים המוטלים על הרצפה. אתה בקיצור, לא באמת היית חלק מזוועות הכיבוש. עבורך זה כיבוש וירטואלי, אתה מכיר אותו רק דרך הדיונים בוועדות הכנסת עם הבורקסים וכוסות המיץ, דרך הנתונים הסטטיסטיים, דרך כלי התקשורת ההמוניים שכפי שאתה וודאי יודע לא מציגים את המציאות אלא מייצרים מציאות אלטרנטיבית, דרך שיחות סלון בצפון תל אביב. אתה לוקה באחד הליקויים המסוכנים ביותר למנהיג - פער עמוק בין תפיסתו את המציאות ובין המציאות שחווים נתיניו. מנהיג כזה יאבד עד מהרה את האמון בו.

שעה שאתה היית חבר כנסת וממשלה בתשע השנים האחרונות, שנות אוסלו, אנחנו שרתנו בסדיר ובמילואים וביצענו את העבודה המלוכלכת בשטחים. אתה היית המדינאי, המנהיג, אנחנו היינו החיילים על לוח השחמט, המוציאים לפועל של מדיניותך. שנה אחר שנה ביצענו את המוטל עלינו ללא תלונות, אוטמים את ליבנו ואפינו מריח הזוועה, מתמודדים עם הנזקים הנפשיים שלנו לבד, עם החברים והמשפחה. רובם המוחלט של חברינו סרבו להמשיך ולשלם מחיר זה ולכן פילסו דרכם החוצה מהמילואים בתואנות מתואנות שונות. נותרנו מעטים אך המשכנו כי בטחנו בך, אמנון רובינשטיין, שבשעה שאנחנו שם, אתה קברניטנו וודאי מוצא דרך להוציא אותנו משם, להשכין פה שלום, ליצור מדינה שהחיים בה אינם כרוכים בנזק נפשי.

היו לך תשע שנים (או בעצם עשרים) כדי להשכיל ולגאול אותנו מהעבודה הבזויה, הנקרופילית, שהטלת עלינו לבצע בשטחים, ואתה נכשלת בזה, כשלון חרוץ. משום מה זה לא מפריע לך לצאת היום ולקרוא לנו להמשיך ולהיות קלגסיך, וקולך לא רועד אפילו כמלוא הנימה.

אינך מתרגש במיוחד מכך שאתה ממשיך לשלוח את בניה של המדינה הזאת להמשיך ולבצע פשעי מלחמה. אתה בטוח שאתה ראוי לדרוש זאת מאיתנו? מה יש באמתחך להציע לנו? להריח גופות עוד תשע שנים כדי שתוכל שוב להלעיט אותנו בתרוציך? אתה לא מבין כנראה שאיבדת את זכותך המוסרית להנהיג אותנו לפחות בעניין זה, איבדת את אמון צאן מרעיתך, מתחת את קו האשראי שלך כמנהיג עד שפקע. עכשיו, לאחר שמשאב הציות שלנו אינו עומד עוד לרשותך ולרשות המדינה, אחרי שבחוסר האחריות שלך ושל חבריך לשלטון הצלחתם לבזבז אותו,

נא מצא פתרון לבעיותיה של המדינה בלעדיו, מעשה מנהיג, ואם אינך מסוגל - תן לאחרים, ראויים ממך, לשבת בכס השלטון במקומך.