ביקרתי בגיהינום וחזרתי בחיים. זה התרחש בלילה שבין חמישי ושישי, לפני שבוע, כשליוויתי את ג'ו ולורה, שני פעילי זכויות אדם בני 20, להיות מגן חי מול כוחות צה"ל. כשנשאלתי אם אני מצטרפת ועניתי "כן", לא ידעתי בדיוק למה אני נכנסת.

זאת היתה הפעם הראשונה שלי בחיים תחת אש חיה ; כל כך קרובה למוות, כל כך אנונימית, חיי מופקרים בכזאת קלות בידיו שלמישהו אחר, מעולם לא הייתי בעמדה כל כך חלשה, מעולם לא הייתי כל כך חסרת הגנה.

אמרתי "אני באה", ויצאנו לדרך. השעה היתה שבע וחצי בערב. צעדנו ברחוב הראשי של רפיח, שהיא מחנה פליטים אחד גדול, בחשיכה, בתוך הריסות, בורות ושלוליות, קרעי ניילון ופלסטיק, גדרות תיל מגולגלות וערימות לכלוך, פה ושם היו כמה חנויות פתוחות, ולהקות של נערים צעירים משוטטים סובבו אותנו במעגלים וצעקו: "סלאם עליכם, סלאם עליכם". אחד מהם הרים אבן וכיוון אותה לעברנו. האבן התרוממה באוויר ונפלה לידנו. ג'ו ולורה לא התרגשו. "אנחנו מסמלים עבורם את התרבות האמריקאית שהם כל כך שונאים", אמרה לורה. כיוון ההליכה שלנו, ידעתי במעומעם, היה קו הגבול של רפיח עם מצרים. צעדנו לבין האחרון בשורת הבאתים של רפיח. הבית של מוחמד ג'מיל קושתא. באיזשהו שלב, אחרי עשר דקות הליכה מהירה בסמטאות ריקות, חתכנו לתוך סמטה צרה וארוכה שבסופה התרומם לתוך החושך עמוד ארוך, שככל שהתקרבנו קיבל צורה של מגדל גבוה. מהרגע שהתחלנו לצעוד מול המגדל הרימו לורה וג'ו ידיים לאות כניעה וביקשו גם ממני לסמן תנועה של כניעה עם הידיים למעלה. עשיתי בדיוק מה שהתבקשתי והרמתי שתי ידיים למעלה.

ככה צעדנו מול עמדת השמירה שלצה"ל, כשאנחנו חותכים בצעדים מהירים את הסמטה הריקה. שלושתנו לבשנו שכמיות כתומות זוהרות עם פסי כסף שמנצנצים למרחוק וג'ו החזיק ביד ימין מגפון גדול וביד שמאל פלורסנט. 20 צעדים מהמגדל אפשר היה לזהות, גם בחושך הכבד, שמדובר במוצב גדול של צה"ל שממוקם בדיוק בנקודת הגבול רפיח-מצרים. כמה צעדים לפני המגדל דחפה אותי לורה בבת אחת לתוך פתח קטן וחשוך ולחשה: "מהר, זאת הכניסה". הרמתי רגל, עברתי את הסף, וגיששתי עםהרגל כשהעיניים מתרגלות לאט-לאט לאולם גבוה ואפל. חמישה צעדים, והמצח שלי נחבט בחוזקה בקורת בטון נמוכה. מהפתח הצר התפתלו7 עשר מדרגות ובסופן דלת. צלצול קצר ומהעבר השני של הדלת עמדו הפנים המחייכות של בעל הבית, מוחמד ג'מיל קושתא. כשעמדתי בדלת וחייכתי חזרה בהקלה שסוף-סוף נגמרה הדרך הארורה והגענו לאיזשהו מקום שנראה כמו בית, עוד לא ידעתי איזה לילה מחכה לי. לא ידעתי, לא ניחשתי, צל של מושג לא היה לי.

כשמוחמד ג'מיל קושתא, שעל ביתו באנו להגן, פתח את הדלת, הוא ראה מולו שלשה אנשים, שני פעילי זכויות אדם צעירים שישנים אצלו כבר כמה שבועות ועוד אשה שהציגה את עצמה כעיתונאית צרפתייה. העיתונאית הצרפתיה הייתי אני ובשלב הזה אף אחד לא ידע שאני עיתונאית ישראלית מתל-אביב. "תפדל, תפדל", פתח מוחמד ג'מיל את הדלת ולברכות הצטרפה אשתו הצעירה נורה כשבידיה מחובקת ננסי הקטנה.

השעה היתה כבר שמונה ורבע כשהתיישבנו על הרצפה מול התנור הקטן, וממרחק שלאוזן שלי נשמע כמו שני סנטימטרים, התחיל להתגלגל רעש שהלך והתקרב, רעש מחריש אוזניים, רעש שנשמע כמו הגיהנום. זה היהמטח הירי הראשון על הבית לאותו ערב, ופעם ראשונה בחיים בשבילי תחת אש. ואני התחלתי לרעוד. רעדתי כולי. כל הגוף מלמעלה למטה נכנס לעווית. הרעש התגלגל ליד האוזניים שלי כמו שורה של כדורי אש ענקיים שדוחפים אחד את השני ומתקרבים אלינו במהירות הרסנית שאי אפשר לעצור. רעש של רימונים, טילי כתף, פגזים, ירי של כדורים, הכל היה שם. ואני הבנתי שככה פחות או יותר נראה מפגש עם המוות.

עם המטח הראשון הזיז ג'מיל את כוס התה שלו. הרים והוריד. הורה חיבקה חזק את ננסי וג'ו ולורה ניגשו לתינוקת הקטנה איבסן שישנה במיטה ולאח ג'מיל ורכנו מעליהם. חצי שעה תחת אש, ושעה וחצי אחר כך הגוף עוד רעד. ואני עוד לא הבנתי שמדובר רק בהתחלה.

הסתכלתי על ג'מיל בלי מילים, מבט שואל, וג'מיל אמר: "זה נמשך ככה כבר שנתיים וחצי לילה-לילה".

"על מה הם יורים?" שאלתי.

"הם יורים באוויר".

"למה"?

"מפחד", אמר ג'מיל בפשטות. הם פוחדים שם לבד בחושך, גם הם צעירים".

"למה אתה לא עף מפה עם הילדים"?, שאלתי אחרי שהשתלטתי על הדיבור.

"כי אין לי כסף", הוא ענה. "אין לי כסף לבית אחר, גם את זה בניתי בקושי, כל הכסף שחסכתי שמתי בקירות של הבית הזה".

משחק מסוכן

זה לא מקרי שלורה וג'ו ישנים כבר כמה שבועות בבית של ג'מיל. הבית הזה הוא הבית האחרון בשורת הבתים של מחנה רפית עם גבול מצרים. 20 מטר מהבית, אולי פחות, בנה צה"ל מוצב גבוה, הרס את כל הבתים מימין ומשמאל והציב רובים, מרגמות וטנקים שמכוונים לעיר. זאת הסיבה שלורה וג'ו ישנים בבית של ג'מיל. הבית הזה הוא הבית הבא שמיועד להריסה, ומבחינת ג'מיל וקבוצת פעילי זכויות אדם אי אפשר לדעת מתי ירצה צה"ל להכנס בבית של ג'מיל – "די-9" או טנקים – והתפקיד של לורה וג'ו יהיה למנוע את צה"ל מלהתקרב לבית. וג'ו שייכים ל- International Solidarity Movement – ISM , קבוצה של פעילי זכויות אדם המתנגדים לורה לכיבוש הישראלי באמצעות פעולה ישירה בלתי אלימה. הם צעירים, פוליטים, בוגרי אוניברסיטאות, פציפיסטים, מאד קיצונים ומאד נחושים. המטרה שלהם היא למנוע מהצבא לפגוע באזרחים.

כל לילה, עם תחילת העוצר, הם מתפזרים בבתי הפלסטינים שנמצאים בשורות הראשונות שחשופות לירי של המוצבים הצבאיים. הם לובשים שכמיות זוהרות למרחוק, מחזיקים מגפון ביד, ויוצאים, בתוך ההפצצות או מול הדחפורים הצה"ליים כדי לצעוק באנגלית אמנות בינלאומיות ולעצור את החיילים כשהם נכנסים, יורים, מפציצים או הורסים בתים. עד לפני שבוע זה עבד. הם התריעו, צעקו, חסמו בגופם את הדחפורים וצה"ל התקפל.

ביום ראשון ה-17 במארס נטרפו הקלפים. והמקרה שקפה התפרסם בכל כלי התקשורת בעולם, עורר סערה, עשה גלים. בחורה צעירה, פעילת זכויות אדם, נהרגה על ידי דחפור צה"לי שדרס אותה.

שמה היה רייצ'ל קורי. היא היתה בת 23, וג'ו סמית תיעד במצלמה את הרגעים האחרונים שלה: הוא ראה אותה עומדת כהרגלה מול הדחפור, מנסה ליצור קשר עם החייל שנהג בדחפור ואחרי שנייה כבר לא ראה אותה יותר.

זה משחק חתול ועכבר, כך קוראים חברי הקבוצה לזכויות אדם למשחק המסוכן שהם משחקים עם דחפורי צה"ל די-9. כשדחפור מתקרב לבית שמסומן להריסה הם מתיישבים עם השכמייה הזוהרת על תלולית העפר שעל הכף הענקית של הדחפור ומדברים במגפון עם החייל שמאחורי חלונות הזכוכית האטומים והמשוריינים. שיווי המשקל על כף הדחפור הוא עדין מאד ומגיע רגע שבו אפשר לאבד שליטה ולהחליק. החיילים, עד אותו יום שרייצ'ל נהרגה, לא שיחקו עם המזל יותר מדי, ועצרו ונסוגו דקה אחת קודם.

אבל באותו יום ראשון, החייל שנהג על הדחפור לא עצר בדקה הקריטית ורייצ'ל נהרגה. הצילומים של ג' סמית מתעדים שלב אחרי שלב את התקפלותה של רייצ'ל לתוך מותה. כמו ציור גבוהה וחזקה שעפה בשמים, חוטפת מכה, מתכווצת וצונחת לאט-לאט להיות גוש קטן, מקופל ומסמורטט. הנה צילום של ריצ'ל כשהיא עומדת נחושה מול הדחפור, הנה היא על תלולית העפר, היא נעלמת, היא שוכבת על האדמה, הפה שלה פתוח כשהיא מנסה להגיד משהו, אליס רוכנת מעליה (מאוחר יותר ציטטה אותה אליס כשלחשה בשארית כוחותיה: המפרקת שלי שבורה), שתי הרגליים נאספות פנימה, הגוף מונח כמו שק חסר חיים, נטול נשימה. רייצ'ל מתה.

רייצ'ל נהפכה עם מותה לשאהידית ותקשורת מכל העולם הוזנקה לראיין את הקבוצה הבינלאומית הצעירה שמנתה שמונה אנשים ועכשיו הם שבעה. כך הגעתי אליהם לרפיח גם אני. טלפון קצר מעורך המוסף, איש קשר במחסום ארז, מונית, צלם פלסטיני מעזה והוראה מפורשת של איש הקשר: "לאף אחד אסור לדעת שאת ישראלית. תציגי את עצמך כעיתונאית צרפתייה".

מוות רע

24 שעות חייתי עם הקבוצה. שעות מטורפות, מפחידות מאוד, שעות של אימה שבהן הרגשתי רעד בקצות העצבים שלי, רעד בלב שדפק בפראות ובתחתונים הרטובים מפחד. הבנתי מה זה אומר להיות אדם שחי 24 שעות מול המוות.

מוות רע. כשטנקים, דחפורים ורובים מכוונים לתוך הבית שלך, חדר השינה שלך, המטבח שלך, המרפסת, הסלון, ואין איך להתגונן ואין לאן לברוח.

ב-12 בלילה, בבית של ג'מיל, מול הטנקים היורים והמחשבה שאלה באמת ובתמים יכולים להיות הרגעים האחרונים, בחרתי לפתוח את הקלפים. זרקתי הצידה את ההוראות לא להיחשף בגלל התנזים והחמאס וכל מי שיכול לרצוח אותי בשנייה, וברגע של תחושת סוף עמוקה, שבאמת לא ניתנת להרגעה אמרתי: אני עיתונאית ישראלית מתל-אביב". לרגע אחד היתה בחדר שתיקה. אחר כך חייך ג'מיל ועבר לעברית שוטפת, "רבותי, "אהלן וסהלן", הוא אמר, "גרתי ארבע שנים ברחוב סוקולוב בהרצליה, הייתי חותך שווארמה במסעדת מפגש השרון, עבדתי שנים ברחוב אבא אבן בנתניה ובמלון הוד בהרצליה פיתוח והכי אהבתי לאכול גלידת דובדבנים במסעדת תל-אביב הקטנה. היא עוד פתוחה"?

ממטרים של תחמושת ירדו עלינו באותו לילה אחד ויחיד בשבילי. הירי נמשך משעה אחת וחצי בלילה

עד ארבע ורבע בבקר, כשהחושך התחכך באור ראשון של בוקר. רק אז נרגעו הקולות. השיניים שלי לא הפסיקו לנקוש.

"זה נורא-נורא קרוב", היה המשט היחידי שהצלחתי להוציא מהפה ארע שעות רצופות וג'מיל ונוראה עם שלושה תינוקות על הידיים מנסים להרגיע אותי: "החיילים מכירים אותנו, הם יודעים שאנחנו נקיים, את מרגישה את זה קרוב כי הם יורים בקיר לידנו, אל תפחדי". "אף פעם לא פגעו בכם"?, אני שואלת אותו בתקווה עצומה. "דווקא כן", צוחק ג'מיל. "הנה החורים של הגדורים". ואני מרימה את הראש ומסתכלת לצדדים. התקרה מחוררת, הקירות בצדדים פצועים, הקיר של המטבח מול הברז, ליד השולחן, בשירותים, סנטימטר אחד ליד הראש של הילדים. חלק מהחורים סתומים.

כל לילה אחרי ההפגזות סותם ג'מיל עם מלט לבן את החורים. הקירות עשויים טלאים-טלאים של כדורי, וחרסינות שבורות, ומרצפות סדוקות ואם מעיזים להתקרב לחלון רואים איך הבית של ג'מיל ונורה מוקף תלים של בתים. חורבות-חורבות של בתים הרוסים. כולם ברחו, רק ג'מיל נשאר, כי אין לו כסף לקחת את המשפחה מפה. הכדורים שורקים וג'מיל הולך להכין סלט וביצי עין ופיתות מקמח מלא שנאפו בטבון. הכדורים שורקים ואנחנו אוכלים, בתיאבון אנחנו לועסים, ומתכופפים לרצפה בכל פעם שהירי שורק צמוד לחלון. לא ייאמן, אני חשובת לעצמי, למה בני אדם מסתגלים.

לפני שבוע כתב ג'מיל על בריסטול גדול באותיות טוש שחורות: "חיילים, בבקשה אל תירו, ישנים פה ילדים"!.

ג'מיל כתב באותיות דפוס גדולות בעברית ורייצ'ל קורי, שדחפור צה"ל עלה עליה, תלתה את הפוסטר על הקיר החיצוני של הבית. עכשיו הפנים של רייצ'ל מודפסות על פלקט של שאהידים ומודבקות לקיר הסלון וג'מיל מחייך בעצב ואומר לי ולשניים הנוקשות שלי, ולברכיים הרועדות שלי, ולידיים שלי שמוחזקות באגרופים קפוצים, וללב שלי שרץ מצד לצד בקצב מטורף: "מה לעשות, ברגע שאללה יחליט שהזמן שלנו למות, אז נמות. הכל בידי אללה"!

והמשפט הזה בכלל בכלל לא מרגיע אותי.

זרה בתוכנו

24 שעות חייתי בעיר הרוסה והמכותרת, רפיח. "רפה קמפ", בפי התושבים והזרים. רוב הזמן, רוב האנשים לא ידעו שאני ישראלית. הנקודה הזאת חשובה מפני שהמשפטים ששמעתי והשיחות שניהלתי לא כוונו לשחק מטקות עם הזהות הישראלית מול הפלסטינית.

אף אחד לא רצה להאשים אותי, לשכנע אותי או לגרום לי להבין משהו שלא הבנתי עד היום. מבחינתם הייתי עיתונאית זרה מאירופה. ב-24 שעות הללו עשיתי מעשים שיכולים להיחשב כסיכון איום ונורא וכשטות חסרת אחריות, שאדם בר דעת בגילי לא עושה, ובכל זאת אני שמחה שעשיתי מה שעשיתי.

התחושה שלי היום היא שאני לא אותו אדם שהייתי לפני שנכנסתי לרפיח ואחרי שיצאתי משם. בן אדם יכול להתבגר ב-24שעות. להתבגר – להזדקן – להשתנות, אפשר להתנסח איך שבוחרים.

עכשיו אני גם מבינה טוב יותר את קסמה של המלחמה בעיני כל כך הרבה גברים. האדרנלין טס בדם באותן 30 שעות במהירויות ששום חוויה אנושית, האקסטטית ביותר, לא מצליחה להריץ. אבל הכי חשוב מבחינתי היה לנסות להתקרב עד כמה שאפשר לתחושה של איך זה מרגיש להיות משם.

המסע שלי התחיל בשעה שמונה וחצי בבוקר, עם נהג המונית הנחמד יהודה גובלי ממוניות סוקולוב. "קחי מסטיק ומים", הוא אמר ושאל מה דחוף לי בבוקר כל כך יפה לרדת במחסום ארז. סיפרתי לו שאני נכנסת לפגוש את הקבוצה של ISM והוא ידע מיד לספר ש"קראתי בעיתון על הבחורה הזאת מה שמה שנהרגה, ואני אגיד לך את האמת, שמחתי שהיא נהרגה. מי זאת הפישרית הקטנה הזאת מאמריקה שהיא נדחפת לנו ככה לעניינים, עומדת לי על הדחפור. טוב מאד שהוא עלה עליה, שילמדו את השיעור שלהם, אלה, מה, זאת המדינה שלהם"?

השמים האפירו מאוד כשחציתי לבד את נקודות הגבול של מחסום ארז, חתמתי על המסמך של דובר צה"ל, שמהרגע שאני עוברת את המחסום רק אני אחראית לגורלי, חציתי את הבונקר האחרון, נפנפתי חזרה לחיילים ועמדתי ליד חוטי התיל המגולגלים לחכות למלווה הפלסטיני שלי, טלאל אבו רחמה. אבו רחמה הוא הצלם שצילם את הצילום שמסמל יותר מכל את האינתיפאדה האחרונה: מותו של הילד הקטן מוחמד א-דורה בזרועות אביו כשהוא נורה בחילופי אש בין כוחות צה"ל לחמושים פלסטינים.

היום אבו רחמה הוא אדם עסוק מאד שגר בעזה ועובד בשביל רשתות זרות.

הוא זה שמוכרז כמלווה הרשמי שלי והמשפט הראשון שהוא אומר לי ברגע שהוא פוגש אותי הוא: "מרגע זה אף מילה עברית, אפילו לצלם אסור לדעת שאת ישראלית. מרגע זה את עיתונאית צרפתייה". ועם המשפט הזה אני נכנסת למכונית שמכוונת פעמיה לרפיח, " רפה קמפ", שעה וחצי בערך מעזה. לאורך כביש קו החוף של עזה – ש"פעם המסעדות והמלונות שאת רואה היו שמחים ומלאי חיים, והיום הכל מוזנח, שבור ונטוש" – אנחנו דוהרים בכביש המשובש בדרך לחאן-יונס ורפיח.

במחסום "אבו הולי":, ליד גוש קטיף, אנחנו עוצרים.

מחכים לרשות של החיילים. אבו רחמה שהוא אדם אינטנסיבי, שזאת מילה אחרת לעצבני, מדליק סיגריה בסיגריה.

את נקודת המעבר הצה"לית הזאת אסור לחצות עם פחות משלושה אנשים ברכב. משני צדי הדרך עומדים ילדים שלוקחים שקל מכל מי שחסר לו אדם אחד במכונית. כשהם יורדים בצד השני הם לוקחים שקל ממי שחסר לו אדם נוסף ברכב וזאת הקומבינה שלהם לשרוד את החיים.

חצי שעה אנחנו מחכים במחסום ש"אפשר לחכות בו גם שלושה ימים, תלוי במצב". ואחר כך מקבלים אישור לנסוע.

אחרי שאנחנו חוצים דרך יפהפיה ומוזנחת של אקליפטוסים עתיקים אנחנו מגיעים ל"רפה קמפ", מחנה גדול והרוס.

קשה לקרוא למקום הזה עיר, שיש בו 140 אלף תושבים ויש הסכמה בפי הפלסטינים שזה המקום "הכי עני, הכי אומלל ; הכי פגוע, עם 250 הרוגי אינתיפאדה ויותר מ-400 בתי הרוסים וחצי מההרוגים ילדים".

כשאנחנו נכנסים לדירה שבה מתגוררת "קבוצת הבינלאומיים", אני מבינה שכאן ממש ממש רצוי שאני לא אזדהה כישראלית. ישראליות היא מילת גנאי, היא מילה שסוחבת עליה את כל הרוע שהאנשים הצעירים האלה מכירים, ישראליות מבחינתם אחראית להריסת בתים, הרג ברוטלי, דחפורים, ירי, טנקים, השפלות, רעב ועוני. האנשים הצעירים בחדר לא ממהרים להתייחס גם לעיתונאית הצרפתייה. הם עייפים מתקשורת, הם עוד לא עיכלו את המוות של החברה שלהם, אין להם עניין לענות על שאלות ובכלל לא מעניין אותם שמוקצבות לי שעתיים. אני מסתכלת על הרגל הקופצת בעצבנות של המלווה שלי אבו רחמה שמסתכל עלי בחזרה. "תבוא לאסוף אותי מחר", אני מבקשת ממנו, ואחרי ויכוח קצר, שבו אני נשבעת לשמור על עצמי מאד, הוא נפרד ממני כשעל הפנים שלו מרוחה הבעה קלה של חוסר שביעות רצון.

ג'ו סמית, היחיד מחברי הקבוצה שמוכן לדבר איתי, מציע לי לבוא איתו לאתר האינטרנט שנמצא כמה צעדים מהדירה ובדרך מספר לי איך התגלגל ל- . ISM

סמית הוא בחור בן 21 מקנזס סיטי שקרא כשהיה בבית ספר תיכון ספר על פעילי שלום ונדלק. באוניברסיטה, בקורס ללימודים פוליטיים פגש את פרופ' סטיב נייבר, קרא את מרקס והבין את מעמדו כזכר לבן, בעל זכויות יתר שעומד בראש הפירמידה. הוא נסע לסלובקיה, הצורף לארגוני אנטי גלובליזציה והבין שמה שהוא הכי רוצה בחיים זה להקדיש את חייו לחלשים, לאלה שאין להם הזכויות שיש לו. במיוחד הוא רוצה לתקן את הדיקטטורה של החזקים שמשליטה הממשלה שלו ומכאן עשה את הדרך לקבוצה ברפיח.

תוך כדי דיבור אנחנו מגיעים לאולם האינטרנט שנמצא במרכז העיר, שם אני פוגשת את מוחמד שלא רוצה לצין את שם המשפחה שלו לעיתונאית הצרפתייה, "כי יש הרבה צרות עכשיו",

שאני אשב לידו ואקרא את היומן שכתב ואת התמונות שצילם באתר האינטרנט שלו . www.rafah.vzc.com אבל מתעקש מוחמד בן 18, יש לו פנים עדינות, הוא לומד אנגלית באוניברסיטה ואני מחליטה להמר עליו ומציעה לו לשמש לי מתרגם ומלווה ברפיח.

אני נפרדת מג'ו שנשר ליד המחשב וצועדת עם מוחמד החוצה לרחוב סאלח א-דין, הרחוב הראשי של רפיח. במבט של מוחמד אני מרגישה אי נוחות קלה ושואלת מיד: "מה קרה"? "כדי שתקני כאפייה ותכסי את הראש", הוא אומר, "ככה תיראי פחות בולטת ואנשים ירגישו שאת מזדהה עם הסבל שלהם". מיד אני מקבלת את עצתו ובדוכן הראשון אנחנו קונים כאפייה בשבעה שקלים ועוצרים מונית, מסכמים אחרי ויכוח על מחיר של 50 שקל לחצי שעה ומתחילים את הסיבוב ברפיח. כבר בדקה הראשונה שואל אותי הנהג אם אני העיתונאית הזרה שהגיעה הבוקר לקבוצה. השמועות עוברות במהירות מפה לאוזן ברפיח והנהג מספר לי שהוא זה שהסיע באותו בוקר גורלי את רייצ'ל קורי למותה.

היעד הראשון שבוחר מוחמד להראות לי הוא בבלוק ג'י בקצה הצפוני של העיר, שם נהרסו 400 בתים. כשאנחנו מגיעים לאזור מזהירים תושבי המקום שחיים באוהלים את מוחמד שלא להתקרב מדי לקנים השלופים של הטנקים שעומדים ממול. "כשהם רואים תנועה הם יורים", מזהירה אשה על מחור את מוחמד ואת המשך דרכנו אנחנו עושים בזחילה בתוך ההריסות, נזהרים לא להרים את הראש, בין הסמטאות הצרות, כש-200 מטר מאיתנו מזדקרים קני הטנקים. חשוב מאד למוחמד להראות לי את האתר הענק של הריסות הבתים.

בית אחרי בית הוא צילם ואת התמונות הכניס לאתר האינטרנט שלו, שבו מבקרים קרוב ל-900 איש מכל העולם כל יום. שורות שורות של בתים הרוסים ובתוכם וביניהם מפוזרים חפצים פרטיים של אנשים. בובות, רהיטים, אופניים, ספרים.

אנחנו זוחלים בתוך הסמטאות כדי להימלט מהקנים המאיימים של הטנקים. "הם יכולים לירות בכל רגע בלי אזהרה, מספיק שהם רואים תנועה חשודה", אומר מוחמד. הפחד מתחיל לזחול לי בכפות הרגליים ואני מבקשת ממוחמד לחזור.

הוא מתעקש על עוד בית ועוד בית, ובסוף כשאנחנו מתקרבים יותר ויותר לטנקים וההריסות הופכות יותר ויותר עמוקות אני מרימה את הקול: "די"! מוחמד נכנע לעיתונאית הצרפתייה ואנחנו נכנסים למונית וממשיכים הלאה.

היעד הבא הוא שדה התעופה אל-אובור שריססו מטוסי אף-16, ואחר כך הבית ההרוס שלידו נהרגה רייצ'ל קורי, ואחר כך בית חולים קטן שיש בו שני אמבולנסים שמתרוצצים מהבוקר עד הלילה. על רוב הדברים אנחנו מסתכלים ממרחק של מאה מטר, "בגלל היריות שיכולות פתאום להתחיל". אחרי שעתיים אני מתעקשת על הפסקה.

אנחנו נכנסים למסעדה קטנה ומזמינים לאפה עם חומוס, טחינה זקוקה קולה, ארבעה וחצי שקלים.

"איפה אתה גר"? אני שואלת והוא אומר, "עברתי עם ההורים שלי לדירה אחרת, לפני חודשיים הרסו לנו את הבית. הגעתי מהאוניברסיטה והכל היה הרוס. המחשב, הספרים, המחברות, החומר של הלימודים שלי, לא נשאר לי כלום.

הם הרסו בשנייה, לא הזהירו, לא נתנו לאסוף חפצים, נזרקנו לרחוב, אני, אבא, אמא, שלושת האחרים שלי והסבא.

ותאמיני לי", אומר מוחמד לעיתונאית הצרפתייה, "לא היתה לחיילים סיבה. אנחנו משפחה רגילה שלא מעורבת בכלום. הם מחקו לנו את החיים בשעה". אני מסתכלת עליו, על מוחמד, כשהוא מדבר. רק עכשיו, אחרי שראיתי קרוב ל-400 בתים הרוסים, אני מרגישה בפעם הראשונה את האבל העמוק שהוא נמצא בו.

מוחמד מוביל אותי חזרה לדירת הבינלאומיים בדיוק ברגע שהם יוצאים לביקור ניחומים אצל אותן משפחות שנהרג להן אדם קרוב ביום שבו מתה רייצ'ל, ולהפתעתי הם לא מתנגדים שאצטרף אליהם.

אנחנו נדחסים שבעה במונית ונוסעים למגדל המים בפאתי העיר. אחד התפקידים של הקבוצה, הם מסבירים לי בדרך, הוא לשמור על עובדי המים והחשמל. באזור שבו מתקנים את צינורות המים או החשמל שנפגעו מיריות יוצרים חברי הקבוצה, ג'ו, לורה, אליס וגורדון, מעגל חי של אנשים ששומרים על הפועלים הפלסטינים בזמן שהם עובדים, מיריות החיילים.

אויב חסר פנים

בבתים שבהם הייתי ישבתי על הרצפה, שתיתי קפה מר ואכלתי תמר לא הוזכרה המילה ישראלים. גם המילה חיילים הוכרה מעט מאוד. "הם" היא המילה שהפלסטינים משתמשים בה. ולא לחינם. במשך 30 השעות שחייתי שם לא ראיתי שום דבר שמזכיר חייל ישראלי בשר ודם.

לאויב, מנקודת המבט הפלסטינית, אין פנים, אין גוף, אין צורה אנושית. האויב מוסתר מאחורי דחפורים ענקיים, די-9, מפלצות בגובה בית בן ארבע קומות שבראשן מרובעי זכוכית אטומים ומשוריינים. האויב מוסתר מאחורי בונקרים גבוהים, מגדלים, טנקים מתכתיים. לאויב אין הבעת פנים, אין רגש.

האויב מוסתר מאחורי טונות פלדה בצבע חאקי. פלדה מאסיבית, אטומה, מפחידה, שיורקת אש ללא התרעה. האויב מנקודת המבט של האיש ברחוב הוא וירטואלי, מתוחכם, חסר צורה אנושית, חסר קול ובלתי נגיש בעליל, ומול האויב מתקיים הרחוב הפלסטיני, איך נראה האיש ברחוב?

התושבים הפלסטינים צועדים ברחוב המטונף כשרובם יחפים הבגדים שלהם קרועים, הם מוזנחים, קשי יום ועניים. אתה רואה עליהם את הצער, דאגה, הסבל, האוכל הלא בריא והחיים הקשים. בגיל 45 הם נראים אנשים זקנים.

הם צועדים מפינה אחת בעיר לפינה השנייה, מחפשים איזושהי תעסוקה.

הגברים זזים בקבוצות, מכאן לשם מהבוקר עד הערב. אין להם עבודה, אין להם לאן ללכת והם צפופים, אחד על על השני, גברים, נשים וילדים, בדירות פצפוניות, בשטחי אדמה מצומצמים.

בדרך חזרה מביקור האבלים צועדת מולנו הפגנה מאסיבית של גברים. מכונית עם רמקולים ענקיים שמשמיעים מוזיקה מחרישת אוזניים ועשרה בחורים רעולי פנים עם חרבות שצורחים צריחות נגד המלחמה בעיראק. "הפגנה, הפגנה", נסערת קבוצת הבינלאומיים, עוצרת את המונית ומשתלבת במסע המאסיבי של הגברים המתלהמים. וגם העיתונאית הצרפתייה, מחוסר ברירה, צועדת בהפגנה.

שומרת על קשר עין תמידי עם שלוש הנשים בקבוצה: לורה, אליס וקרול. אין רמז לאשה פלסטינית בסביבה.

זאת הפגנה מסוג ההפגנות שנראות מבהילות מאד בטלוויזיה, בחורים חבושי סמרטוטים שחורים על העיניים, רמקולים צורחים, חרבות וסכינים בין השיניים. המגע האנושי החי מקטין את הדרמה.

אני מסתכלת על הפנים המשולהבות של הגברים ומשתעשעת במחשבה איך היו מגיבים לו היו יודעים שיש לי תעודת זהות ישראלית בכיס. בפנים המזיעות שלהם אני רואה כמה הם מיואשים, מחפשים אקשן, וצעירים.

אליס, לורה וקרול מצטרפות לקריאות ההתלהמות נגד האמריקאים והישראלים ושולפות פלקט צבעוני גדול שעליו מודפסות הפנים של רייצ'ל שהפכה לשאהידית עם מותה. אליס, שבוחרת לא לציין שם משפחה, נולדה וגדלה בלונדון. אחרי התיכון למדה תכנות מחשבים, התפרנסה לא רע ושכרה דירה. "חייתי כמו בורגנית וראיתי שזה לא מוביל לשום מקום. עוד חבר, עוד מסעדה, ולמטה בקרן הרחוב ראיתי אנשים על המדרכה שאין להם בית. התחלתי להתעניין וללמוד איך החזקים מנצלים את החלשים והלכתי לעבוד בבית חרושת. אחר כך נעשיתי יותר ויותר פוליטית. התחלתי לתת לעצמי דין וחשבון על כל דבר שעשיתי, על מה אכלתי, על איך ביליתי, על מה המשמעות של החיים בחברה קפיטליסטית. נסעתי להפגנה בפראג, נאסרתי, העמדתי במבחן את אומץ שלי עד שאימנתי את עצמי להגיע לפה. פה הכי קשה. אבל מה שהכי מעניין אותי היום, בגילי, זה לנתח את טקטיקת הכוח של החזקים מול החלשים. ורק פה, כשאני עוזרת לפלסטינים מול הישראלים אני מרגישה שלחיים שלי יש משמעות".

20 דקות צעדנו בתוך ההפגנה הסוערת ואחר כך זזנו הצדה ושקענו בקניות לארוחת הערב: קופסאות בשר, אטריות, אורז, סוכר, עוגיות ותה. הקבוצה ממומנת על ידי תרומות וקרנות שנאספות בעולם, חיה כקומונה ומקפידה לרשום כל שקל שיוצא מהקופה.

אין לאן לברוח

בשש בערב ישיבת צוות אחרונה לפני הלילה. הקבוצה מתנהלת בקומונה קטנה שהחוקים שלה נוקשים. כל בקר בשמונה וחצי הם נפגשים בדירה אחרי שישנו בבתי התושבים, מדברים על הלילה שעבר, מקבלים ידיעות מחברים פלסטינים על מה שקורה בשטח ומחלקים ביניהם את התפקידים שיעשו במשך היום.

הם שומרים בגופם על מתקני החשמל, מתקני בורות המים, הם גובים עדויות, הם מצלמים במצלמות וידאו קטנות, הם עומדים עם רמקולים מול גושי המתכת בצבע חאקי ומנסים לקיים דו שיח עם החיילים.

שבעת האנשים הצעירים האלה הם הסימון התרבותי המערבי היחידים בכאוס שמתרחש במחנה הזה. אבל מי מטפל באנשים הצעירים האלה שישנים שעתיים בלילה ועוד לא עיכלו את המוות של רייצ'ל שמתה להם ממש בידיים. ומכיוון שהם משחקים אותה קשוחים שלא מוותרים לעצמם על כלום, הם התעקשו לנגב לרייצ'ל את הדם מהפנים, לגעת במפרקת השבורה, להביא במו ידיהם את הגופה לחדר קירור, לעטוף אותה בתכריכים, ללוות את הגופה באמבולנס לתל-אביב ולנהל ויכוחים עזים עם החיילים שעמרו אותם שעות במחסום למרות שראו איך הגופה של רייצ'ל מתחילה להעלות אדים מהחום.

את התפקיד הזה של האמא הגדולה ממלאה קרול מוסביץ שהצטרפה לקבוצה יחד עם בעלה גורדון, לפני שבוע. קרול בת 61 וגורדון נראה צעיר יותר. הם מתגודדים בקנדה, היא אמנית במקצועה, שמטיילת עם בעלה כבר שלושה חודשים בעולם וכששמעו מה קרה לרייצ'ל החליטו לחתוך את הטיול ולבוא לעזור.

מאז יום ראשון מטפלים קרול וגורדון כמו הורים בחברי הקבוצה. מכינים תה, שואלים שאלות, מנסים לפרק את הצער והתדהמה שהשאירה אחריה רייצ'ל. לקרול וגורדון שלוש בנות בקנדה. לפני שעה קיבלה קרול טלפון מבתה הגדולה בת ה-30 שמאחלת לה איחולים חמים ליום האם. קרול וגורדון מסתירים מהבנות שלהן את העובדה שהם נמצאים ב"רפה קמפ". הם לא רוצים להדאיג את הילדים ואת הנכדים.

בשבע וחצי בערב יצאתי עם לורה וג'ו לישון בבית ש מוחמד ג'מיל קושתא, הבית הראשון בקו הגבול עם מצרים מול מוצב צה"ל. בית שמועד לפורענות. ושם, בבית של ג'מיל, תחת ההפגזות שלא נפסקו, הטילים, הכדורים, הרקטות, השד יודע מה עוד שרק לידנו ארבע שעות רצופות, אחרי שני קסנקסים ורודים שלא הרגיעו את הלב הדוהר שלי, כשחשבתי שאלה באמת ובתמים יכולות להיות שעותי האחרונות, המרתי וחשפתי את זהותי כישראלית מתל-אביב. ואחר כך הוספתי וסיפרתי בגילוי לב שהילדים שלי יכולים להיות אלה שמכוונים עכשיו את הנשק במוצב הצה"לי שמעבר לכביש. ואם לא הם אז החברים שלהם, ולא! אין להם צל של מושג שאני פה, בבית שעליו הם יורים.

וזה היה הרגע שבו הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק.

שלושה תינוקות, שני אמריקאים, זוג פלסטינים ואשה ישראלית, מעל קערת סלט טרי, כשליד החלון שורקת אש. צחקנו מייאוש, צחקנו מחרדה, צחקו בהקלה על הקרבה האנושית שנוצרה בבת אחת.

ידעתי שעם קצת מזל אני אחצה בשלום את הלילה ואברח מכאן כל עוד נפשי בי.

אבל לג'מיל ונורה והילדים אין לאן לברוח והם נידונים לגדל את שלושת התינוקות שלהם תחת אש חיה. ואז לורה פתחה את הפה והעזה להתוודות שגם היא יהודיה, וגם אליס, מתברר, הז'אן דארקית של הקבוצה, שונאת הישראלים, גם היא יהודיה. "והחיילים", אמר ג'מיל, "גם הם בסך הכל ילדים בי 20 שנאלצים לעמוד שם כל לילה לבד בחושך רועדים, בתוך הפלדה הקרה". והסכמנו בינינו לגמרי: החיים קצרים ובני האדם הם יצורים טיפשים.