גבירתי יושבת-ראש הפרלמנט,

חברי הפרלמנט הנכבדים,

יעקוב פון-אוקסקול,

כבוד השגריר הפלסטיני,

(הייתי רוצה לברך גם את השגריר שלי, אך הוא לא מצא לנכון לבוא),

גבירותי ורבותי,

הרשו-נא לי לפתוח בנימה אישית:

היום, ה-7 בדצמבר, לפני 53 שנים בדיוק, נפגעתי על-ידי צרור של מיקלע כבד. אחרי הרבה חודשים של לחימה מרה, ידעתי שאין לי סיכוי רב להישאר בחיים. זה היה לאור היום, ואני שכבתי בשטח פתוח, לעיני המיקלען שפגע בי. אולם ארבעה מחיילי, עולים חדשים ממרוקו, רצו אלי, ותחת אש כבדה נשאו אותי למקום בטוח. אחרי נסיעה ארוכה וקופצנית על גבי ג'יפ, בלי מורפיום, הגעתי בעוד מועד לבית-חולים צבאי, כך שהרופאים יכלו לנתח אותי ולהציל את חיי.

שכבתי שם ימים רבים, לא יכולתי לישון או לאכול. הייתי מחובר לצינורות ולמכשירים, מוקף בחיילים שהתפתלו ביסורים, מהם גוססים, מהם שאיבדו גפיים. שכבתי וחשבתי, חשבתי, חשבתי.

• חשבתי על חבריי, שאיבדו את חייהם או הפכו נכים,
• חשבתי על התושבים הנעלמים של הכפרים הפלסטיניים שאותם כבשה פלוגתי.

פעמים רבות נכנסנו לבתים שבהם התנור היה עדיין חם והארוחה עמדה על השולחן,

סימן שבני המישפחה נמלטו רק כמה דקות לפני כן והפכו לפליטים. פליטים עד עצם היום הזה.

• חשבתי על הטרגדיה של המילחמה בין שני עמי הארץ, אנחנו, הישראלים החדשים, והם, הפלסטינים.

הייתי בן 25, והיה עלי להחליט מה לעשות בשארית חיי. חיים – כך הרגשתי – שניתנו לי במתנה על-ידי אותם ארבעה צעירים שסיכנו את חייהם כדי להציל את חיי.

בשכבי במיטה, חסר-שינה ותמיד צמא, החלטתי שחיי צריכים להיות בעלי מטרה, ושהמטרה היחידה שכדאי לחיות למענה היא להביא סוף למילחמה טראגית זו בין עמינו, הישראלי והפלסטיני. זה הפך למטרתי: לעשות שלום, להציל חיים ולהשתתף במיצעד האנושות לקראת סדר עולמי תרבותי, ללא מילחמה, רעב ודיכוי.

מאז, לאורך 53 שנים, השתדלתי כמיטב יכולתי לקיים התחייבות זו. הקמתי שבועון, וכעורכו נאבקתי במשך 40 שנה בדמגוגים שהטיפו לשינאה לאומנית ודתית. במשך עשר שנים, כחבר הכנסת, נאבקתי למען חברה ישראלית אזרחית, דמוקרטית, ליברלית, חילונית, פלורליסטית, המבוססת על שוויון וצדק חברתי, בשותפות הדוקה עם מדינה פלסטינית חופשית וריבונית.

מעולם לא הייתי לבדי במאבק זה. לכל אורכו, היה לי המזל להימצא בחברת נשים ואנשים אמיצים, שאימצו לעצמם את עניין השלום והצדק. תחילה היינו מעטים, קומץ קטן, אך בהמשך המאבק גדל המיספר.

לרבים נדמה שעבודתנו היא מלאכת סיסיפוס. ואכן, האכזבות בדרך היו רבות ושוברות-לב. אך הניצחונות היו חשובים הרבה יותר.

כאשר יצאנו לדרך, לפני יותר מ-50 שנה, לא היה כמעט אדם בישראל שהיה מוכן להודות בעצם קיומו של עם פלסטיני, שלא לדבר על זכויותיו. עוד לפני 30 שנה בלבד הכריזה גולדה מאיר, מי שהיתה אז ראש ממשלת ישראל, ש"אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". כיום אין כמעט ישראלי המתכחש לקיומו. כאשר אמרנו, לפני 40 שנה, שצריכה לקום מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל, זה נשמע כשיגעון.

כיום, הרוב הגדול של הישראלים מאמין שבלעדיה לא יהיה שלום. כאשר אמרנו, לפני 30 שנה, שעלינו לשאת ולתת עם אירגון-השיחרור הפלסטיני, זה נשמע כבגידה.

ואכן, כאשר נפגשתי לראשונה עם יאסר ערפאת, בעיצומו של הקרב על ביירות, תבעו כמה שרים להעמיד אותי לדין בעוון בגידה. כיום עומדים שרים ישראלים בתור לפני דלתו של יאסר ערפאת. כאשר טבענו, לפני שש שנים, את הסיסמה "ירושלים – בירת שתי מדינות", האשימו אותנו בשבירת הקונסנזוס הלאומי. אך בשנה שעברה, כאשר המישלחת הישראלית בקמפ-דייוויד הציעה להעביר כמה משכונות ירושלים המיזרחית למדינה הפלסטינית שתקום, לא נשמעה כמעט מחאה בישראל. הדרך שלפנינו קשה ומסוכנית. אל נזלזל בכוחם של השינאה, הפחד והדיעות הקדומות, שהצטברו במשך 120 שנות הסיכסוך. אך כאשר אנחנו מסתכלים אחורה לעבר הדרך הארוכה שכבר עברנו, אנחנו יכולים לומר בביטחון שהסוף כבר נראה באופק. הלילה חשוך, אך אנחנו יודעים שהשחר יפציע.

לפני תשע שנים השתתפנו, רחל ואני, במחאה נגד החלטה של ממשלת רבין לגרש מהארץ 415 פעילים איסלאמיים. יחד עם קבוצה של יהודים וערבים הקמנו אוהל בירושלים, מול מישרד ראש-הממשלה, וגרנו בו במשך 45 ימים ולילות. החורף היה כמעט סקנדינבי. במשך כמה ימים היתה ירושלים מכוסה בשלג. רעדנו מקור או נחנקנו מעשן התנור הבדואי הפתוח, ודיברנו על מחדלי תנועת-השלום הוותיקה, שלא רצתה למחות על מעשיה של ממשלה מטעם מיפלגת העבודה.

שם, באוהל, החלטנו שיש להקים תנועת-שלום חדשה – בלתי-תלויה, לוחמת, בלתי-מושחתת על-ידי הכמיהה לפופולריות, שמנוי וגמור איתה לדבוק באמת גם מול פני השינאה. כך נולד "גוש שלום". רחל ואני רואים בפרס הזה קודם כל הצדעה למאות הפעילים של "גוש שלום": נשים וגברים, צעירים וקשישים, הנותנים את הכל – את זמנם, את מרצם, את כספם, ומעל לכל את אמונתם, לעניין השלום והצדק; היוצאים בגשם שוטף ובשרב צורב להפגין נגד עוול ודיכוי, מול פני האיומים והשינאה והאלימות של פטריוטים-כביכול. הם נשארו נאמנים לאמונתם גם כאשר היה נדמה שיד הייאוש והתיסכול תהיה על העליונה, כאשר מסביבם קרסו קבוצות-שלום אחרות ופרשו מן המאבק.

לכל אלה, ולכל שאר פעילי-השלום בישראל, אני שולח מכאן, מהעיר היפהפיה הזאת, בשורה של רוח טובה ותיקווה: נרים את ראשנו, כי אנחנו ננצח. גם כאשר הסיכויים נראים רעים, גם כאשר הדרך קשה, גם כאשר כוחות הרוע והבערות נראים כמנצחים - העתיד שייך לנו, כוחות השלום והפיוס, הפטריוטים האמיתיים של ישראל ופלסטין, שני עמים, שתי מדינות ועתיד משותף אחד. הפרס הזה הוא עידוד עצום לכולנו. אנחנו מקבלים אותו בתודה ובענווה.

הוא מזכיר לנו שמאבקנו אינו אלא חלק קטן ממאבק עולמי לשלום, לצדק ולשיוויון בין בני-אדם ובין אומות, למען השמירה על הכוכב הזה שלנו. את המאבק הזה מסמל יעקוב פון-אוקסקול, אדם הראוי להערצה.

אני רוצה להודות לו ולכל שותפיו מעומק ליבי.

אפשר לסכם את הכל במילה אחת, האומרת בעברית ובערבית לא רק את ההיפך ממילחמה, אלא גם שלמות, ביטחון ורווחה – שלום, סלאם.

(כאשר החלו מחיאות-הכפיים, קם הקהל כולו על רגליו באופן ספונטני – הפגנה שלא היה לה תקדים ב- 21 הטקסים הקודמים של הענקת פרס-נובל האלטרנטיבי.)