ראש האופוזיציה "השמאלית" בכנסת, מנהיג מרצ יוסי שריד, נכנס השבוע "בסערה וללא תיאום מראש" לחדר סיעת הליכוד בכנסת, כדי ל"חזק את ידיו של ראש הממשלה".

זו איננה המחווה הרגשנית הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של שריד, אבל היא בהחלט הקש ששבר את גב הגמל. נכון שהאיש חביב עלי בשל שכלו הער והעברית המשובחת שבפיו, אבל הדחתו מתפקידו במרצ ופרישתו מהחיים הפוליטיים היא עתה כורח המציאות.

האיש אמיץ, אבל רכרוכי, והג'סטה שלו כלפי איש הדמים מקיבייה, מחולל מלחמת לבנון ואדריכל היחסים המעוותים עם הפלאנגות הרצחניות בביירות, כלפי הבונה הגדול של ההתנחלויות הממאירות ומדכא שאיפותיו הלגיטימיות והצודקות של העם הפלסטיני, פוסלת אותו באורח מבני מלמלא את מטלותיו.

שריד סייע שוב לחדד את הקונפליקט לכאורה בין אוייבי השלום משני צדדיו של המיתרס בימין הישראלי, ובכך גרם נזק חינוכי ופוליטי שאיננו ניתן לתיקון.

מרתק להיווכח שחניך כל כך מובהק של תנועת העבודה הפך לפוליטיקאי שמסוגל להפגנות פומביות של אהבה דביקה כלפי בכיר הנאשמים לעתיד בבית הדין הבינלאומי בהאג.

אריאל שרון מבקש לקיים את בריתו עם הימין האמריקאי בראשות ג'ורג ו בוש, ומוכן למס שפתיים לרעיון של מדינה פלסטינית (שאין אפילו פלסטיני אחד שיסכים לו בתנאים הקיימים) אחרי שהתחייב לא לפנות אף התנחלות.

אחרי שהשמיד את התשתית של הרשות הפלסטינית והתעלל בעם הכבוש, איפשר לו בנימין נתניהו להופיע בזירה הבינלאומית כשהוא לובש ארשת מזוייפת של מתינות מדינית. שרון צודק בוויכוח שלו עם יריבו הפנימי המר: בנימין נתניהו מקשקש, ראש הממשלה שרון מבצע. את מנהיג מרצ זה לא שיכנע. אחרי הריצה המגוחכת של שריד לחדר סיעת הליכוד, מה לו כי ילין על שמעון פרס?

אני כופר לחלוטין באכסיומה השטחית של שריד, ששרון עדיף במשהו על נתניהו. מנהיג מרצ הגדיר את ביבי "סכינאי", כנראה לעומת שרון, שבהבל פיו של שריד עלול להיות מוכתר כראש מחנה השלום. זוהי פסולת של דברים בטלים, כפי שדרויאנוב האהוב עלי נהג לומר. הויכוח הוא פונקציונאלי, ואיננו משקף הבדלים באישיות או בפוליטיקה.

שרון כראש ממשלה חייב לשמור על קשר עין עם ושינגטון, אחרת לא יוכל למלא את תפקידו. חד וחלק.

ניסיון השנים האחרונות מוכיח בצורה חותכת, שאם שרון לא היה בממשלה, הוא היה מותח ביקורת זהה לזו של ביבי היום. כבר היו דברים מעולם, ואפילו כותב המאמרים הראשיים בהארץ קלט את המגמה הזאת ביום שלישי השבוע.

חבר פלסטיני כתב לי השבוע, ששרון יהרוג ערבים לפי המיכסה שתשית עליו אמריקה, וינסה איכשהו לחרוג קצת ממנה, ולרצוח עוד יותר. לזה קוראים בארץ מדינאי מציאותי, ולכן מרימים אותו על נס באליטות השמרניות, שדובריהן הם דן מרגלית מימין ושריד "משמאל".

נתניהו הוא "סכינאי", כיוון שפעל פוליטית בקרב האספסוף של מרכז הליכוד כדי לקבל החלטה, שלתוכנה (אבל לא לעיתוייה) מסכים גם שרון עצמו. אבל ראש הממשלה, שאחראי להרג של עשרות בני אדם בקיבייה, שהודח מתפקידו כשר הביטחון על ידי ועדה משפטית מוסמכת בעיקבות הטבח בסברא ושתילא, ששלח את חיל האוויר להפציץ את מחנות הפליטים בלבנון והרג מאות כדי להשיג יעד מדיני מפוקפק ושנוי בחלוקת, שהפך את קציני צה"ל של 2002 למועמדים למשפט על פשעי מלחמה, שהניח את כל המוקשים האפשריים בשטחים כדי למנוע כל סיכוי להסדר שלום, ראוי לסערת הנפש האוהבת של שריד. כפי שקרה לפרס, גם שריד שלח את זרועותיו האוהבות מהקשת השמאלית של הבנגוריוניזם אל הקשת הימנית של אותה אידיאולוגיה.

אבל כדי לשנות את הפוליטיקה הישראלית, יש להפוך את ה"שמאל" לשמאל אמיתי, ולנכש ממנו את הביטחוניזם ואת המנהיגים, שמפלצת כמו שרון מפיחה בהם רגשות כל כך עזים. ייתכן ששריד הביך את שרון, אבל הוא הציל את מפלגת העבודה, ומחק את ההבדלים (החשובים) בינה לבין מרצ. בכך עירער את מעמדו כקורקטיבה של מפלגת העבודה, והחיש את סופו של מחנה השלום הציוני בצורתו העכשווית. בכמה דקות של הליכה מזורזת לקנוסה, הרס שריד את כל העמל שהשקיע בשנים האחרונות. אני מכיר את שריד עשרות שנים, ולא תיארתי לעצמי, שהוא מסוגל לטיפשות תהומית כזאת. הסקרים בקרב אנשי השורה בליכוד מעלים, שהם אינם מסכימים לרדיקליזם שהפגינו חברי מרכז הליכוד.

נחמה דואק מידיעות אחרונות, שדווחה על המרכז ועל השלכותיו בכישרון, לעומת הרדידות של רוב עמיתיה, תיארה את הסקטורים הקיצוניים בליכוד שהתגייסו כאיש אחד להעברת ההחלטה.

כמובן שכל ההתפתחויות העתידיות תלויות בעמדתה של ארצות הברית. אין רוב במדינה למהלכים שיובילו לשלום במצב סטאטי, והוא יווצר, אם בכלל, רק אחרי לחץ בינלאומי מאסיבי. אם "הסכינאי" יהיה ראש ממשלה, הוא יחקה בכל את מדיניותו של שרון. המאבק בליכוד הוא כוחני, ולא רעיוני.

נתניהו, איש מוכשר מאוד אבל לא חכם גדול, סייע שלא בטובתו לשיפור מעמדו של יריבו שרון בכל רחבי העולם.

מי שקרא קצת עיתונות עולמית אחרי המרכז, נוכח בוודאי לדעת, שהפרשנים המסכנים נאלצו לשבח את ראש הממשלה, כדי להסביר את ההבדלים בינו לבין נתניהו. זה לא מבשר טובות לעם הפלסטיני, וגם לא לשוחרי השלום הישראלים, שמבקשים את טובת עמם באמצעות שלום אמיתי עם כל העמים השכנים.

כושר התמרון של שרון כלפי חוץ דווקא השתפר אחרי המרכז, חרף העובדה שמצבו בתוך מפלגתו ובעיקר בסיעה בכנסת, אסור לשכוח ש"סיעת השלטון" מונה רק 19 חברי כנסת, וששרון יכול לסמוך, בקושי רב ולא בכל הנסיבות, הוא בלתי אפשרי.

על ארבעה מהם. העדר גייסות בתוך הליכוד יקשה עליו להתאחד עם מפלגת העבודה ולרוץ איתה לכנסת הבאה. בעבודה יש רבים שמוכנים לשלח טנקים באזרחים פלסטיניים ובעת ובעונה אחת לדבר על "מדינה"

שאף פלסטיני לא מוכן לקבל מהם. שרון, עם הכשר כזה מהאדמו"ר של שלום עכשיו, יכול להשתלב בקלות עם בנגוריוניסטים כמוהו, אבל הנדונייה שיביא מהליכוד היא דלה. הנוסחה פרסונה נון-גראטה בליכוד = אישיות מכובדת בכל העולם, תקפה כיום יותר מתמיד. טוב שהפלסטינים אינם מסרבים להיפגש עם אנשים שיש להם "דם על הידיים". אחרת, הם היו מעדיפים את נתניהו על פני שרון.

תהליך הפשיזציה של הימין הרדיקלי הישראלי הוא עתה בעיצומו, והוא כולל גם את שיכתוב ההיסטוריה והתאמת עמדות לאלה של הפשיזם האירופי המסורתי. ביום שלישי השבוע הופיע במדור המכתבים של מעריב מכתב של מר אריה גלוברמן מחיפה, תחת הכותרת, "הפשיזם הנאור".

ברוח הזמן מעלה גלוברמן על נס את המשטרים הפשיסטיים באיטליה ובספרד על התנהגותם כלפי יהודי אירופה, לעומת האדישות וההתנכרות של המדינות הדמוקרטיות. הוא מגיע למסקנה "שעלינו לשפוט לא לפי היחס למשטר אלא לפי היחס ליהודים בשואה". נכון שהכותב חושף כאן בורות תהומית בהיסטוריה, שלא לדבר על השטחיות של הניתוח, אבל קו המחשבה שהוחצן כאן מתחיל לאפיין שכבות רחבות בימין הישראלי.

לא קשה להסיק מהדברים את הרציונל לשיתוף פעולה עם ז'אן מארי לה-פן ודומיו, שעמדתם הנוכחית "טובה ליהודים".

גלוברמן מעדיף להדחיק את העובדה, שהמדינות הפשיסטיות היקרות כל כך ללבו, היו גם בעלות בריתו של אדולף היטלר, שיתפו פעולה עימו על בסיס אידיאולוגי ואינטרסנטי כאחד, נעזרו בו כדי לדכא את עמיהן, ועזרו לו לבצע את תוכניתו לפני ובזמן מלחמת העולם השניה. אפשר ואולי אפילו חיוני לבקר את הדמוקרטיות המערביות על יחסם ליהודים, אבל אין לשכוח שהן (בעזרת ברית המועצות החל מיוני 1941) לחמו ואף מיגרו את החיה הנאצית. פשיסטים איטלקים רבים לחמו בצבא הנאצי, בעיקר בחזית המזרחית, ומטוסים גרמניים איפשרו לרודן הספרדי פרנציסקו פרנקו להפציץ את בני עמו (גרניקה, בין השאר) ולהשמיד את הרפובליקה הדמוקרטית בספרד.

כבר נתקלנו כאן ביהודים מהימין, שהזדהו עם משתפי הפעולה האוקראינים והאחרים, בשל שנאתם למשטר הסובייטי בברית המועצות. הצעד הבא, ההסכמה הרטרואקטיבית עם הפשיזם של שנות הארבעים, היה בלתי נמנע.

לתמיכת חלקים בימין בלה-פן יש בסיס חברתי ופוליטי מוצק, כמו לתזוזה של ציבור יהודי גדול בצרפת לתמיכה בפשיזם האנטי-ערבי, והנהיה חסרת התקדים של יהודים בארצות הברית לברית עם הימין הפונדמנטאליסטי.

המגמות האנטי ליברליות והלאומניות שולטות עתה בשיח הישראלי, ומובילות רבים לתהום מוסרית של תמיכה היסטורית בבניטו מוסוליני ובמייצגים אחרים של הטומאה הפשיסטית. בסוף שנות העשרים סברו כמה דוברים של הימין הקיצוני בישוב, שהיטלר צודק ברוב קווי מדיניותו, אבל טועה בכך שהפך את היהודי לאוייב.

נדמה לי שאנשים כאלה חורגים עתה ממקומם הטבעי בשוליים הסהרוריים, וכובשים להם מקום בחברה.