זהו מחזה שחוזר על עצמו במאות משרדים פלשתיניים, שחיילי צה"ל השתלטו עליהם למשך שעות וימים בערי הגדה: מסופי מחשבים מנותצים, שרופים, שבורים, מוטלים בערימות, זרוקים בחצרות, חוטי המחשבים הראשיים מבותקים, הדיסקים הקשיחים נעלמו, דיסקטים ודיסקים מפוזרים שבורים, מדפסות שבורות, סורקי מחשבים שהושחתו או נעלמו, מחשבים ניידים שנעלמו, טלפונים שנעלמו או שחוטיהם נקרעו, תיקי מסמכים שנעלמו, נשרפו, נקרעו או סתם פוזרו לכל עבר וטונפו בשאריות מזון. וכל זה בתוך בליל של רהיטים שנהפכו, זגוגיות שנופצו, וילונות שנקרעו, דלתות שנפרצו, קירות מחוררים, רצפות מלוכלכות, בתי שימוש מזוהמים. פה ושם גם משאירים החיילים כתובות שטנה או מכתבים מלאים בגסויות, אבל בהשוואה להשמדת מאגרי המידע או העלמתם גסויות אלו נשמעות כמו דברי שירה. אפילו בתי השימוש המלוכלכים נראים כמו לא יותר מחולשה אנושית, לעומת הוונדליזם המאורגן שמשתקף בערימות המחשבים המנותצים.

לא מדובר "רק" בפגיעה חומרית שעלותה גבוהה. מדובר באובדן שאין לאומדו בשקלים ובדולרים - של מידע, ידע, זמן ועבודת חשיבה שאלפי אנשים השקיעו במשך שנים למען החברה האזרחית שלהם ועתידה, ולמען פיתוחו של מגזר עסקי פרטי שיקרין על סביבתו תחושה של יציבות.

אלו מאגרי המידע, הידע והחשיבה שפותחו במשרדים של הרשות הפלשתינית כמו משרד החינוך, המשרד להשכלה גבוהה ומשרד הבריאות; במכוני מחקר של ארגונים לא ממשלתיים שעניינם פיתוח הבריאות הציבורית, סיוע לחקלאים וקידום החקלאות הפלשתינית, הגנת הסביבה והגנה על מקורות המים; במשרדים של ארגוני זכויות אדם, בסניפי בנקים ובחברות מסחריות פרטיות, במרפאות ובסופרמרקטים. כולם נהפכו מטרה ברורה להרס ולחורבן במבצע "חומת מגן".

המראות הללו של הרס מכוון נחסכים מעיני הישראלים. פה ושם מסתנן תצלום של משרד הרוס אחד אל מהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית. אך אם אלה אינן מוצאות די שניות שידור כדי לדווח על אשה פלשתינאית או ילד בן תשע שחייל צה"ל אלמוני ירה בהם והרגם מרחוק, בתוך ביתם, איך ימצאו זמן וסיבות לדווח שאין מדובר בשיגיון הרס של יחידת חיילים אחת במשרד אחד?

בצה"ל כבר אין מכחישים שחיילים גנבו ובזזו - כסף, תכשיטים, מצלמות וידיאו - בבתים פרטיים. את הביזות היה אפשר להסביר בחולשת הקצינים לכפות על חייליהם משמעת צבאית ובחולשת החיילים מול פיתויים חומריים. אך הרס שיטתי של מאגרי המידע אינו נובע מחולשה אישית של קצינים וחיילים.

בל נשלה את עצמנו, הישראלים: אין מדובר בחיפוש אחר תשתית הטרור ובמאבק בה. לו חשבו הכוחות הפורצים שבכל דיסק קשיח של כל בנק ומרפאה, משרד ייעוץ מסחרי או משרד של הרשות מסתתרת רשימה של כלי נשק או מבוקשים - כל שהיה עליהם לעשות זה להעתיק את המידע ולהעבירו לשב"כ. לו חשבו שהרשימות המפלילות מסתתרות במסמכי משרד החינוך והבנק הפלשתיני הבינלאומי ובחנות להשאלת ציוד לנכים, החיילים היו בודקים נייר נייר, תיק תיק, ולא משליכים אל הרצפה חלק מהתיקים בלי לגעת בתיקים אחרים.

אין מדובר בגחמה, בשיגעון נקם של יחידה זו או אחרת, או בדחף ונדלי פרטי של חייל אחד שחבריו לא העזו לעצור בו. מדובר בהחלטה להשחית ככל שאפשר את התשתית האזרחית, המינהלית והתרבותית שבנתה לעצמה החברה הפלשתינית. האם זו הוראה מפורשת או הוראה בקריצת עין? האם זו הוראה שנהגתה, או שהתנסחה מעצם הרשות שניתנה לחיילים להשתולל כך? האם מדובר בהנחיה של המג"ד או המח"ט? של מפקד כוחות צה"ל בגדה או של אגף המבצעים? של אלוף הפיקוד או של מישהו במטכ"ל?

כך או כך, מחזות ההרס המאורגן הזה מלמדים איך צה"ל מתרגם בשטח את ההוראות המובלעות של הדרג המדיני: על ישראל להרוס את המוסדות האזרחיים הפלשתיניים ובכך לחבל למשך שנים במטרה הפלשתינית של עצמאות מדינית, להסיג אחורנית את החברה הפלשתינית כולה.

כמה קל ונוח לחשוב על חברה פלשתינית שלמה כעל חברה של טרוריסטים צמאי דם ופרימיטיוויים, לאחר שהורסים את חומרי הגלם והתוצרים של הפעילות האינטלקטואלית, התרבותית, החברתית והכלכלית שלה. כך אפשר להמשיך ולהשלות את כל הציבור הישראלי, שהטרור הוא בעיה גנטית ולא מוטציה סוציולוגית ופוליטית, נתעבת ככל שתהיה, של תועבת הכיבוש.