למי מגיעים קולותינו?

לדעתי, בבחירות האלה המפלגות אשר ראשיהן יזמו וניהלו את מלחמת הדמים בעזה פסולות מראש כמועמדות לקבל את קולותיהם של אנשי שלום שהתנגדו למלחמה. בהפגנות נגד המלחמה הועלה החשד שהמלחמה בעזה נועדה, לפחות באופן חלקי, לצרכים אלקטורליים, ואין כל ספק שהיא אכן היטיבה עם אהוד ברק ומפלגתו והוציאה אותו מתחום הסיוט של תוצאה חד-ספרתית. אם הצליחו ברק או לבני לקנות קולות בדמם של 1300 פלסטינים, יואילו נא להסתפק ב"רווח" הזה ולא יבקשו להוסיף עליו גם את קולם של מי שהתנגדו למלחמה ולהרג.

עוד לפני שנפתחו הקלפיות אפשר להניח בודאות מלאה שהממשלה הבאה תהיה ממשלה גרועה, שתעשה מעשים רעים ואשר לא תתקדם צעד אחד לכיוון השלום אלא אם יופעל עליה לחץ מסיבי מבחוץ. הבחירה הרלוונטית היחידה לאנשי שלום ישראלים, בבחירות אלה, מוגבלת לשאלה מי יבטא בצורה הטובה והמשמעותית ביותר את האופוזיציה לממשלה הרעה שתקום - ובאופן מעשי, הברירה היא בין שתי רשימות, מרצ וחד"ש.

למרות נטייתה הידועה לשמצה של מרצ להיסחף מדי פעם בגלים לאומניים ולתמוך במלחמה בימים הראשונים בהם היא מתנהלת, אני בהחלט מוכן לתת קרדיט לג'ומס וחבריו שברוב הגדול של תקופת כהונתה של הממשלה הרעה הבאה עלינו הם יהיו אופוזיציה קולנית ואפקטיבית בכנסת ובציבור (מלבד בשבוע הראשון של מלחמת עזה השנייה או של מלחמת איראן הראשונה). בכל זאת, בעיני מגיעה העדיפות מכל הבחינות למפלגה אשר הוציאה יהודים וערבים יחד לרחוב נגד המלחמה מן הדקה הראשונה ואשר אפשר לסמוך עליה שתעשה זאת גם במלחמה הבאה – כלומר, לחד"ש.

חד"ש נמצאת כיום בפרשת דרכים בהיסטוריה הארוכה שלה, בעקבות הניסיון המוצלח מאד של רשימת "עיר לכולנו" בבחירות לעירית תל-אביב, כאשר ח"כ דב חנין הצליח לעורר תנועה עממית משמעותית, להגיע לציבורים שמעולם לא שקלו להצביע בעד מפלגתו ולהפוך למתמודד ריאליסטי על ראשות העיר המרכזית במדינת ישראל. אולם ברור כי לא כל מי שהצביע בעד דב חנין כמועמד לראש עיר, על בסיס מצע עירוני וחברתי בלבד, יהיה מוכן להצביע בעדו גם כחבר כנסת של חד"ש. אין ספק, למשל, כי רבים מבוחרי חנין בבחירות העירוניות תמכו, לאחר שבועות בודדים בלבד, במלחמת עזה לה חנין התנגד בתוקף.

השאלה המסקרנת בבחירות אלה היא האם יצליח דב חנין להביא עימו בוחרים יהודים לפחות במספר שיעניק את המנדט שלו עצמו בכנסת. הצלחתו בכך תהפוך את הזדהותה של חד"ש כמפלגה יהודית-ערבית מעמדה עקרונית מעוררת כבוד למציאות אלקטורלית קונקרטית, תבלום אחת ולתמיד את פיהם של אלה המנסים לסווג אותה כ"מפלגה ערבית" (מה שכאילו הופך אותה "בלתי רלוונטית") – וגם תשדרג את מעמדו של חנין בתוך חד"ש. האם יצליח חנין בכך? זה תלוי בראש ובראשונה במספר הבוחרים שלא יחפשו תירוצים אלא יגשו ביום לקלפי וישימו בקלפי את הפתק עם האות "ו".

מה הרע במיעותו?

אינני מקבל את הטענה כי אם מספר המנדטים של "קדימה" יעלה על זה של הליכוד, תוזמן ציפי לבני להרכיב את הממשלה הבאה. כידוע היטב, מה שקובע הוא הגוש הפרלמנטרי הכולל, מספר חברי הכנסת מכל המפלגות הממליצים על מועמד מסוים ומוכנים לתמוך בממשלה שתורכב על ידי מועמד זה. לפי כל הסקרים וכל ההערכות, אין שום סיכוי שימצאו 61 חברי כנסת המוכנים לתמוך בממשלה בראשות ציפי לבני – אלא במקרה אחד ויחיד: אם אביגדור ליברמן יחליט לתמוך בציפי ליבני ולהעניק לה את ראשות הממשלה.

בעיני, זה הרע במירבו: ציפי לבני כראש ממשלה התלויה לחלוטין בליברמן, שאינה יכולה לעשות צעד כלשהוא בלי תמיכתו, וכאשר הוא יכול בכל רגע שירצה להפיל את הממשלה ולהעלות במקומה את נתניהו. למעשה, זאת תהיה ממשלתו של הפאשיסט ליברמן, גם אם ציפי ליבני תאחז בתואר הרשמי.

לעומת האפשרות הזאת, האפשרות של ממשלה בראשות בנימין נתניהו – אפשרות שבלשון המעטה לא מלהיבה אותי – נראית בהחלט כרע במיעוטו. לפחות, בממשלה כזאת ליברמן יהיה מרכיב אחד בין רבים, ולנתניהו יהיה כל האינטרס למנוע ממנו להגיע לעמדת שליטה והכרעה.

ואם כבר לדבר על ציפי לבני לעומת אהוד ברק: שני האנשים גם יחד מעוררים בי גועל רב, אולם איני רואה סיבה מיוחדת להעדיף את לבני. אכן, היא מדי פעם מדברת על יונת השלום המצפה בחלוננו, מה שברק אינו עושה. אבל השלום בנוסח ליבני פירושו לנהל מלחמת חורמה עם החמאס – שהם "טרוריסטים" ואיתם "לא נדבר לעולם" – כדי שלאחר שבירתו הסופית של החמאס אפשר יהיה לחתום עם אבו מאזן על "הסכם מדף" שישאר על המדף, אולי יורד ויופשר אי פעם ואולי לא. אהוד ברק, שהגיע למסקנה שהשלום עם הפלסטינים בלתי אפשרי ונותר רק לנהל איתם מלחמה שמדי פעם מופסקת בהפסקת אש, מוכן במסגרת זאת להגיע מדי פעם להפסקת אש גם עם החמאס (אלא עם מי?). עמדת ברק כמו עמדת ליבני אינם מקובלים עלי לחלוטין, אבל איני רואה סיבה מיוחדת להעדיף את "היונה בחלון" של ליבני.

ועוד – הבחירה הישירה לראשות הממשלה בוטלה מזמן. הפתק מכניס לכנסת כל מיני חברי כנסת בשולי הרשימה. למשל, עוד כמה קולות ל"קדימה" יכולים להיות מכריעים בהחזרתו לכנסת של עותניאל שנלר – מתנחל, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, מסור כל כולו למפעל ההתנחלויות, ובכהונתו כחבר כנסת של קדימה עשה רבות כשתדלן מוצלח ואפקטיבי למען ההתנחלויות אני רחוק מלהתלהב מהמבחר שמציעה רשימת מפלגת העבודה – כפי שאמרתי, חבריה כולם אינם ראויים לאמונם וקולם של אנשי שלום ישראלים. בכל זאת, מועמד כזה, או כמו צחי הנגבי – שהיה ונשאר ליכודניק טורף גם בשורות קדימה – לא ניתן למצוא ביניהם. אז אם כבר, אני לא רואה הרבה יתרון בהצבעה לקדימה.