עתה כאשר מתקרב יום הבחירות, לאחר המלחמה בעזה וגל השנאה והנקם שבאו או לא באו על סיפוקם; כאשר הכעס בוער על העולם המאשים אותנו בפשעי מלחמה; וכאשר הכעס בוער כלפי ערביי ישראל שהתנגדו למלחמה (אמר לי אחד, "יש לנו בני משפחה שם"), מנסות להן ארבע מפלגות גדולות כל אחת בדרכה, להרוויח מהמלחמה. יש מי שגלי השנאה והנקם מעלים אותו בצורה דרמטית. ויש מי שבזכות ניהול המלחמה החזיר את המצביעים למפלגתו. וכולם מבטיחים יד חזקה ועמדה נחושה.

ורק דבר קטן אחד נשכח בכל השמחה הזאת: למה בכלל היה צריך להקים מדינה לעם היהודי? הרי כל ניצחונותינו והצבא האדיר שלנו לא שינו דבר אחד. ישראל פגיעה לטילים ולטרור ונמצאת כל הזמן באיום קיומי, גם לאחר שפעם אחרי פעם ישראל מנצחת. ולאחר כל ההצלחות הצבאיות, ולאחר שמעמידים את הערבים על מקומם, נשארת הבעיה המרכזית של כל המפעל הציוני: איך יוצרים מקום בטוח לקיום היהודי. כיום יש שתי אלטרנטיבות לפתרון הבעיה: האחת, המשך מפעל ההתנחלויות והעמקת הכיבוש, תוך מלחמת תמיד עם העולם הערבי; והשנייה, היענות ליוזמת השלום הערבית וכניסה לתהליך שלום אמיתי עם הפלסטינים והסורים, ודרכם עם העולם הערבי כולו.

לחרדתי הרבה כל ארבע המפלגות הגדולות מציעות לנו את המשך הכיבוש והעימות הבלתי פוסק עם העולם הערבי. "ישראל ביתנו" אומרת את זה באופן הבוטה ביותר. "העבודה", "קדימה" ו"הליכוד" מתווכחים מי יצליח להערים על האמריקאים והאירופאים באופן המוצלח ביותר.

כבר ראינו איך ביבי עשה את כל שביכולתו על-מנת לטרפד את הסכמי אוסלו וכל התקדמות רצינית לשלום. ראינו איך ברק מינה את ראש המפד"ל בזמנו, יצחק לוי, לשר השיכון, והביא את הבניה בהתנחלויות לשיאים שלא היו לפניו; כל זאת בזמן שניהל משא ומתן בוסרי לשלום. לא זו בלבד שהצליח להערים על האמריקאים, אלא גם נתן מכת מוות לתנועת השלום המתונה בישראל. וראינו את ממשלת "קדימה" מנהלת משא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית, בעודה בונה בשטח כל מכשול אפשרי לשלום (ראו עבודות התשתית ב-E1).

ומכל השמחה הזאת נשארנו עם המצב הבסיסי, שיותר מאשר בכל מקום בעולם, הקיום היהודי כאן בישראל הוא המאויים ביותר. ועכשיו כבר יש סימנים לכך שמעשיה של ישראל מעוררים גלי אנטישמיות בעולם. כך שלא רק את קיומנו מסכנים, אלא גם את זה של יהודים במקומות אחרים.

שתי מפלגות קטנות מציעות שינוי כיוון רדיקלי. מתוך ראייה היסטורית, ותוך התעלות על רגשות הנקם והכעס של הרגע. מר"צ הציונית וחד"ש הלא ציונית אומרות, כל אחת בדרכה: עלינו להיענות בחיוב ליוזמת השלום הערבית ולהיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים והסורים. רק דרך השלום וההשלמה עם העולם הערבי יש סיכוי שישראל באמת תהיה המקום בו יובטח הקיום היהודי בישראל ושאר העולם.

הבחירה איננה בין "קדימה", "עבודה" "ליכוד" ו"ישראל ביתנו", אלא בין המפלגות הגדולות האלה לבין מר"צ וחד"ש, המציעות אלטרנטיבה לתפיסה המשותפת של ארבע המפלגות הגדולות.