בן-גוריון אמר עליה: "הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות זה לשנוא!"

גולדה מאיר לא שנאה אותי. זה בלשון המעטה. היא תיעבה אותי.

את הדיבור שלי. את הלבוש שלי. את המראה שלי. הכל.

פעם עצרתי את עצמי באמצע נאום בכנסת. (נדמה לי שזה היה בדיון על מתן הרשות לחיפושיות להופיע בארץ.) אמרתי: "ועכשיו אני רוצה לענות לחברת-הכנסת גולדה מאיר..."

"אבל חברת-כנסת מאיר לא אמרה כלום!" התערב היו"ר.

"אני לא עונה לקריאות הביניים שלה," הסברתי, "אלא להעוויות הפנים שלה!" ואכן, גולדה ישבה והתזוזות בתווי-הפנים שלה הביעו תיעוב גמור.

הפרק השלישי בסידרה המצוינת של רביב דרוקר, "הקברניטים", על ראשי-הממשלה הראשונים של מדינת-ישראל היה מוקדש לה.

לוי אשכול מת פתאום מהתקף-לב בפברואר 1969. הרכלנים הליצנים טענו שזאת הייתה תוצאה של נשואי בן ה-74 לאשה שהייתה צעירה ממנו ב-40 שנים.

היו הרבה מועמדים פופולריים שיכלו לרשת אותה, כמו, למשל, יגאל אלון. אבל – אויה! – איש מהם לא היה חבר מפא"י. לכן הופיעה פתאום גולדה מאיר משום-מקום, ונבחרה. באותה עת היא לא הייתה אפילו חברת-ממשלה.

קרה נס. ערב עלייתה לשלטון שיעור הפופולריות שלה שאף לאפס. בן-לילה הוא עלה ליותר מ-80%.

בשנים הבאות היו המרות והכוח שלה ממש ללא גבול. לא היה לכך הסבר רציונלי. לא היה לה בסיס פוליטי אישי, לא היה לה ארגון פוליטי משלה. היא שלטה בכוח אישיותה בלבד.

אני נזכר בסצנה אופיינית. ב-1973 היה צורך לבחור בנשיא חדש. גולדה החליטה שהנשיא הבא יהיה אפריים קציר, פרופסור רצוי ומכובד. אבל גם המועמד הנגדי היה פרופסור מכובד ורצוי.

באותה עת עמדה הכנסת לחוקק חוק חדש שנועד לשנות את שיטת החישוב של תוצאות הבחירות וחלוקת המושבים בכנסת. קראנו לו "קנונית באדר-עופר" (איש-חרות יוחנן באדר ואיש-מפא"י אברהם עופר). כוונת החוק הייתה להגדיל את הסיעות הגדולות לרעת הסיעות הקטנות – ובכללן הסיעה שלי ("סיעת העולם הזה כוח חדש").

הצלחתי ליצור קואליציה של כל הסיעות הקטנות – שמאל וימין, חילוניות ודתיות – וביחד היווינו את לשון-המאזניים. יכולנו לקבוע מי יהיה הנשיא הבא. הגשנו אולטימטום לפנחס ספיר, שר-האוצר, האיש החזק במפא"י וגם במדינה. ההצעה שלנו הייתה - אתם תבטלו את הצעת-החוק באדר-עופר, ואנחנו נבחר במועמד של גולדה.

ספיר הוציא את הפנקס הקטן שלו, חיבר את המספרים ונוכח לדעת שאכן יש לנו הכוח להכריע בין המועמדים לנשיאות. "חכו כאן," אמר לנו, "אני הולך לגולדה."

ההמשך היה מדהים. ראיתי אותו נכנס לחדרה של גולדה בכנסת. כעבור 10 דקות הוא יצא, אדם אחר. ספיר הכל-יכול, שכינויו היה "מנהל המדינה", יצא גמד. הוא נמנע מלהסתכל לנו בעיניים, ניגש ישר לטלפון, הבטיח לאגודת-ישראל רשיון של בנק וזכה בקולותיה בכנסת. גולדה אמרה לו: "לא אתן לאורי אבנרי לקבוע מי יהיה נשיא המדינה!"

אבל אלה זוטות בהשוואה למאורע הגדול ביותר בחיי גולדה ובחיי מדינת-ישראל: מלחמת יום-כיפור.

שש שנים לפני כן, במלחמת ששת-הימים, כבשה ישראל, בהנהגת לוי אשכול, שטחים עצומים, בייחוד בחצי-האי סיני. צה"ל היה פרוש במעוזים לאורך תעלת-סואץ.

היה מנוי וגמור עם הנשיא המצרי החדש, אנוור אל-סאדאת, לקבל את סיני בחזרה. הוא יזם מגעים סודיים ובהם הציע הצעה שלא-תיאמן: אם ישראל תיסוג לגבול הקודם, מצריים תכרות איתה שלום רשמי.

כאשר הובאו הדברים לידיעת גולדה, היא הגיבה בבוז.

כרגיל, דרוקר מביא את כל העובדות, מהן עובדות בלתי-ידועות עד כה. אבל גם הפעם אינני בטוח שדמותה של גולדה, כפי שהיא מופיעה בפרק הזה, מדוייקת לגמרי.

גולדה נולדה באוקראינה. כשהייתה בת 7, המשפחה שלה היגרה לאמריקה, אחרי שחוותה – לדברי גולדה – בפוגרום נוראי. היא גדלה כיהודיה אמריקאית, התחתנה ובגיל 26 עלתה לארץ-ישראל. כאן התיישב הזוג הצעיר בקיבוץ מרחביה, וגולדה הפכה לעסקנית במפא"י.

אף שלא הייתה מעולם אשה יפהפיה, היו לה כנראה יחסי-אהבה עם אחדים מראשי המפלגה. אני זוכר שכבר אז התהלכו בארץ שמועות רבות על כך, ואני מבין מדוע הקדיש דרוקר לסיפורים אלה הרבה זמן. כשלעצמי לא מצאתי בהן הרבה עניין.

העובדה הבסיסית היא שמראשית צעדיה בארץ גולדה בזה בוז תהומי לערבים. כמו כל קודמיה בתפקיד ראש-הממשלה (מלבד משה שרת, כפי שכבר ציינתי במאמר קודם) לא היה לה מעולם מגע אמיתי עם ערבים. כמוהם היא הייתה בורה מוחלטת בכל הנוגע לתרבות הערבית.

הקלות שבה ניצח צה"ל שלושה צבאות ערביים במלחמת ששת-הימים העמיקה את הבוז שלה עוד יותר. גולדה לא חלמה להחזיר את סיני למדינה ערבית עלובה כמו מצריים. קל וחומר אחרי שסאדאת ירש את עבד-אל-נאצר הגדול. סאדאת נחשב על-ידי כולם, גם על-ידי נאצר, כאיש חלשלוש.

אילו היה לה המושג הקלוש ביותר על העולם הערבי, הייתה גולדה יודעת שהמצרים הם עם בעל גאווה-עצמית עצומה. גם בעוני גאים המצריים בהיסטוריה שלהם, בעלת 8000 השנים. התעלה הייתה חלק מהגאווה הזאת. המחשבה שהמצרים עשויים לוותר עליה היא רעיון ילדותי – כמו הרעיון שהעם הפלסטיני יוותר אי-פעם על ירושלים הערבית.

העם הפלסטיני? גולדה לעגה לעצם המושג זה. "אין דבר כזה כמו עם פלשתינאי!" היא הכריזה בכנסת, באחת הפעמים שהעליתי את הנושא.

זאת הייתה האישה שעמדה בראש מדינת-ישראל באחת השעות הגורליות ביותר בתולדותיה.

ערב יום-כיפור נקרא ראש המוסד באופן דחוף ללונדון, כדי להיפגש עם המרגל החשוב ביותר של ישראל, מצרי בוגד שהיה חתנו של עבד-אל-נאצר. איש-המוסד מיהר הביתה כדי להודיע שהצבא המצרי עומד לתקוף ביום-כיפור.

גולדה לא נבהלה. המצרים? מה הם מסוגלים לעשות? היא קראה לאלופים, והתחיל ויכוח על השאלה: האם צריך לגייס את המילואים? ואם כן, כמה? 200 אלף, כפי שדרש הרמטכ"ל, דויד אלעזר ("דדו") או רק 50 אלף, כפי שהציע שר-הביטחון משה דיין? כמו פוליטיקאית מנוסה, גולדה הציעה פשרה: 100 אלף.

אחרי מעשה, זה הפך לנושא המרכזי. "מדוע לא גויסו המילואים?" הרעים מנחם בגין, ראש האופוזיציה, שוב ושוב.

בסרט של דרוקר, גולדה מתארת את עצמה כאשה קשישה, שלא מבינה כלום בענייני ביטחון, והמוקפת בגנרלים צעירים ונמרצים. אך האמת הייתה שונה לגמרי. גולדה הייתה האישיות השלטת גם בדיונים אלה. הגנרלים היו כילדים בנוכחותה.

כאשר המצרים הבזויים חצו את התעלה וכבשו את כל המעוזים המהוללים, ישראל נדהמה. משה דיין הנערץ הסתובב וניבא את "חורבן הבית השלישי". למרבה המזל הסתבר שדדו הוא מפקד מוכשר, ובסוף הייתה יד צה"ל על העליונה.

הסוף היה מהיר. ועדת-חקירה הרשיעה דווקא את דדו וזיכתה את גולדה ודיין, אך הציבור התקומם. גולדה ודיין נאלצו לפרוש.

כעבור זמן, כשמנחם בגין כבר היה ראש-הממשלה, בא סאדאת לישראל. הוא נפגש גם עם גולדה. היא חייכה ולחצה את ידו, כשהיא מתארת את עצמה כ"גברת זקנה". חללי המלחמה לא קמו מקבריהם.

האם המנהיגים הנוכחיים של ישראל חכמים יותר מגולדה? האם הם מכבדים את הערבים יותר? האם הם מוכנים להחזיר את השטחים הכבושים?

לא ולא ולא.