לפני יומיים חגגה המדינה את יום-הולדתה ה-70. במשך ימים רצופים לא שמעתי על שום דבר אחר. נאומים אין-ספור, מלאים במליצות ריקות. פסטיבל אדיר של קיטש, שהגיע לשיאו בהצגה האינפנטילית של מירי רגב.

הכל מסכימים שזה היה רגע היסטורי כאשר דויד בן-גוריון קם באולם תל-אביבי קטן והכריז על הקמת המדינה.

כל מי שאז חי ועדיין חי כיום נשאל השבוע: איפה היית באותו רגע? מה הרגשת, כאשר ההיסטוריה הקישה על דלתך?

ובכן, אני הייתי שם ועדיין חי. ואני מעיד שלא הרגשתי כלום.

הייתי חייל בצבא החדש, שעדיין לא נקרא צה"ל. הפלוגה שלי הקימה מחנה קטן של אוהלים בחולדה.

היה עלינו לתקוף בלילה את אל-קובאב, כפר ליד רמלה. ציפו להתנגדות קשה, ואנחנו היינו עסוקים בעשיית כל מיני הכנות, כפי שחיילים נוהגים לעשות לפני קרב, כאשר מישהו הגיע אלינו בריצה וצעק: "מהר! בן-גוריון מכריז בחדר האוכל על הקמת המדינה!" בחדר-האוכל של הקיבוץ נמצא מכשיר-הרדיו היחיד בסביבה. כולם רצו לשם, גם אני.

למען האמת, הכרזת המדינה לא עניינה אותי ולא הייתי רץ למענה. היינו באמצע מלחמה נואשת – נואשת לשני הצדדים – וידענו שהלחימה היא שתכריע אם תהיה מדינה או לא. אם ננצח, תקום המדינה. אם לא ננצח, לא תהיה מדינה וגם אנחנו לא נהיה. איזשהו נאום של פוליטיקאי בתל-אביב לא ישנה דבר.

אבל הייתי סקרן לגבי נושא אחד: מה יהיה שם המדינה החדשה? היו כל מיני הצעות, ורציתי לדעת איזה שם התקבל בסוף.

כאשר שמעתי את השם "ישראל", יצאתי מחדר-האוכל וחזרתי לנקות את הרובה שלי.

אגב, הקרב הקשה לא התקיים. כאשר תקפנו את הכפר משני צידיו, התושבים ברחו. נכנסנו לבתים ריקים. האוכל עמד על השולחנות והיה עדיין חם. התושבים לא הורשו מעולם לחזור. במקום הוקם ישוב בשם "משמר איילון".

בבוקר שלמחרת הועברה הפלוגה שלי (פלוגה ב', גדוד 54, גבעתי) לדרום. הצבא המצרי חדר לארץ, והוטל עלינו לעצור אותו לפני שיגיע לתל-אביב. אבל זה סיפור אחר.

דויד בן-גוריון, שאת קולו שמעתי באותו יום ברדיו של הקיבוץ, הפך מאז לגיבור הלאומי של כל הזמנים, האיש שהקים את מדינת-ישראל. השבוע הוקרן בטלוויזיה סרט תעודי עליו.

במאי הסרט, רביב דרוקר, הוא עיתונאי מצוין. הוא הפיק סרט טוב מאוד. הוא מראה את בן-גוריון כפי שהיה באמת, על כל הצדדים החיוביים והשליליים שלו.

בהשוואה אליו, יורשיו במשרד ראש-הממשלה היו מדרגה שניה. שלא להזכיר את הדייר הנוכחי.

היה זה בן-גוריון שקיבל את ההחלטה לייסד את המדינה באותו רגע, שבו אחרוני המושלים הבריטיים יצא מהארץ וארבעה צבאות של מדינות ערב עמדו להיכנס אליה. חבריו של בן-גוריון חששו, והיה צורך לדחוף אותם.

למען האמת, אינני חושב שההחלטה הייתה כל-כך חשובה. אילו נדחתה ההחלטה בכמה חודשים, זה לא היה משנה דבר. אחרי שניצחנו במלחמה, שגבתה אבידות קשות, יכולנו להכריז על הקמת המדינה בכל עת שנרצה.

הסרט התעודי של דרוקר מדויק ברובו. אך חלו בו שגיאות אחדות. למשל: הוא מראה את המוני התל-אביבים מריעים בכיכרות וברחובות לכבוד ההכרזה. הזיוף הזה הוצג פעמים כה רבות, עד כי אפשר לסלוח לדרוקר על כך שהוא מאמין לו. האמת היא שההמונים המצולמים הריעו להחלטת האו"ם מנובמבר 1947, כאשר האו"ם החליט לחלק את הארץ בין מדינה ערבית ומדינה יהודית (עם ירושלים כיחידה נפרדת).

כאשר הכריז בן-גוריון על הקמת המדינה ב-14 במאי, הרחובות היו ריקים. הצעירים היו בצבא והקשישים היו הרבה יותר מדי מודאגים מכדי להריע.

במלחמה ההיא נהרגו כ-6300 איש, מתוך אוכלוסיה יהודית שמנתה כ-630 אלף. זה כאילו נהרגו היום שלושה מיליון אמריקאים. רבים אחרים נפצעו (ואני המסכן ביניהם). האבידות בצד הערבי היו גדולות עוד יותר, במספרים מוחלטים.

היומרות של בן-גוריון היו רבות ומגוונות. הוא אהב להציג את עצמו כפילוסוף גדול. הסרט התעודי מראה את ערימות הספרים שנשלחו אליו לבקשתו, ושיהודי בריטי עשיר שילם בעדם. כיום זה היה מהווה עבירה פלילית. בן-גוריון, שחי כל חייו בצנעה, אפילו לא חשב על כך.

בי-ג'י, כפי שקראנו לו, התערב לא פעם במהלך המלחמה. אחדות מהחלטותיו היו שגויות ועלו בקרבנות רבים (כמו ההתקפה המיותרת בלטרון). הוא גם שינה את אופי הצבא בצורה שהרגיזה חיילים רבים, כאשר החליף את המשטר הטוב של הפלמ"ח במשטר המיושן של הצבא הבריטי.

אך כל ההחלטות הטובות והרעות האלה היו זניחות לעומת החלטתו להפוך את המדינה החדשה לחלק מהחזית המערבית נגד העולם הערבי.

אמנם, התנועה הציונית הייתה מאז יומה הראשון חלק מהקולוניאליזם האירופי. בנימין זאב הרצל עצמו כתב בספרו "מדינת היהודים" שנהווה בארץ חלק מהחומה של התרבות האירופית נגד הברבריות האסיאתית.

אבל היה זה בן-גוריון שהפך את המליצה המעורפלת הזאת למציאות פוליטית. לפי ברכה חבס, מחברת הביוגרפיה הראשונה שלו, הוא תיעב את הערבים ואת התרבות הערבית מהרגע הראשון שדרך על אדמת יפו. כראש-הממשלה של מדינת-ישראל בן-גוריון דיכא את המיעוט הערבי במדינה וסירב לקבוע את גבולותיה.

הסיבה העמוקה לגישתו הייתה כמובן – כאז כן היום - השאיפה היסודית של הציונות לקחת מהערבים את אדמתם כדי להקים עליה את האומה היהודית החדשה. הציונים מעולם לא הודו בזה, אך זה היה ברור מלכתחילה.

כל יורשיו של בן-גוריון (אולי מלבד יצחק רבין, במשך תקופה קצרה) פעלו ופועלים על פי הקו הזה. גם ביום הולדתה ה-70 אין ישראל מכירה בגבולות רשמיים. אף שיש לנו שני הסכמי-שלום רשמיים עם מדינות ערביות (מצריים וירדן) וקשרים בלתי-רשמיים עם מספר מדינות נוספות, אנחנו שנואים על מאות מיליוני ערבים ומיליארד וחצי מוסלמים בעולם. וחשוב עוד יותר, אנחנו נתונים במלחמה עם כל העם הפלסטיני. זוהי הירושה האמיתית של בן-גוריון.

אני לא לגמרי אובייקטיבי לגבי בן-גוריון. גם אני הייתי במצב של מלחמה איתו.

ככל שהתארך שלטונו, כן גברו בו נטיות אוטוקרטיות. בסך-הכל, מיום עליתו להנהגת ההסתדרות הציונית, נמשך שלטונו 30 שנים רצופות. אין אדם שיכול להיות בשלטון כל-כך הרבה זמן מבלי להשתגע במקצת.

הפכתי לבעל ולעורך ראשי של שבועון-חדשות זמן-מה אחרי מלחמת-העצמאות, והתחלתי למתוח עליו ביקורת קשה: על מנהגיו הדיקטטוריים ההולכים ומתגברים, על יחסו הקולוניאלי לפלסטינים, על מדיניותו המרחיקה את השלום, על גישתו הכלכלית הריאקציונית ועל השחיתות הגוברת של אחדים מעוזריו.

ראש השין-בית (כפי שנקרא אז השב"כ) הכריז עלי באופן פומבי כעל "אויב המשטר מספר 1". בסוף שנות ה-50 הציע "איסר הקטן" (כפי שקראנו לו) לבן-גוריון לעצור אותי ולהחזיק אותי ב"מעצר מנהלי", בלי צו של בית-משפט. בן-גוריון הסכים, אך העמיד תנאי: שאיסר ישיג את הסכמתו שבשתיקה של ראש-האופוזיציה, מנחם בגין. אבל בגין, שהיה דמוקרט אמיתי, סירב בהחלט ואף איים להרעיש שמיים וארץ. הוא גם הזהיר אותי בחשאי.

פעמים אחדות הונחו פצצות במשרד שלי, ופעם אחת שברו לי את שתי הידיים. (כפי שכבר סיפרתי בעבר, הייתה להתנפלות זו דווקא תוצאה חיובית: צעירה בשם רחל התנדבה לבוא ולגור איתי במשך שבועות אחדים, כדי לעזור לי בחיים היומיומיים. היא נשארה במשך 53 שנים, עד מותה.)

בשיא המאבק הורה בן-גוריון לתיאטרון הלאומי "הבימה" להעלות מחזה שנכתב במיוחד כדי להשמיץ אותי. במחזה נראה עורך-שבועון מנוול, הנהנה מפירסום חומר המאמלל אנשים פשוטים. בסרט של דרוקר נראה בן-גוריון יושב בשורה הראשונה, יחד עם אשתו פולה וחבורת שרים, כשכולם מוחאים כפיים בפראות. המחזה, "זרוק אותו לכלבים", לא החזיקה מעמד יותר משלוש הצגות.

יש להודות שבן-גוריון היה מנהיג אמיץ. למרות שהיה אנטי-קומוניסט עקבי, הוא ביקש מסטלין לשלוח לנו כמויות גדולות של נשק חיוני, שעזר לנו להחזיק מעמד במלחמת-העצמאות. שמונה שנים בלבד אחרי השואה הוא לקח כסף מגרמניה, מפני שהמדינה הייתה במצוקה קשה. הוא נכנס לקנוניה עכורה עם צרפת ובריטניה כדי להפיל את שנוא נפשו, גמאל עבד-אל-נאצר.

בסוף הוא הקיף את עצמו בצעירים שאפתניים – משה דיין, טדי קולק, שמעון פרס, אהוד אבריאל ואחרים. שותפיו הקשישים התחילו לפחד ממנו, ובמאמץ משותף סילקו אותו. מאמציו להקים מפלגה חדשה ולחזור לשלטון לא צלחו. בסוף עשינו מעין שלום גם בינינו.

אם אנחנו מסתכלים היום על כל הקריירה שלו, יש להודות שהשפעתו על מדינת-ישראל העכשווית אדירה. לטובה ולרעה, דויד בן-גוריון הניח את הפסים שעליהם מתנהלת המדינה גם בשנה ה-71.

לטובה, ובעיקר לרעה.