הוי עזה, עזה. עזה כמוות אהבה.

אהבתי את עזה. ביליתי בה הרבה שעות מאושרות.

היו לי הרבה ידידים בעזה, ידידים מכל הגוונים, החל בד"ר חיידר עבד אל-שאפי, השמאלן שוחר-השלום, וכלה במחמוד אל-זהאר, האיסלאמי המכהן עכשיו כשר-החוץ של חמאס.

הייתי שם כאשר יאסר ערפאת, בן משפחה עזתית, חזר הביתה. הושיבו אותי בשורה הראשונה בקבלת הפנים על גבול רפיח, ובאותו ערב הוא קיבל אותי במלון "פלסטין" על חוף עזה והעלה אותי לצידו על הבמה במסיבת-עיתונאים.

נתקלתי ביחס יפה בכל מקום בעזה, גם במחנות-הפליטים, גם ברחובות העיר. בכל מקום דיברנו על שלום ועל מקומה של עזה במדינה הפלסטינית שתקום.

כן, אבל מה ביחס לחמאס, אותם ארכי-טרוריסטים נוראים?

בראשית שנות ה-90 גירש ראש-הממשלה יצחק רבין, 415 פעילים איסלאמיים מעזה לגבול לבנון. הלבנונים לא נתנו להם להיכנס, והם שהו שנה על הגבול, בין שמיים וארץ.

מחינו על הגירוש. הקמנו מחנה-אוהלים מול משרד ראש-הממשלה בירושלים, ושהינו בו 45 ימים ולילות. באחדים מן הימים ירד שלג. איתנו באהלים היו פעילים יהודים וערבים, ביניהם פעילים איסלאמיים בהנהגת רא'אד צלאח מאום-אל-פחם. בילינו את הימים והלילות הארוכים בוויכוחים פוליטיים. על מה? על השלום, כמובן.

רא'אד, האיסלאמיסט הקיצוני, התגלה כאיש מאוד ידידותי. הוא התייחס באדיבות רבה לרחל, אשתי, שחיבבה אותו מאוד.

כאשר הורשו הגולים מגבול לבנון לחזור לעזה, נערכה להם קבלת-פנים באולם הגדול ביותר בעיר. הוזמנתי כאורח, יחד עם קבוצת ישראלים. התבקשתי לשאת דברים (בעברית, כמובן) ואחר-כך להשתתף בסעודה הגדולה.

אני מספר את כל זאת כדי לתאר את האווירה של אז. הדגשתי בכל דבריי שאני פטריוט ישראלי. הטפתי לשלום של שתי מדינות. רצועת עזה של אז, לפני האינתיפאדה הראשונה (שפרצה ב-9 בדצמבר 1987) לא הייתה איזור חשוך של שנאה. רחוק מזה.

המוני עובדים עברו את הגבול מדי יום כדי לעבוד בישראל. יחד איתם עברו הסוחרים, שעשו עסקים בישראל, או עברו דרך ישראל לירדן, או קיבלו את סחורתם מחו"ל דרך נמלי ישראל.

אז איך הצלחנו – אנחנו, מדינת-ישראל – להפוך את עזה למה שהיא היום?

בקיץ 2005 החליט ראש-הממשלה אריאל שרון "להינתק" מרצועת-עזה. אריק, חייל בנשמתו, ערך חשבון והחליט שהוצאות הכיבוש עולות על תועלתו. הוא הוציא מהרצועה את הצבא ואת ההתנחלויות, ומסר אותה – למי? לאף אחד.

מדוע לאף-אחד? מדוע לא לאש"ף, שהיה השלטון הפלסטיני המוכר? מדוע לא הגיע להסכם, אחרי משא-ומתן? מפני שאריק שנא את הפלסטינים, את אש"ף ואת ערפאת. הוא לא רצה שום עסק איתם. אז הוא פשוט הסתלק משם.

אבל הטבע אינו סובל חלל ריק. בעזה קם שלטון פלסטיני. בבחירות דמוקרטיות זכה חמאס, ארגון לאומי-דתי שקם בעזרת השב"כ הישראלי כדי לחתור תחת אש"ף. כאשר אש"ף לא פינה את מקומו, חמאס גירש אותו בכוח. כך נוצר המצב הנוכחי.

במשך כל התקופה הזאת הייתה לנו אופציה חיובית.

רצועת-עזה יכלה להיות אי פורח. אופטימיסטים דיברו על "סינגפור שנייה". דובר על הקמת נמל בעזה. ניתן היה להסכים על נוהלי ביקורת, בעזה עצמה או לחלופין במקום ניטראלי בחו"ל, כדי לבדוק את מטעני האוניות המגיעות לעזה.

דובר גם על נמל-תעופה בינלאומי, עם סידורי-ביטחון מתאימים. (ישראל בנתה שם נמל-תעופה והרסה אותו.)

ומה עשתה ממשלת-ישראל? את ההיפך, כמובן.

היא הטילה על הרצועה מצור מחניק. כל מגע בין הרצועה והעולם הרחב נותק לחלוטין. כל האספקה הייתה צריכה להגיע דרך מעברי-הגבול מישראל. ישראל הגדילה והקטינה את ייבוא המצרכים החיוניים כאוות נפשה. פרשת האוניה " מאווי מרמרה" וצי הסולידריות שליווה אותה הדגישה את הניתוק המוחלט.

אוכלוסיית עזה מגיעה, כנראה, לשני מיליון. רובם צאצאי הפליטים מדרום ישראל שגורשו במהלך מלחמת תש"ח. אינני יכול לטעון שידי לא שפכו את הדם הזה. הייתי חייל בחטיבת גבעתי, בדרום הארץ, וראיתי מה נעשה.

המצור יצר מעגל-קסמים. חמאס, או ארגוני-ההתנגדות הקטנים (והקיצוניים יותר) שקמו לצידו, ביצעו מעשה "התנגדות" (או "טרור"). בתגובה החמירה ממשלת-ישראל את המצור. העזתים השיבו בפיגועים נוספים. המצור הוחמר עוד יותר. וכן הלאה.

מה עם הגבול הדרומי של הרצועה? מצריים משתפת פעולה עם המצור הישראלי בצורה המעוררת תמיהה. זה לא נעשה רק בגלל הברית בין הדיקטטור הצבאי המצרי, עבד אל-פתאח אל-סיסי, ובין שליטי ישראל. יש סיבה מעשית יותר: משטר אל-סיסי שונא את תנועת "האחים המוסלמים", האסורה במצריים, והקשורה עם חמאס.

גם המשטר של אש"ף בגדה המערבית שונא את חמאס ומשתף פעולה עם המצור הישראלי. כך נשארה רצועת-עזה לבדה, מבודדת לחלוטין, בלי ידידים, מלבד איראן וחיזבאללה, ומספר אידיאליסטים ברחבי העולם שקצרה ידם מלהושיע.

נוצר מעין תיקו. מעזה יצאו פיגועים, שלא גרמו נזק ממשי למדינת ישראל. צה"ל לא שש להיכנס לעזה. ואז גילו הפלסטינים נשק חדש: התנגדות בלתי-אלימה.

כבר לפני שנים הופיע בארץ פעיל פלסטיני-אמריקאי, חסיד של מרטין לותר קינג, והטיף לשיטה זו. הוא לא מצא אוהדים וחזר לאמריקה. אחר-כך, בראשית האינתיפאדה השניה, ניסו הפלסטינים שיטה זו. צה"ל הגיב באש. בעולם נפוצה התמונה של אב המחזיק בבנו הקטן, שנורה על-ידי צה"ל. צה"ל הכחיש, כמובן. אבל ההתנגדות הלא-אלימה מתה, והאינתיפאדה גבתה קורבנות-אדם רבים.

האמת היא שאין לצה"ל תשובה להתנגדות בלתי-אלימה. במערכה כזאת, כל הקלפים הם בידי הפלסטינים. דעת-הקהל העולמית מגנה את ישראל ומהללת את הפלסטינים. לכן התגובה של צה"ל היא לפתוח באש, כדי לגרום לפלסטינים לחזור לשיטת הפיגועים האלימים. על אלה יש לצה"ל תשובה.

המאבק הבלתי-אלים הוא שיטה מאתגרת מאוד, שיטה שמחייבת כוח-רצון אדיר, ריסון עצמי וחוסן רוחני. כוחות כאלה נמצאו במסורת התרבותית של הודו, שבה גדל גנדי, ובין השחורים בארצות-הברית. אין מסורת כזאת בעולם המוסלמי.

לכן מפליא שבעתיים שהמוני המפגינים עכשיו בגבול עזה מוצאים בליבם את הכוח הזה. מה שקרה ב"יום שני השחור" הפליא את העולם. המוני בני-אדם בלתי-חמושים, גברים נשים וילדים, עמדו מול צלפי צה"ל, נהרגו, נפצעו ולא שלפו נשק. הם לא "הסתערו על הגדר", כדברי-השקר של מכונת-התעמולה הישראלית. הם עמדו מול הצלפים ונורו.

צה"ל בטוח כי תושבי עזה לא יעמדו במבחן הזה, וכי יחזרו לאלימות חסרת-התוחלת. הארגונים הקטנים והקיצוניים, המתחרים בחמאס, אכן פתחו השבוע באש טילים. זאת שטות. אין לאלימות שום סיכוי להשיג תוצאות לטובתם. התוצאה היחידה היא אספקת תחמושת לתותחי התעמולה הישראלית.

מי שחושב על מאבק בלתי-אלים צריך לזכור את השם "אמריצר". זהו שם העיר ההודית שבה פתחו החיילים הבריטים, ב-13 באפריל 1919, באש-תופת על מפגינים הודים בלתי-אלימים. תוך עשר דקות של אש רצופה הם הרגו 379 אזרחים ופצעו כ-1200. שם המפקד הבריטי, אלוף-משנה רג'ינלד דייאר, נכנס להיסטוריה, לדראון עולם. דעת-הקהל הבריטית נרעשה. בעיני היסטוריונים רבים, זאת הייתה ראשית הקץ של השלטון הבריטי בהודו.

"יום שני השחור" בגבול עזה מזכיר פרשה זו.

מה יהיה הסוף?

חמאס מציע כעת "הודנה" ל-40 שנה. הודנה היא שביתת-נשק מקודשת, שאסור לאדם מוסלמי להפר אותה.

כבר ציינתי שהצלבנים, ששהו בארץ במשך מאתיים שנה (יותר מאיתנו, בינתיים) כרתו הסכמי הודנה עם הממלכות הערביות האויבות, והערבים שמרו עליהם בקפדנות.

השאלה היא: האם ממשלת נתניהו מסוגלת לכך? אחרי ששילהבה את המוני אוהדיה ועוררה בהם שנאת-מוות לתושבי עזה בכלל, ולחמאס בפרט, האם תעז להסכים?

כאשר תושבי עזה חנוקים, חסרי תרופות, חסרי מזון מספיק, חסרי חשמל וחסרי מים טהורים, האם לא תשגה הממשלה באשליה שעכשיו, או-טו-טו, שלטון חמאס יתמוטט?

זה לא יקרה, כמובן. כמו שכתב נתן אלתרמן ב"זמר הפלוגות" (1938): "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו".

כפי שהוכיחו היהודים לדורותיהם, אין גבול לסבל שהעם מסוגל לסבול כאשר עצם קיומו מונח על המאזניים.

כך מלמדת ההיסטוריה.

ליבי עם תושבי עזה. ליבי שותת דם.

בא לי לבקש מהם סליחה. בשמי ובשם מדינת ישראל, שאני אזרח בה.

אני מקווה ליום שבו הכל ישתנה, שבו ממשלה חכמה תסכים להודנה, תפתח את הגבולות, תסיר את המצור, תחזיר את עזה לעולם.

גם עכשיו, עזה כמוות אהבה.