ביום החמישי של מלחמת ששת-הימים פירסמתי מכתב גלוי לראש-הממשלה, לוי אשכול. זה עתה כבש צה"ל את הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת-עזה. הרעיון שלי היה שאשכול יציע מיד לעם הפלסטיני להקים את מדינת פלסטין, בתמורה לשלום עם מדינת-ישראל.

באותה עת הייתי חבר-כנסת. מייד עם סיום המלחמה הזמין אותי אשכול לפגישה במשרדו בבניין הכנסת.

הוא הקשיב בסבלנות למה שהיה לי לומר, ואז ענה לי בחיוך אבהי: "אורי, איזה מין סוחר אתה? במשא-ומתן, מציעים את המינימום ודורשים את המקסימום. אז מתחילים לשאת ולתת, ובסוף משיגים הסכם באיזשהו מקום באמצע. ואתה רוצה שנציע את הכל מראש, לפני התחלת המשא והמתן?"

עניתי שזה נכון לגבי משא-ומתן מסחרי רגיל, אך לא כאשר מדובר בגורל של עמים.

(שר המסחר והתעשייה, חיים צדוק, עורך-דין חכם מאוד, נתן לי כעבור ימים שיעור בגישה הציונית. שאלתי אותו איזה חלק של השטחים הכבושים מוכנה הממשלה להחזיר. תשובתו: "פשוט. אם אפשר, לא נחזיר כלום. אם ילחצו עלינו, נחזיר כמה שאפשר פחות. אם ילחצו עלינו יותר, נחזיר את הרוב. אם ילחצו עלינו חזק מאוד, נחזיר את הכל.")

באותה עת, פירוש "להחזיר" היה להחזיר למלך ירדן. גם את הרצועה, כי מצריים ממש לא השתוקקה לקבל אותה בחזרה.

לא היה לחץ אמיתי, אז לא החזרנו כלום.

נזכרתי בפרטים אלה כאשר חזיתי בפרק השני בסידרה המצויינת של רביב דרוקר על ראשי-הממשלה הראשונים של ישראל. אחרי בן-גוריון הגיע תורו של לוי אשכול.

דרוקר מתאר את אשכול כפוליטיקאי נחמד וכושל, אדם חלש שנזדמן לו להיות בתפקיד כאשר פרצה המלחמה הגורלית ביותר בתולדות ישראל, מלחמה שתוצאותיה עיצבו את חיי המדינה עד היום. ישראל הקטנה הפכה למעצמה איזורית, בעלת שטחים כבושים נרחבים בדרום, במזרח ובצפון. אשכול נדחף אנה ואנה על-ידי האלופים המרדניים וקיבל החלטות תחת לחץ. כך עוצב המצב הנוכחי של ישראל כמעט במיקרה.

כל העובדות של דרוקר הן נכונות לחלוטין, וכמו הפרק על בן-גוריון, גם הפרק הזה מלא בגילויים מרתקים חדשים, חדשים גם לי.

אך אינני בטוח שתיאור אופיו של אשכול בפרק הזה נכון לגמרי. נכון, אשכול היה אדם חביב, צנוע ומתון. אך מתחת לכל אלה התחבא גרעין קשוח, ואמונה עיקשת באידיאולוגיה הציונית.

אחרי שבן-גוריון הפך לאדם בלתי-נסבל ונזרק החוצה, התמנה אשכול לתפקיד ראש-הממשלה, בהסכמה כללית של מפלגת-העבודה (מפא"י ההיסטורית). לפני זה היה אשכול אחראי למפעל ההתיישבות. עיקר תוכן חייו היה ליישב יהודים על האדמה שנלקחה מהערבים.

בינו לביני התפתחו יחסים מוזרים במקצת. אני הייתי "הילד הרע" של הכנסת, סיעת-יחיד באופוזיציה קיצונית. נציגי מפלגת-העבודה שנאו אותי בכל ליבם. באולם המליאה של הכנסת הושיבו אותי לרגלי דוכן-הנואמים. זה היה מקום לא טוב לצילומים, אבל מקום אידיאלי לקריאות-ביניים לנואם.

אשכול היה נואם נורא, שגרם לקצרניות למרוט לעצמן את השערות. למשפטים שלו לא הייתה התחלה ולא סוף. כאשר קראתי לו קריאת-ביניים, הוא שכח את מה שרצה לומר, פנה אלי וענה בצורה ידידותית. זה שיגע את חבריו למפלגה.

אבל לא היו לי אשליות. הממשלה בראשותו היא שיזמה את חקיקת "חוק לשון הרע", שכל כוונתו הייתה לחסל את השבועון "העולם הזה", שהייתי העורך שלו. מפלגת העבודה שנאה את השבועון ואותי, והחוק החדש הוא שהמריץ אותי להציג את מועמדותי לכנסת.

כאשר החל ב-1967 המשבר, אשכול – שכיהן גם כראש-הממשלה וגם כשר-הביטחון – אכן היסס. שלושה צבאות ערביים איימו על ישראל, לא היה מובטח שארצות-הברית תתמוך בהתקפה מונעת ישראלית. המשבר נמשך שלושה שבועות, והחרדה בציבור הישראלי צמחה מיום ליום.

אשכול ממש לא נראה ולא משמע כמנהיג לעת מלחמה. בשיא המשבר הוא החליט לנאום לאומה ברדיו, כדי להרים את המוראל. היועץ שלו, השר ישראל גלילי, החליט לשפר את הטכסט והכניס בו תיקונים בכתב-יד. אשכול לא התכונן לנאום ולא קרא את הטכסט מראש. כאשר הגיע למקומות המתוקנים, היסס. זה נשמע כחוסר-ביטחון, והציבור החליט באופן ספונטני שאשכול צריך ללכת, או לפחות לוותר על משרד-הביטחון.

קבוצות של נשים (שזכו בתואר "נשות וינדזור העליזות" על שם מחזהו של שקספיר) הפגינו ברחובות. אשכול נכנע ומשה דיין תפס את מקומו כשר-הביטחון.

צה"ל, שצויד היטב על-ידי אשכול במשך השנים, נחל ניצחון מוחץ. דיין, הגנרל הציורי שתום-העין, הפך למנצח הגדול, חלומן של נשים מסביב לכדור-הארץ, למרות שתרומתו לניצחון הייתה מזערית. בעיקר הוא העלה את מוראל הצבא.

כאשר הכל נגמר, מעמדו של אשכול בדעת-הקהל נותר נמוך. למרות שניתן לטעון שהוא היה המנצח אמיתי, בזכות פעולתו להכנת הצבא והחלטותיו השקולות, כל התהילה הועברה לאלופים. ישראל הפכה למדינה מיליטריסטית. האלופים הפכו לגיבורים לאומיים. דיין היה נושא להערצה, למרות שכישוריו הצבאיים היו מזעריים.

ואז, שנתיים אחרי המלחמה, אשכול מת באופן פתאומי. אלה היו השנתיים הגורליות, שבהן היה על ישראל לטפל בתוצאות המפתיעות של המלחמה.

לא היה ויכוח אמיתי. ידידיי ואני הצענו להקים מדינה פלסטינית. לא מצאנו תומכים, לא בארץ ולא בחו"ל. כאשר ביקרתי בוושינגטון, כל ראשי המימשל התנגדו לרעיון בתוקף. גם ברית-המועצות (והמפלגה הקומוניסטית בארץ) אימצו לעצמן את הרעיון הזה רק כעבור שנים.

אחת הטענות הייתה ש"ערביי השטחים" (לא דיברו על "פלסטינים", אלוהים ישמור) רוצים לחזור למלך חוסיין. לכן ערכתי מסע בשטחים הכבושים, נפגשתי עם המנהיגים המקומיים ושאלתי את כולם, בסוף כל שיחה: "אם יש לך הברירה בין חזרה לירדן או מדינה פלסטינים – במה אתה בוחר?" כולם ענו, מי בהיסוס ומי בלי, "מדינה פלסטינית, כמובן."

כאשר הודעתי על כך בכנסת טען משה דיין, שהיה עדיין שר-הביטחון, שאני משקר. כאשר העליתי את העניין שוב, הפעם בוויכוח עם ראש-הממשלה, הגן אשכול על שר-הביטחון שלו.

אך אז עשה אשכול מעשי אשכולי מובהק. יועצו לעניינים ערביים, משה ששון, טילפן אלי וביקש להיפגש. נפגשנו במזנון חברי-הכנסת. "ראש-הממשלה ביקש ממני לברר איתך על מה אתה מבסס את טענתך." אמר.

סיפרתי לו על פגישותי עם המנהיגים הערביים בגדה המערבית, בירושלים המזרחית וברצועת-עזה. הוא רשם פרוטוקול מפורט ושלח לי את הטיוטה לפני שהגיש אותה לבוס. בסיכום נאמר: "בין ח"כ אבנרי וביני הייתה הסכמה גמורה על כל הפרטים. ואולם, שנינו הסכמנו שאין כל אפשרות שתקום מדינה פלסטינית בלי ירושלים המזרחית. מאחר שהממשלה החליטה לשמור על ירושלים השלמה כבירת ישראל בכל הסכם-שלום, הרעיון של מדינה פלסטינית אינו ניתן להגשמה." (באחרונה העברתי את המסמך הזה לבית-הספרים הלאומי.)

הימין של מנחם בגין דרש את סיפוח כל השטחים לישראל-רבתי, אבל הוא היה רחוק מהשלטון ומעטים התייחסו אליו ברצינות.

מה שנשאר הוא "האופציה הירדנית". הרעיון היה להחזיר את הגדה למלך חוסיין, בתנאי שישאיר לנו את ירושלים המזרחית.

זה היה רעיון משוגע, שנבע מבורות גמורה בעניינים ערביים. המלך היה צאצא המשפחה ההאשמית, משפחת הנביא מוחמד. האפשרות שדווקא הוא יוותר על ירושלים, העיר השלישית בקדושתה לאיסלאם, המקום שממנו עלה הנביא מוחמד לשמיים, היה מגוחך. אך לאשכול, כמו לשאר השרים, לא היה מושג בעניינים ערביים.

ראש-הממשלה היחיד שהיה לו מושג בעניינים הערביים הוזכר מעט מאוד בסידרה של רביב דרוקר. היה זה משה שרת.

שרת היה ראש-הממשלה השני, ודרוקר דילג עליו. כאשר החליט בן-גוריון להתפטר ולהתיישב בשדה-בוקר, בחרה המפלגה בשר-החוץ שרת כיורשו. בן-גוריון היה זקוק רק לשנה כדי להחליט שהוא בעצם רוצה להיות ראש-הממשלה. לכן חזר לתפקיד שר-הביטחון, וכעבור זמן גם למשרד ראש-הממשלה.

שרת היה ההיפך מבן-גוריון כמעט מכל הבחינות. אין זה מקרה שדרוקר מזכיר אותו בקושי. הוא נחשב לאיש חלש, כמעט זניח. בעוד שבן-גוריון היה אדם תקיף, אמיץ וכמעט הרפתקן, שרת נחשב לפחדן ורבים בזו לו.

אבל שרת, שבא לארץ מאוקראינה בגיל 12, חי שנתיים בסביבה ערבית. בניגוד לשאר ראשי-הממשל, הוא דיבר ערבית, חשב ערבית והבין את הערבים. הוא אפילו נראה קצת כערבי, עם שפם מטופח היטב.

כאשר חזר בן-גוריון מהגלות-העצמית שלו בשדה-בוקר, היה לו רעיון מבריק: לפלוש ללבנון, להמליך בה דיקטטור נוצרי-מארוני ולהפוך אותה למדינה הערבית הראשונה שתחתום על חוזה-שלום עם ישראל. שרת, שהיה עדיין ראש-ממשלה, חשב שזה רעיון מטופש. אבל הוא לא העז להתנגד לבן-גוריון בגלוי. הוא רשם את הדברים ביומנו ופירט את כל השגיאות של התוכנית. התוכנית לא בוצעה.

דור שלם לאחר מכן ביצע חביבו של בן-גוריון, אריאל שרון, את אותה התוכנית. זאת הייתה "מלחמת-לבנון הראשונה". התוצאות היו בדיוק כפי שמשה שרת חזה אותן. אבל זה לא שיקם את זכרו של שרת.

פעם נפגשנו במקרה לרגלי המצדה. שרת ואני עמדנו לעלות לראש ההר ברגל. זה לקח לו שעה וחמש דקות, הישג לא רע בשביל אדם בגילו. דיווחתי על כך ב"העולם הזה", אך בטעות רשמתי שזה לקח לו 105 דקות. שרת התרגז עד כדי כך ששלח לי מכתב רשמי ותבע תיקון. מובן שנעניתי.

שרת מת בגיל 71, אדם מאוכזב. אני חושב שהוא בהחלט היה ראוי לפרק שלם משלו בסידרה המצויינת של רביב דרוקר.