"כל עוד בלבב, פנימה, נפש יהודי הומיה..." כך נאמר בהמנון הרשמי של מדינת-ישראל.

אני משער שהכוונה היא ל"נפש יהודית".

אך האם יש "נפש יהודית"? האם היא שונה מהנפשות של עמים אחרים? ואם כן, מה ההבדל?

למען האמת, אינני יודע מה זאת נפש. אני משער שיש דבר כמו פסיכולוגיה קיבוצית, הרוח הכללית של כל הגברים והנשים המהווים את הקבוצה – שלכל אחד מהם פסיכולוגיה משלו. מה הדבר המבדיל בין רוח זו לבין רוחם של עמים אחרים?

זר המסתכל בעם הישראלי של ימינו עלול להתבלבל. קודם כל, אחד מכל חמישה ישראלים כלל איננו יהודי אלא שייך לעם הפלסטיני, שיש לו, מן הסתם, "נפש" אחרת. כאשר מדברים על ישראלים, מתכוונים, מן הסתם, ל"ישראלים יהודים".

אגב, זה היה צריך לשכנע את הישראלים מזמן לשנות את ההמנון ואת ושאר הסמלים הממלכתיים, כדי לתת למיעוט הרגשה של שייכות. כך עשו הקנדים. כאשר הם נוכחו לדעת שהאזרחים ממוצא צרפתי עלולים לפרוש ולכונן אומה נפרדת משלהם, הקנדים פשוט שינו את הדגל ואת ההמנון שלהם כדי לתת גם לאזרחים ממוצא צרפתי הרגשה של שייכות. עד כמה שאני יכול לשפוט ממרחקים, זה הצליח. אין סיכוי שזה יקרה כאן.

גם כאשר מדברים רק על ישראלים יהודים, הפסיכולוגיה (או "הנפש") שלנו די מבלבלת. תכונות אחדות שלה ממש סותרות זו את זו.

מצד אחד, רוב הישראלים (היהודים) גאים מאוד בכוחה של המדינה שהם הקימו "יש מאין". הרי לפני 150 שנה כמעט ולא היו יהודים בארץ, וגם אלה היו חסרי-כוח לחלוטין. כיום, ישראל היא המדינה החזקה ביותר באיזור, מעצמה גרעינית המצטיינת בתחומים רבים – בתחום הצבאי, בתחום הטכנולוגי, בתחום הכלכלי, בתחום התרבותי ועוד.

אך מי שמקשיב להלך-הרוח הישראלי ולביטויו בקרב ישראלים רבים עלול להגיע למסקנה שניתן למחוק אותנו מהמפה בכל עת, ושהעולם מלא באנשים שכל מטרתם בחיים היא להשמיד אותנו. לכן עלינו להיות מוכנים בכל רגע למכור את חיינו ביוקר.

שתי תפיסות הסותרות זו את זו – איך הן מתקיימות ביחד? אין בעיה, הן מסתדרות טוב מאוד זו עם זו.

קודם כל, אמונה עתיקה אומרת שאלוהים בחר בנו מכל העמים.

למה אלוהים עשה את זה?

אלוהים יודע. הוא לא חייב להסביר.

העניין די מסובך. בראשית המציאו היהודים את אלוהים. אמנם, גם המצרים ועמי ארם-נהריים תובעים לעצמם זכות זו, אבל היהודים ניצחו בתחרות.

(אומרים שיהודים רבים אינם מאמינים באלוהים, אבל מאמינים שאלוהים בחר ביהודים.)

כבר בגיל הרך ביותר לומדים היהודים שהם העם הנבחר של אלוהים. אמונה זו נשארת תקועה בתת-ההכרה שלהם בכל ימי חייהם - גם בנפשם של הרבים ההופכים לאתיאיסטים גמורים. נכון, עמים רבים מאמינים שגם הם טובים מעמים אחרים, אבל ליהודים יש ספר תנ"ך כהוכחה.

אני בטוח שיהודים רבים אינם מודעים לכך שהם מאמינים בזה, ומדוע הם מאמינים בזה. הנפש היהודית פשוט יודעת את זה. ככה זה. אנחנו מיוחדים.

השפה משקפת אמונה זו. יש יהודים ויש כל האחרים. כל האחרים הם "גויים". בעברית הקדומה "גוי" היה פשוט "עם", כל העמים היו גויים, והעם העברי בכללם. אבל במרוצת המאות נולדה אגדה חדשה: יש היהודים ויש כל האחרים, הגויים.

לפי האגדה היו היהודים עם נורמלי שחי בארצו, ארץ ישראל, עד שבאו הרומאים הרשעים שכבשו את הארץ ופיזרו את היהודים ברחבי העולם. האמת היא שהדת היהודית עשתה נפשות והתפשטה במהירות ברחבי האימפריה הרומאית. יהודי ארץ-ישראל כבר היו מיעוט בקרב מאמיני יהווה כאשר הרומאים גירשו חלק מהם (בהחלט לא את כולם) מהארץ.

זמן-מה אחרי כן נאלצו היהודים להתחרות עם הנוצרים, שפרשו מהיהדות, ושגם הם עשו נפשות למכביר. לנצרות היה יתרון: יש לה סיפור אנושי גדול, הסיפור של ישוע, ועל כן הייתה מוכשרת יותר לרכוש נפשות בקרב העבדים והפרולטרים של האימפריה.

הברית החדשה כוללת גם את סיפור הצליבה – תמונה בלתי-נשכחת של "היהודים" האכזרים התובעים את צליבת ישוע העדין.

מסופקני אם יש אדם ששמע את הסיפור הזה בילדותו והשוכח לגמרי את התמונה המצמררת הזאת בתת-המודע שלו. כך נולדת אנטי-שמיות מודעת או לא-מודעת.

זאת לא הסיבה היחידה לשינאת היהודים. עצם עובדת פיזורם ברחבי העולם היה יתרון גדול וגם קללה גדולה.

סוחר יהודי בלונדון בימי הביניים יכול היה להתקשר עם סוחר יהודי בסלוניקי , שהיה בקשר עם סוחר יהודי בקאהיר. רק לנוצרים מעטים הייתה הזדמנות כזאת. אך ההתחרות גם חשפה את היהודים לפוגרומים בארץ אירופית אחת אחרי השניה. היהודים הותקפו, נרצחו או גורשו. בנפש היהודית יצרו כל אלה שתי תכונות מנוגדות: האמונה שהיהודים מיוחדים ונעלים והאמונה שהיהודים נתונים בסכנה מתמדת של רדיפות והשמדה.

בינתיים נולד עוד צאצא של היהדות - האיסלאם. הוא כבש חלק גדול מהעולם. מכיוון שחסר לו סיפור כמו זה של ישוע, האיסלאם לא היה אנטי-יהודי. מוחמד הנביא רב עם שבטים יהודיים במדבר הערבי, אך במשך תקופות ארוכות שיתפו המוסלמים והיהודים פעולה בספרד ובארצות אחרות. משה בן-מיימון, הרמב"ם, מגדולי הוגי-הדיעות היהודים, היה רופאו האישי של צלאח אל-דין, מגדולי המדינאים והמצביאים של האיסלאם. עד שקמה הציונות.

עד אז, היהודים לא השתנו. כאשר עמים אירופיים אחרים החליפו את המבנה החברתי שלהם – שבטים, ממלכות רב-שבטיות, אימפריות, אומות מודרניות ועוד – היהודים דבקו בצורת הפזורה האתנית-דתית. זה הפך אותם לשנואים והוביל לפוגרומים, ובסוף לשואה.

הציונות הייתה נסיון להפוך את היהודים לאומה אירופית מודרנית. ראשוני הציונים זכו בקללות הנמרצות ביותר מפי כמעט כל הרבנים האורתודוקסיים של ימיהם, אך סירבו להיגרר לתוך מלחמת-תרבות. הם יצרו את הפיקציה כאילו ביהדות הדת והאומה הם אותו הדבר.

בנימין זאב הרצל, מייסד הציונות המודרנית, היה קולוניסט אירופי בלב ובנפש. הוא ניסה לרכוש למשימתו את ליבה של אימפריה אירופית אחת לפחות – תחילה של הקיסר הגרמני, אחר-כך של האימפריה הבריטית. הקיסר אמר לעוזריו: "זה רעיון גדול. אבל אי-אפשר להגשים אותו עם יהודים." הבריטים הבינו את הפוטנציאל ופירסמו את "הצהרת בלפור".

האוכלוסייה הערבית בפלסטין וב"מזרח התיכון" הבינה את הסכנה רק באיחור. כאשר הם התחילו להתנגד בכוח, הציונות כבר הספיקה לבנות כוח צבאי מודרני. תוך זמן קצר הפכו הציונים לכוח הצבאי החזק ביותר באיזור ולמעצמה הגרעינית היחידה בו.

זה מצבנו כעת. אנחנו גם מעצמה איזורית שתלטנית וגם תינוקת בכיינית עולמית בעת ובעונה אחת, מדינה השולטת על אוכלוסיה קולוניאלית חסרת-זכויות, אך אנחנו משוכנעים שיש מי שזוממים להשמידנו בכל רגע. אנחנו מאמינים שאנחנו עם מיוחד מאוד, וגם קורבן ניצחי. כל זה ביחד, וכל זה באמונה שלמה.

אם מישהו מעז לטעון שהאנטישמיות בעולם המערבי שוקעת בעוד שהאנטי-איסלאמיזם נמצא בעליה, היהודים מגיבים בזעם. אנחנו זקוקים לאנטישמיות למען האיזון הנפשי שלנו. לא ניתן לאף אחד לגנוב אותה מאיתנו.

לפני כמעט 80 שנה קמו בארץ קבוצות קטנות של צעירים שהפיצו את הרעיון שיש להפריד בין לבין. ה"כנענים" טענו שאנחנו, כאן בארץ, מהווים אומה עברית חדשה, וכל היהודים האחרים בעולם ימשיכו להוות עדה יהודית בלבד. בערך כמו האמריקאים והאוסטרלים, שהיו ממוצא בריטי אך הקימו אומות חדשות.

בדור שלי, כולנו הפכנו ל"מקומיים". בהגיענו לגיל 18 הלכנו לשנות את שמותינו ואימצנו לעצמנו שמות עבריים. (כך נולד גם אורי אבנרי.) חשבנו על עצמנו כעל אומה חדשה, עם "נפש" חדשה, הקשורים ליהדות, בוודאי, אבל רק מבחינה היסטורית.

אך כאשר נודע ההיקף המלא של השואה, כל הרעיונות האלה נמוגו. העבר היהודי זכה בתקומה. ישראל הפכה שוב ל"מדינה היהודית", עם כל התכונות של הקיום היהודי, כולל הנפש הכפולה.

על כן ימשיכו הישראלים לשיר גם בתחרויות כדורגל "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי..."