זה מבהיל. פסיכולוגים חסרי-מצפון, בשרות משטר זדוני, משתמשים בטכניקות מתוחכמים כני לשלוט מרחוק במוחו של אדם.

המושג "שטיפת מוח" נולד ב-1950. זהו מושג סיני ("שינאו") שפירושו "רחץ מוח". הוא נועד במקור לתאר את הטכניקה שבה, כביכול, מטפלים מומחים סיניים בשבויי-מלחמה אמריקאיים במלחמת קוריאה. הם משנים את דרכי המחשבה של השבויים והופכים אותם בלא ידיעתם למשרתים של מטרות אפלות.

בספרים ובסרטים רבים ניסו להראות איך זה פועל. זה מפחיד. למשל, הסרט הקלאסי "המועמד המנצ'ורי" מראה איך קומוניסטים מטפלים בקצין אמריקאי שבוי, משנים את מוחו ומכתיבים לו להרוג את המועמד לנשיאות ארצות-הברית. הקצין האמריקאי כלל אינו יודע שהוא הפך למכשיר קומוניסטי. הוא לא זוכר את הפקודה שקיבל במצב של היפנוזה ואינו יודע שהוא פועל על פיה.

העלילה הזאת שטותית, כמו רוב התיאורים הכאילו-מדעיים של שטיפת-מוח. למעשה, התהליך של שטיפת-מוח הרבה יותר פשוט. אין צורך בשום טכניקות מסובכות. קל לשטוף גם את מוחו של אדם, וגם את מוחם של עמים שלמים.

ה"תעמולה" הנאצית מהווה דוגמה קלאסית. אדולף היטלר עצמו המציא אותה. בספרו "מיין קאמף" ("המאבק שלי") הוא מתאר איך הוא ראה, כחייל קרבי בחזית המערב במלחמת-העולם הראשונה, את ההצלחה העצומה של התעמולה הבריטית. הבריטים המטירו כרוזים על חפירות הגרמנים ועירערו את אמונתם במנהיגיהם. היטלר התרשם עמוקות.

כאשר הגיע היטלר עצמו לשילטון בגרמניה הוא מינה את אחד מעוזריו, יוזף גבלס, ל"שר-התעמולה" (המילה "פרופגנדה" נלקחה מהכנסיה הקתולית). גבלס הפך את התעמולה לאמנות. בין השאר הוא הפך את כל כלי-התקשורת בגרמניה למכשירים של השלטון בלבד. בגרמנית זה נקרא גלייך-שאלטונג ("חיבור יחד", כלומר חיבור כל הכלים לקו חשמלי אחד.) הודות לכך החזיקה גרמניה הנאצית מעמד גם אחרי שכבר היה ברור שהיא מפסידה במלחמה.

אחד האמצעים היה ניתוק הציבור הגרמני מכל ידיעה ודיעה אחרת. התעמולה הרשמית בקעה מכל כלי-התקשורת, עיתונות ורדיו. האזרח לא שמע שום גירסה אחרת. ההקשבה לתחנות-רדיו זרות הייתה פשע חמור, ומי שנתפס סבל קשה.

כך קרה שהגרמנים המשיכו להאמין ב"ניצחון הסופי" גם כאשר הצבא האדום במזרח וכוחות-הברית במערב כבר דרכו על אדמת גרמניה.

האם דרוש משטר של דיקטטורה – נאצית או קומוניסטית - כדי להפוך את כלי-התקשורת למכונה של שטיפת-מוח? ההגיון אומר שזה בלתי-אפשרי בדמוקרטיה. ההיגיון טועה.

כדאי לזכור כי היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. גם עכשיו מגיעים בעולם המערבי מנהיגים ימניים קיצוניים לשלטון בבחירות דמוקרטיות. כל המנהיגים האלה פועלים במרץ כדי לחסל את בית-המשפט, למלא את הפרלמנט באידיוטים שימושיים, ובעיקר – להפוך את התקשורת למכונה של שטיפת-מוח. כמו אצלנו.

איך עושים את זה? זה די פשוט: (א) משתיקים קולות נגדיים. (ב) דואגים לכך שהאזרח ישמע רק דיעה אחת. (ג) חוזרים עד בוש על כמה סיסמאות מרכזיות. כך הופך השקר לאמת.

במצב כזה האזרח בטוח שהדיעה הרשמית היא בעצם דעתו הפרטית. זהו תהליך בלתי-מודע. כשאומרים לאזרח שהוא שטוף-מוח, הוא נעלב.

זה קורה בישראל בשנים האחרונות. האזרח אינו מודע לכך, מפני שהוא ניזון ממגוון רחב של עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה. למראית-עין כלי-התקשורת מתחרים אלה באלה ואף מתקוטטים זה עם זה בקולי-קולות. האזרח אינו מודע לכך שבנושא המרכזי של קיומנו – מלחמה ושלום – כל כלי-התקשורת "מחוברים לקו" של שטיפת-המוח.

בשבועות האחרונים ניתנה לנו דוגמה מושלמת של תופעה זו. האירועים בגבול רצועת-עזה הפעילו מכונה של שטיפת-מוח, שאפילו משטרים דיקטטוריים בעולם יכולים לקנא בה.

הבה נבחן את עצמנו. מה שמענו ברדיו? מה ראינו בטלוויזיה? מה קראנו בעיתונים?

תוך מספר שבועות נהרגו יותר ממאה תושבי עזה ונפצעו מאש חיה הרבה אלפים. מדוע?

"נאלצנו לירות בהם מפני שהם הסתערו על הגדר". זה הגיוני לגמרי. הרי העזתים קראו להפגנות שלהם "מצעד השיבה". כלומר, לשוב לשטח ישראל.

אבל ב"יום שני השחור" (14 במאי) נהרגו 63 מפגינים בלתי-חמושים ונפצעו כ-1500 מאש חיה. כל אזרח יודע שזה היה דרוש, מפני שהמפגינים הסתערו על הגדר ועמדו להציף את ישראל. איש לא שם לב לכך שאין אף צילום אחד שתיעד מעשה כזה. אף לא אחד, למרות שמאות צלמים משני הצדדים, כולל צלמי צה"ל, צילמו כל פרט. רבבות הסתערו, ואין תמונה?

כדאי לשים לב לשימוש במילה "טרור". היא הפכה לשם-תואר שנדבק לכל דבר. אין סתם מנהרות, יש רק "מנהרות-טרור". יש "פעילי-טרור". יש "שלטון-הטרור החמאסי". יש "בסיסי-טרור". יש "כרוזי-טרור". עכשיו יש "עפיפוני-טרור".

שימו לב: אין סתם "עפיפוני-הצתה" או "עפיפוני-פיגוע". יש רק "עפיפוני-טרור". כך קבע מישהו, וכך זה מופיע יום-יום בכל כלי-התקשורת. מובן שכל מי שנדבקת לו המילה "טרור" הוא "בן מוות" (עוד מושג נאה של שטיפת-המוח).

תושבי עזה הם "מחבלים". כולם? כמובן. איזו שאלה. ולא כל שכן כל חברי חמאס. אבל חמאס היא מפלגה, שזכתה ברוב בבחירות דמוקרטיות. זוהי מפלגה אזרחית, שיש לה אגף חמוש. אבל בתקשורת שלנו כל חברי המפלגה ואוהדיה הם "מחבלים". בני-מוות. ברור.

השימוש במילים אלה, מאות פעמים ביום, מהווה שטיפת-מוח מובהקת. מבלי שהאזרח מרגיש בכך, הוא מתרגל לראות בכל העזתים "מחבלים" ו"טרוריסטים". זהו תהליך של דה-הומניזציה, יצירת "אונטר-מנטשים" (תת-אדם) בשפת הנאצים, שהריגתם מותרת, ואפילו רצויה.

באווירה כזאת, משפטים זוועתיים ממש עוברים כאילו היו מובנים מאליהם. למשל, משפט ששמעתי השבוע מפי כתב צבאי בטלוויזיה: "(בהפגנה הבאה) איראן רוצה הרוגים, וכנראה גם תקבל". כדאי לחשוב על משפט זה שוב. הוא אומר שלמעשה צלפי צה"ל פועלים בשרות האינטרס האיראני.

או משפט החוזר על עצמו גם במאמרים של כתבים מכובדים: "איראן רוצה להשמידנו". אינני יודע מה רוצים 80 מיליון תושבי איראן, וגם הכותב אינו יודע. אבל המשפט עצמו מגוחך. ישראל היא מעצמה אטומית. איך אפשר "להשמיד" מעצמה אטומית (שיש לה גם צוללות נושאות פצצות אטומיות לעת מצוא)? האם האיראנים מוכנים להפוך את ארצם, אחת מאמהות התרבות האנושית, לבית-קברות ולמדבר?

או משפט כמו "בשבת צפויה עוד הפגנה אלימה". "אלימה"? "עוד"? אין ויכוח על כך שכל ההפגנות במסגרת "מצעד השיבה" היו בלתי-אלימות בעליל. לא נורתה אף יריה אחת מצד המפגינים, כאשר אלפים מהם נפצעו מירי, ויותר ממאה נהרגו למוות. אך המשפט השקרי עובר כדבר מובן מאליו.

אף לא אחת ממאות המנחים והמנחות לא תיקנו את הכתבים בטלוויזיה. כי המנחים, העורכים, הפרשנים והכתבים הם בעצמם שטופי-מוח. דובר צה"ל יודע כמובן את האמת, אך הוא עצמו מהווה גלגל מרכזי במכונת שטיפת-המוח.

לשיא הגיעו הדברים ברציחתה של החובשת רזאן אשרף אל-נג'אר, מתנדבת בת 21. היא נהרגה במרחק של כמאה מטרים מן הגדר, בשעה שניסתה להציל פצוע. הצלף שירה בחזה שלה ראה שהיא חובשת ושהיא מטפלת בפצוע. הריגתה הייתה פשע-מלחמה ברור.

האם קמה צעקה ציבורית? האם התקשורת יצאה מגדרה כדי לדרוש חקירה? האם העיתונים הקדישו למקרה את הכותרת הראשית? האם חברי-הכנסת דרשו דקה של דומיה? שום דבר. ידיעות מינוריות בעיתונים (לא בכולם), מאמר מצוין של עמירה הס ב"הארץ", וזהו זה.

זה נמשך ימים אחדים, שבהם קמה סערה עולמית. שוטפי-המוח ראו שאי-אפשר לא להגיב. אז הודיע דובר צה"ל שנערכה חקירה. ומה היא גילתה, הפלא ופלא? שאיש לא ירה בחובשת. היא נפגעה מנתז של כדור שפגע באדמה הרחק ממנה. זה שקר כל-כך גלוי עד שאפילו שקרן-צה"ל צריך להתבייש בו. אבל בציבור שטוף-המוח זה עבר בשקט.

אדם קלר, דובר "גוש שלום", הפיץ בתקשורת את נוסח ה"בלדה לחובש" שכתב דן אלמגור ב-1956 על חובש שטיפל בפצוע תחת אש ונהרג בעצמו. זהו שיר מרגש עד דמעות שהושמע בפי יהורם גאון. אדם קלר הפך את החובש לחובשת, ולא היה צורך לשנות ולו מילה אחת נוספת.

אחד הסימנים הבולטים של שטיפת-מוח הוא תופעה שכל אדם יכול להבחין בה, אם ישים לב: העדר גמור של קול נגדי. כאשר פרשן משמיע את הגירסה הרשמית על אירוע כלשהו, האם מופיעה מולו דיעה הפוכה? האם יש ויכוח בין הפרשן הרשמי לפרשן אחר? בתקשורת דמוקרטית, זה מובן מאליו. אצלנו זה חריג מאוד-מאוד נדיר.

מה אפשר לעשות נגד מערכה כזאת של שטיפת-מוח?

לא הרבה.

קודם כל: צריך ליצור קול שני. שטיפת-מוח יכולה להיות יעילה רק כשהקול הרשמי נהנה ממונופול מוחלט. זאת הייתה המטרה העיקרית של "העולם הזה" במשך 40 השנים שבהן כיהנתי כעורך שלו. מול כל גירסה ממשלתית שקרנית פירסמנו גירסה נוגדת. קולנו היה זעיר לעומת המכונה הממשלתית האדירה (גם אז), אך עצם העובדה שיש שני קולות מונעת שטיפת-מוח מוחלטת. האזרח מתחיל לחשוב ותוהה "מי צודק?"

אם כל ארגוני השלום וזכויות האדם בישראל יקימו ביחד מרכז תקשורתי שקולו יישמע, אולי ניתן לשבור את קשר האחידות של התעמולה הרשמית. אולי.

יש בארץ מספר זעיר של כתבים ופרשנים שאינם חוששים להגיד את האמת, גם כשזה נחשב לבגידה. גדעון לוי, עמירה הס והאחרים. צריך לדאוג שקולם יישמע, יש לעודד אותם בגילויי תמיכה.

צריך לדרוש מכל התקשורת לתת מקום ראוי להודעות הצד השני, "האויב הפנימי", הסותרות את הודעות התעמולה הרשמית, כדי לתת לאזרח אפשרות לשקול.

צריך לאפשר לתקשורת הזרה גישה חופשית למידע, גם כאשר התקשורת הזרה היא ביקורתית, "עוינת", "אנטישמית" ומה עוד. יש לעודד את שוחרי השלום הישראלי-פלסטיני ברחבי העולם ללחוץ על כלי-התקשורת המקומיים שלהם לדווח אמת על המתרחש בארץ.

אינני אוהב את המילה "צריך" בהקשר זה. אבל אין מילה אחרת.

כוחה של האמת מול מכונה של שטיפת-מוח ממלכתית הוא תמיד דל. אבל בסופו של דבר, האמת מנצחת. גם כשזה לוקח זמן, ודורש אומץ-לב.

הסרט "המועמד המנצ'ורי" מסתיים בהפתעה: ברגע האחרון ממש, במקום להרוג את המועמד לנשיאות, כפי שהוכתב לו בהיפנוזה, האיש שטוף-המוח יורה דווקא בסוכן הקומוניסטי, שאמור היה לתפוס את מקומו של ההרוג.