מאז הוקם האתר של גוש שלום באינטרנס, הופיע בטור הזה כל שבוע מאמר חדש של של אורי אבנרי. ובעצם, המאמרים האלה היו המשך למאמרים השבועיים שכתב אורי אבנרי בעיתון "העולם הזה" מאז שנות החמישים של המאה שעברה.

המאמר "אז מי אנחנו, לעזאזל?" התפרסם כאן ביום שישי ה-4 לאוגוסט 2018, וזה היה המאמר האחרון. למחרת היום התמוטט אורי בדירתו והכרתו כבר לא חזרה אליו.

שום מאמר חדש מפרי עטו של אורי אבנרי לא יתווסף. זהו מעתה ארכיון המעניק גישה למאמרים שכתב.

בהמשך מופיע נוסח ההודעות לעיתונות שפורסמו ביום מותו ובימים שאחריו.

בברכה, צוות גוש שלום

הקישור להלן מגיע אל אוסף 315 סרטוני וידאו בהם מספר אורי אבנרי את סיפור חייו, כל אחד נמשך כשלוש דקות ואפשר להקשיב לכל אחד בנפרד.

https://www.webofstories.com/play/Avnery/1

להאזנה לכל הסרטונים ברצף

https://www.webofstories.com/playAll/Avnery?sId=56267

הסרטונים הוקלטו בחודש אוקטובר 2015.

סרטו הדוקומנטרי של יאיר לב "הנדון – אורי אבנרי" זמין גם הוא ברשת

https://www.youtube.com/watch?v=L1TpXI_PcJE

כמו כן, ארכיון העולם הזה זמין עכשיו ברשת וניתן לעקוב בו אחר דרכו של אורי אבנרי – ושל העיתונאים ואנשי הציבור שעבדו יחד איתו – מאז 1950.

http://magazine.thisworld.online/

ארכיון רחב יותר של מאמרי אורי אבנרי

http://uriavnery.com/

אורי אבנרי, חוזה השלום - 1923-2018

גוש שלום אבל ומרכין ראש על מותו של מייסד התנועה אורי אבנרי. עד הרגע האחרון הוא המשיך בדרך בה הלך כל חייו. בשבת לפני שבועיים התמוטט אבנרי בביתו כאשר עמד לצאת לכיכר רבין להפגנה נגד "חוק הלאום", מספר שעות לאחר שכתב מאמר חריף נגד החוק הזה, ומאז היה מחוסר הכרה.

אבנרי הקדיש את כל כולו למאבק למען השלום בין מדינת ישראל לבין העם הפלסטיני במדינתו העצמאית ובין ישראל והעולם הערבי והמוסלמי. הוא לא זכה להגיע לסוף הדרך ולראות את השלום מתממש. אנו – חברי גוש שלום וגם אנשים רבים אחרים שהושפעו ממנו במישרין ובעקיפין – נמשיך בדרכו ונכבד את זכרו.

ביום פטירתו של אורי אבנרי עוסקת הממשלת הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל במשא ומתן עם ארגון החמאס. למרבה האירוניה, האשמות דמגוגיות המזכירות את אלה שהוטחו באבנרי כל חייו מושמעות היום דווקא נגד שר הביטחון אביגדור ליברמן.

בהיסטוריה של מדינת ישראל ירשם אורי אבנרי כחוזה שראה למרחק וצפה והצביע על הדרך שאחרים לא הבחינו בה. גורלה ועתידה של מדינת ישראל היא להגיע לשלום עם שכניה ולהשתלב במרחב הגיאוגרפי והפוליטי שבו היא ממוקמת. גם מתנגדיו הגדולים ביותר של אבנרי יאלצו בסופו של דבר ללכת בעקבותיו – כי אין למדינת ישראל ברירה אמיתית אחרת.

ארונו של איש השלום אורי אבנרי יוצב מחר (רביעי 22.9.2018) בין השעות 5.00-6.00 אחר הצהרים בבית סוקולוב (בית אגודת העיתונאים) ברחוב קפלן 4, תל אביב. זהו מקום מתאים וראוי למי שתרם תרומה נכבדה להתפתחות העיתונות הישראלית. מוקירי זכרו מוזמנים מקרב לב לבוא למקום. על פי בקשתו של אבנרי, גופתו תישרף. לא תתאפשר נוכחות הציבור בזמן פעולת השריפה עצמה.

אישי ציבור, חברי כנסת ממפלגות שונות, משלחת רמת דרג מן הרשות הפלסטינית וקהל של מוקירי זכרו יעברו היום (רביעי) בין השעות 5.00 עד 6.00 אחר הצהרים לפני ארונו של איש השלום אורי אבנרי אשר יוצב בבית סוקולוב (בית אגודת העיתונאים) ברחוב קפלן 4, תל אביב. במקום יאמרו דברים לזכרו מפי מי שהכירו והוקירו אותו. כל מי שרוצים לחלוק לו כבוד אחרון מוזמנים מקרב לב להגיע למקום.

בסיום האירוע ילקח גופו של אבנרי לשריפה, על פי ההנחיות שהשאיר בחייו. מיקום המתקן לשריפת גופות נשמר בסוד בשל נסיונות של גורמים דתיים קיצוניים לפגוע ולחבל בו. אפרו של אורי אבנרי יפוזר בים, גם זאת על פי בקשתו בחייו, כפי שפוזר אפרה של רעיתו רחל שנפטרה לפני שבע שנים. פיזור האפר יעשה בצורה פרטית על ידי חבריו הקרובים, ללא נוכחות ציבורית או תקשורתית.

שישי 21/9 בשעה 1100 בצוותא

רצינו לחגוג עם אורי אבנרי 95. האמנו שנזכה לארח אותו פעם נוספת על במת צוותא, להיזכר ברגעים הגדולים שלו כעיתונאי, כפוליטיקאי, כלוחם למען השלום, כאיש שחי את חייו ללא מורא וללא משוא פנים.

ניפרד ממנו בכבוד, בהערכה ובכאב.

נתכנס בצוותא, חבריו, שותפיו לדרך, מוקירי זכרו כדי לחגוג את חייו ולכאוב את הפרידה ממנו. אורי אבנרי היה מאז ומתמיד בן בית בצוותא ויישאר חקוק בלבנו.

על פרשת השבוע "האזינו " - המשורר מירון איזקסון

משתתפים (א-ב): רונן ברגמן, מאיר ויזלטיר, עדה יונת, גדעון לוי, דוד סנדובסקי, ענת סרגוסטי, פוצו, רוביק רוזנטל, נפתלי רז, נחמיה שטרסלר

פסנתר: אביחי יעקובין שירה: גוני כנעני

מנחה: אמיר בר שלום

עורכת: נילי שחור

חיים לצדו של אורי אבנרי: 50 שנים של מאבק משותף

מאת אדם קלר

25.8.2018

איך לסכם בכמה מלים חמישים שנה של שותפות פוליטית שהיתה גם ידידות אישית, עם אדם שהשפיע עלי אולי יותר מכל אחד אחר? י

נקודת ההתחלה: קיץ 1969. נער תל אביבי בן 14, בחופשה בין בית הספר העממי לתיכון, רואה בשבועון "העולם הזה" מודעה קטנה שמבקשת מתנדבים לבוא למטה הבחירות של מפלגת "העולם הזה – כח חדש". ובאתי. במשרד קטן במרתף ברחוב גליקסון, מצאתי שלושה נערים יושבים ליד שולחן, מקפלים כרוזים של תעמולת בחירות ומכניסים אותם לתוך מעטפות. עד עכשיו, ריח של דפוס טרי מזכיר לי את היום ההוא. אחרי שעתיים נשמע קול המולה מבחוץ. נכנס חבר הכנסת אורי אבנרי, האיש שמאמריו הביאו אותנו לכאן, שהגיע מאסיפת בחירות בראשון לציון. הוא אומר כמה מילים לנערים המתנדבים, מודה לנו שבאנו לעזור, ונכנס עם עוזריו לחדר הפנימי.

באותו שלב, ההתנדבות שלי למסע הבחירות לא נבעה דווקא מדעותיו של אורי אבנרי בנושא הפלסטיני. דעותי שלי בעניין לא היו לגמרי ברורות. רק שנתיים לפני כן, ביוני 1967, אני כמו רבים אחרים נסחפתי בשמחת הניצחון והתלהבתי מאוד מן העובדה שלמדינת ישראל נוספו כל כך הרבה "שטחים חדשים". לא הייתי מעלה על דעתי שאני עומד להקדיש את רוב שנות חיי למאמץ להוציא את ישראל מן השטחים האלה. אל המפלגה שאורי אבנרי יצג בכנסת נמשכתי בעיקר בגלל שהיתה מפלגה צעירה ורעננה העומדת מול מפלגות הממסד הישנות והרקובות, ובגלל שהתנגדה לכפיה הדתית ודגלה בהפרדת הדת מהמדינה, בתחבורה ציבורית בשבת ובנישואין אזרחיים.

כמה שבועות אחרי שהתחלתי להתנדב שם אני משאיר בערב על שולחנו של אורי אבנרי נייר ובו כמה שאלות: האם באמת אפשר לעשות שלום עם הערבים? האם צריך להחזיר את כל השטחים או רק חלק? ומה יהיה עם המתנחלים? (מספר המתנחלים היה אז חלקיק קטנטן ממה שהוא היום…) שבוע אחר כך מביא הדואר לביתי שלושה עמודים, ובהם תשובה מפורטת על כל עשר השאלות ששאלתי. המכתב עדיין נמצא אצלי. אין לי ספק שהוא אישית כתב אותו – צורת הכתיבה שלו ברורה מכל מלה. הוא הקדיש לא מעט זמן ואנרגיה, בזמן מסע בחירות, כדי לתת תשובה אישית מפורטת לכל השאלות של נער בן 14. אבל אני מעריך שההשקעה הזאת היתה כדאית.

נקודת הסיום: יום שישי, 3 באוגוסט 2018. שותף פוליטי מזה שנים רבות, בן 63, מקבל כמו כל יום שישי את המאמר השבועי של אורי אבנרי – במקרה זה מאמר אשר מדבר על "חוק הלאום" ועל הזהות הלאומית בישראל, זהות ישראלית או יהודית (הוא כמובן דגל באופן נמרץ בזהות הישראלית). כמו שעשיתי לעיתים קרובות, כתבתי לו מייל עם כמה הערות על תוכן המאמר, העליתי כמה השגות עקרוניות והוא הציע שנשוחח עליהן בפירוט בפעם הבאה שניפגש. באופן קונקרטי שאלתי אותו לדעתו על ההפגנה של הקהילה הדרוזית שנועדה למחרת בערב. הוא כתב שהשתכנע שההפגנה הזאת עוסקת לא רק בזכויות המיוחדות של העדה הדרוזית והשירות שלה בצבא, אלא שהיא תעלה את השאלה העקרונית של שוויון כל האזרחים. המלים האחרונות ששמעתי ממנו היו השורה על המסך "אני הולך מחר להפגנה הדרוזית". אני מניח שהוא עוד הספיק לקרוא את מה שכתבתי, והלך לישון במיטתו, וקם בבוקר שבת בכוונה להגיע בערב לכיכר רבין.

בערב, בתוך הקהל הגדול, הנחתי שהוא נמצא במקום אחר בכיכר. התקשרתי אליו פעמיים ולא היתה תשובה, וחשבתי שזה בגלל קשיי קליטה כמו שקורה לא פעם בזמן הפגנות. עכשיו אני יודע שבאותו רגע הוא כבר היה מחוסר הכרה בחדר המיון באיכילוב, ושההכרה כבר לעולם לא חזרה אליו. הפעילים שהתכוונו לתת לו טרמפ להפגנה הם שמצאו אותו מוטל על הרצפה בדירתו. י

ובאמצע, בחמישים השנה בין נקודת הפתיחה ונקודת הסיום? מפלגת "העולם הזה כח חדש" ומפלגת של"י, שהעולם הזה התמזגה לתוכה, והמועצה לשלום ישראלי פלסטיני, שניהלה מפגשים עם אש"ף והפכה לסיעה בתוך של"י, והרשימה המתקדמת לשלום, שאליה חברנו אחרי הפילוג בשל"י, ואחר כך גוש שלום. כל כך הרבה פגישות והפגנות ומחאות וישיבות וסתם שיחות, כל כך הרבה זכרונות וכל בחירה ביניהם תהיה בחירה די מקרית.

שנינו עומדים זה ליד זה ומחזיקים שלטים במשמרת מחאה נגד סגירת סוכנות הידיעות של ריימונדה טאוויל במזרח ירושלים, והצילום שצלמה רחל אשתו באותה הפגנה עדיין תלוי על הקיר בחדר בו אני כותב עכשיו. שיחה איתו ביום הסגירה הסופית של עיתון "העולם הזה" שאורי היה עורכו ארבעים שנה. אמרתי אז "אני יודע שזה יום קשה עבורך", והוא אמר "העיתון היה מכשיר ששירת מטרה. נמצא מכשירים אחרים".

תחילת 1983. אורי אבנרי, מתי פלד ויעקב ארנון, המכונים "שלושת המוסקטרים", חוזרים מפגישה עם ערפאת בטוניס. ישר כשהגיע משדה התעופה אני מקבל ממנו את הצילומים מהפגישה ונוסע במונית בין מערכות כל העיתונים בתל אביב כדי למסור אותם פיזית, ואחר כך במונית שירות לירושלים שם חיכה לצילומים זיאד אבו זיאד עורך "אל פאג'ר" הפלסטיני.

הרדיו המודיע באפריל 1983 על רציחתו של עיסאם סרטאווי, איש אש"ף שנפגש עם אורי הרבה פעמים והיה ידידו האישי, ושיחת הטלפון שלי לאורי בה מסרתי לו את הבשורה הקשה. היומיים המתסכלים מאוד שבאו אחר כך, של טלפונים בלי סוף, הוכיחו לנו שלא ניתן לשכור בתל אביב אולם לקיים אסיפה לזכרו של איש אש"ף – גם לא איש אש"ף שדגל בשלום עם ישראל ונרצח בגלל זאת.

דצמבר 1992. ראש הממשלה רבין, שעדיין לא חתם על הסכמי אוסלו ועדיין לא הפך לגיבור השלום, מגרש יותר מארבע מאות פעילים פלסטינים ללבנון, ואנחנו יושבים באוהל מחאה מול לשכת ראש הממשלה. חורף ירושלמי קר ובחוץ שלג אבל באוהל שתרמו בדואים מהנגב חם ונעים ואני ואורי ורחל וביאטה אשתי ועוד פעילים מנהלים שיחה ארוכה מאד עם השייך ראאד סלאח על יהדות ועל איסלאם ועל איך הדת והפוליטיקה מתחברות ומתנגשות.

1997. באמצע ההפגנה מול הר חומה, התנחלות הדגל של נתניהו, נפתח הפצע בבטן שאורי נשא איתו מאז המלחמה ב-1948. אמבולנס פלסטיני מפנה אותו לבית החולים אל-מוקסאד בירושלים המזרחית וכולנו חרדים מאוד. רחל אומרת לי: "למרות שאני לא מאמינה באלוהים, אני מתפללת". אבל אורי מחלים, ויוצא מזה וחי עוד 21 שנים של פעילות אינטנסיבית.

מאי 2003, המוקטעה ברמאללה. בצהרים היה פיגוע בראשון לציון, וראש הממשלה שרון רומז רמז עבה שאולי הלילה הוא ישלח את הסיירות המובחרות "לטפל" ביאסר ערפאת. אנחנו בין חמישה עשר פעילים ישראלים שבאנו לרמאללה לשמש שם כמגן אנושי. אנחנו מטלפנים לתקשורת ומעדכנים ש"לידיעת ראש הממשלה – יש במוקטעה אזרחים ישראלים היושבים לפני הדלת לחדרו של ערפאת!". ערפאת מראה לאורי את אקדחו ואומר "אם הם באים, יש לי כאן כדור בשביל עצמי". אנחנו יושבים לילה שלם מול דלתו של ערפאת, מנהלים שיחה עם שומרי הראש הפלסטינים הצעירים בתערובת של ערבית ועברית ואנגלית וכולנו מאד קשובים לכל רחש ואז מגיע אור הבוקר ואנחנו מבינים שעברנו את הלילה בשלום והחיילים לא יגיעו.

ועוד שיחה ארוכה ונינוחה כאשר בדרך חזרה מישיבת הרשימה המתקדמת בנצרת עצרנו לאכול באיזה מקום. "הצלבנים היו כאן לפנינו, הם באו מאירופה והקימו פה מדינה שהחזיקה מעמד מאתיים שנה. לא כל הצלבנים היו קנאים דתיים חשוכים. היו ביניהם אנשים שידעו ערבית והיו להם ידידים מוסלמים. אבל הם מעולם לא הצליחו להגיע לשלום עם שכניהם, מעולם לא השתלבו במרחב הזה. היו להם כל מיני הסכמים זמניים והפסקות אש אבל לשלום ממש לא הגיעו. עכו היתה ה'תל אביב' שלהם, וכשהיא נפלה זרקו את אחרוני הצלבנים לים, פשוטו כמשמעו. ומי שלא יודע ללמוד מההיסטוריה נדון לחזור עליה". י

"אם אי פעם תהיה לי הזדמנות להיות שר בממשלה הייתי רוצה להיות שר החינוך. שר החינוך הוא השר החשוב ביותר בממשלה. שר הביטחון יכול לשלוח חיילים להיהרג במלחמה, אבל שר החינוך יכול לקבוע את התודעה של הילדים. בעוד חמישים שנה עוד ירגישו את התוצאות של פעולת שר החינוך של היום, כאשר הילדים של היום יהיו סבים וסבתות וידברו עם הנכדים שלהם. אילו הייתי שר החינוך הדבר הראשון שהייתי עושה זה להוציא את ספר יהושע מתכנית החינוך. זה ספר שמחנך לבצע רצח עם, פשוטו כמשמעו. והוא גם פיקציה היסטורית, המאורעות שהוא מתאר פשוט לא קרו במציאות. רחל היתה ארבעים שנה מורה והיא באופן פרטי הצליחה כל שנה מחדש להימנע מללמד את הטינופת הזאת".

בכל המקומות האלה רחל תמיד היתה איתו, שותפה פעילה בכל מה שהוא עשה, עורכת את המאמרים שלו ומטפלת בכל הלוגיסטיקה של ההפגנות. ידענו כולנו שהיא נושאת את ההפטיטיס בי הקטלנית כפצצת זמן שעלולה להתפרץ בכל רגע. וכשזה בסופו של דבר קרה אורי בילה חצי שנה איתה בבית החולים יום ולילה. הוא כמעט נעלם מפעילות פוליטית ויום אחד במקרה נתקלתי בו במסדרון באיכילוב כשהוא לוקח אותה בכסא גלגלים מבדיקה לבדיקה.

בשבוע האחרון לחייה מישהו סיפר לו על תרופה נסיונית שאולי אולי תוכל להציל אותה. למרות שידע שהסיכוי קלוש אורי הוציא הרבה מאוד כסף כדי לקנות ולהטיס את התרופה לנתב"ג ומשם בטקסי ישר לבית החולים. אחרי שהיא נפטרה, במשך שלושה ימים הוא ביקש שלא יתקשרו אליו והתנתק מהעולם לחלוטין. אחרי שלושה ימים הוא חזר – לפחות כלפי חוץ – לשגרת הפעילות, ההפגנות והמאמרים.

איך לסיים את המאמר הזה? אחזור שוב לשנת 1969, למאמר של אורי אבנרי שקראתי מתחת לשולחן בשיעור מאוד משעמם בכיתה ח', ואני עדיין זוכר אותו כמעט מילה במילה. מאמר עתידני שניסה לתאר איך תיראה מדינת ישראל בשנת 1990. העמוד חולק לשני טורים מקבילים, שני עתידים מקבילים. בעתיד האחד ביום העצמאות 1990 נערכת הפגנת כח אדירה בירושלים, ומוצגים לראווה הטנקים החדשים. ראש הממשלה משה דיין מוסר ברכות לחיילי צה"ל הדרוכים בעמדותיהם בבקעת הלבנון ובארץ גושן ליד הנילוס ומצהיר: "לעולם לא נוותר על העיר בארות (ביירות לשעבר), זוהי נחלת אבותינו!!"

בעתיד השני, ביום העצמאות 1990 מתקיימות קבלות פנים חגיגיות בשגרירויות ישראל בכל מדינות ערב, אך התמונה המרגשת ביותר מצולמת בירושלים, בחיבוק חם בין נשיא ישראל משה דיין ונשיא פלסטין יאסר ערפאת.

גרסה קודמת של מאמר זה הופיע במגזין הרשת "שיחה מקומית"

https://mekomit.co.il/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%A7%D7%9C%D7%A8-%D7%A0%D7%A4%D7%A8%D7%93/

קישור לעיתון העולם הזה משנת 1969 בו מופיע (עמ. 14) המאמר העתידני שצוטט כאן. http://magazine.thisworld.online/texts/uri_avnery/haolam/B-I1651-D220469.pdf