באחד הימים בסוף שנות ה-80 האחרונות הודיעה המזכירה שלי שסגן הרמטכ"ל מבקש להיפגש איתי.

הייתי די מופתע. המטכ"ל של אז לא היה ביחסים טובים עם "העולם הזה". במשך עשרות שנים הוא החרים אותנו באופן רשמי, בעקבות מאמר נגד גיוס-חובה של נשים שפירסמנו בניגוד לרצונו של הרמטכ"ל ייגאל ידין.

לכן הייתי מלא סקרנות כשנכנסתי לחדרו של סגן הרמטכ"ל. שמו היה אהוד ברק, ולא פגשתי אותו קודם לכן.

השיחה פנתה במהרה להיסטוריה הצבאית של אירופה. זה הפתיע אותי. קציני צה"ל הם טכנאים, לא אנשי תיאוריה. מכיוון שההיסטוריה הצבאית היא במקרה גם תחביב שלי, שמחתי לגלות שברק הוא מומחה אמיתי בתחום זה.

שוחחנו על מלחמת שלושים השנים באירופה, וחיכיתי שברק יעלה את הנושא שבגללו הוא זימן אותי. אבל לא היה נושא כזה.

אהוד ברק היה חייל בלתי-רגיל. אחיו סיפר לי פעם שלא היה קל לסדר לו מקום בסיירת מטכ"ל: אהוד היה ילד נמוך ושמנמן. היה צורך בהפעלת פרוטקציה.

התוצאות היו מדהימות. ברק התגלה בסיירת כחייל נועז. הוא זכה במספר עיטורים על אומץ-לב, ופיקד על מבצעים נועזים בשטח אויב. הוא עלה בדרגה ובסוף מילא כמעט את כל המשרות הבכירות, כולל ראש אמ"ן, עד שהתמנה לרמטכ"ל.

כשסיים את תפקידו בצבא נכנס לפוליטיקה, כמקובל בישראל. אחרי שהצטרף למפלגת-העבודה ונבחר ליו"ר שלה, התמודד אהוד ברק עם ביבי נתניהו על ראשות-הממשלה וזכה.

הוי, איזו שמחה! כאשר הודיע הרדיו על תוצאות הבחירות, לא היה גבול לצהלה. ההמונים זרמו באופן ספונטני לכיכר-רבין. הייתי שם כאשר הכריז ברק: "זהו שחר של יום חדש!"

הייתה לי סיבה לשמחה. מספר שנים לפני כן אמר ברק לגידעון לוי שאילו היה צעיר פלסטיני, היה מצטרף לאחד מארגוני-המחבלים. זה היה קול חדש.

אבל משהו השתבש. הנשיא ביל קלינטון קרא לוועידת-שלום בקמפ-דייוויד. היו שם שלושתם - קלינטון, ערפאת וברק – והם היו אמורים לנסח הסכם היסטורי. זה לא קרה.

במקום להתבודד עם ערפאת ולברר את הבעיות בין ארבע עיניים, ברק הסתגר בצריף שלו. כאשר הושיבו אותו בארוחת-הערב בין ערפאת לבין צ'לסי, הבת של קלינטון, הקדיש ברק את עצמו כל-כולו לנערה הצעירה, שלא הצטיינה בשום דבר. הוא התעלם לגמרי מערפאת.

האמת היא שברק הציע בקמפפ-דייוויד הצעות נדיבות יותר מקודמיו, אבל הן לא הגיעו למינימום שהפלסטינים יכלו לקבל. הועידה הסתיימה בלי תוצאות.

מדינאי חכם היה הצהיר באותו רגע משהו כמו: "היה לנו דיון פורה. מובן שאחרי סכסוך של מאה שנה לא הצלחנו להגיע בדיון אחד לפיתרון כל הבעיות. תהיינה עוד ועידות, עד שנגיע בסוף להסכם."

במקום זה פירסם ברק הודעה שלא-תיאמן: "הצעתי יותר מכל מנהיג ישראלי קודם. הפלסטינים דחו את הכל. הם רוצים לזרוק אותנו לים. אין סיכוי לשלום."

כשמשפט זה בא מפיו של "ראש מחנה השלום", זה הפך את אי-ההצלחה לאסון היסטורי. מחנה-השלום הישראלי קרס, ולא החלים עד היום. אחרי ברק בא אריאל שרון, ואחריו אהוד אולמרט. ואז בא שוב בנימין נתניהו – כאילו לתמיד.

כאשר נשאל ישראלי מצוי בימים אלה "מי לדעתך יכול לרשת את ביבי?" התשובה הרגילה היא "אף אחד". הבוחר אינו רואה יורש אפשרי, לא בליכוד ולא באופוזיציה.

חברי הממשלה הנוכחית הם אפסים גמורים. הם פוליטיקאים קטנים, שכוחם בעשיית סקנדלים ובמשיכת תשומת-לב. אין להם כישרון אחר. אם היו אנשים מוכשרים בליכוד, הם סולקו על-ידי נתניהו מזמן.

מחצית הישראלים מאמינים שנתניהו הוא מנהיג מצוין. ואכן, הוא נראה טוב, הוא פוליטיקאי ממולח, הוא אשף של יחסי-ציבור. הוא עושה רושם טוב בחו"ל ומנהל די טוב את ענייני היום-יום הביתיים.

את ההגדרה הטובה ביותר של כישורי בנו ניסח אביו, הפרופסור להיסטוריה: "ביבי יכול להיות שר-חוץ מצוין, אך בשום אופן לא ראש-ממשלה."

אין הגדרה מדויקת יותר. יש לנתניהו כל התכונות הדרושות לשר-חוץ, אבל אין לו אף אחת מהתכונות הדרושות לראש-ממשלה: אין לו חזון. אין לו תשובות לבעיות ההיסטוריות של מדינת-ישראל. אין לו עניין באיחוי הקרעים הפנימיים. רבים מאזרחי ישראל מתעבים אותו.

אז מי יכול להחליפו, ולו בתיאוריה?

השדה הפוליטי בישראל נראה כמו מדבר. פוליטיקאים באים והולכים. מפלגת-העבודה (בגילגוליה השונים) מחליפה את מנהיגיה כמו גרביים. נער-הפלא, יאיר לפיד, היוצר והמנהיג הבלעדי של מפלגת "יש עתיד", מאבד את זוהרו במהירות.

כאשר שואל מישהו בקול נמוך: "אז מה ביחס ל...אהוד ברק?" משתררת דממה. אין תשובה ברורה.

מאז שנטש את החיים הציבוריים, ברק התעשר מאוד. נראה שעיסוקו העיקרי הוא ייעוץ לממשלות זרות. הוא גר בבניין-היוקרה היקר ביותר במרכז תל-אביב. אין לו מפלגה. אולי הוא מחכה לקריאה.

אין ספק שלברק אישיות בולטת. כישוריו עולים על כישורי כל אדם אחר בזירה הפוליטית בישראל. אם לא יצוץ פתאום מהאין מנהיג חדש, אין מי שיכול עכשיו להתמודד עם נתניהו.

אבל באוויר יש תחושה של היסוס. אין לברק חבורה של נאמנים. רבים מעריצים אותו, אך מעטים אוהבים אותו. הוא לא מעורר אמון, כמו רבין בשעתו. הוא בז בגלוי לאנשים פחות מוכשרים, ובחיים הפוליטיים זוהי מגרעת גדולה.

ויש גם הזיכרון של טעויות העבר.

במחזה של גתה, "פאוסט", מציג את עצמו השטן, מפיסטו, כ"חלק מאותו הכוח, הרוצה תמיד ברע והיוצר תמיד את הטוב". אם כך, ברק הוא מלאך – הוא רוצה תמיד את הטוב ויוצר לעיתים קרובות את הרע.

יש הדוגמה של קמפ-דייוויד. זכורה שינאתי ליאסר ערפאת, אולי הפלסטיני היחיד שהיה מסוגל לעשות שלום עם ישראל.

עצם עליונותו יוצרת בעיה. היא יוצרת חשדנות.

אחת משתי הבעיות העמוקות ביותר של ישראל היא הטינה של העולים מארצות המזרח, המאמינים שהם מופלים לרעה. (הבעיה השניה היא התהום שבין הדתיים והחילוניים.)

כאשר ברק היה ראש-הממשלה, הוא עשה מעשה מיוחד-במינו: הוא התנצל בשם הממשלה בפני המזרחיים על ההפלייה שהם סבלו ממנה. איכשהו, זה לא היכה גלים. כיום אין איש זוכר את המחווה. בעיני המזרחיים, ברק הוא אשכנזי יהיר טיפוסי. ואילו נתניהו נערץ על-ידי רוב המזרחיים, למרות שהוא אשכנזי טהור, נראה כאשכנזי ומתנהג כאשכנזי.

מדוע? השד יודע.

אז בבוא יום הבחירות, האם נצביע בעד ברק?

ההזדמנות תתעורר רק אם יחליט ברק לקבל את האתגר ויצליח לאחד מאחוריו את כל מפלגות האופוזיציה, השונאות זו את זו. זה כשלעצמו אתגר של הרקולס.

אם זה יקרה, אמליץ להצביע בעדו. למען האמת, הייתי ממליץ להצביע בעד כל אדם שיתמודד עם ביבי ברצינות. אני מאמין שביבי מוביל את ישראל לקראת תהום – מלחמת-נצח, שאיש אינו יכול לנצח בה.

האם הייתי בוחר בעד ברק למרות מעשיו בעבר? אנשים אינטליגנטיים יכולים ללמוד מנסיונם.

אהוד ברק הוא אדם אינטליגנטי מאוד.