אחרי שהערתי על רוב הפרקים של הסידרה "הקברניטים" של רביב דרוקר, אני צריך לחזור לפרק שעדיין לא הגבתי עליו: הפרק על יצחק רבין.

עלי להודות כבר בהתחלה: אהבתי את האיש.

הוא היה איש כלבבי: ישר, הגיוני, איש לעניין.

בלי קישקושים, בלי סמול-טוק. היית נכנס לחדרו, הוא היה מוזג לך כוס נדיבה של ויסקי סטרייט (היה נדמה לי שהוא שונא מים), מושיב אותך ומציג לך שאלה, שהכריחה אותך לבוא ישר לעניין.

כמה מרענן, בהשוואה לפוליטיקאים אחרים. אבל רבין לא היה כלל פוליטיקאי. הוא היה חייל, פשוטו כמשמעו. הוא היה גם האיש שהיה מסוגל לשנות את ההיסטוריה של מדינת-ישראל.

על כן נרצח.

העובדה הקובעת בחייו היא שהוא שינה לחלוטין את השקפת-עולמו בגיל 70.

הוא לא נולד איש-שלום. לגמרי לא.

הוא היה ציוני אדוק. הוא לחם בכל מלחמות ישראל, המוצדקות והבלתי-מוצדקות, מבלי לשאול שאלות. אחדים ממעשיו היו אכזריים, אחדים היו אכזריים מאוד. באינתיפאדה הראשונה הוא אמר לחייליו "לשבור להם את העצמות". אחדים מהחיילים ראו בכך פקודה ופעלו בהתאם.

אז איך קרה שהאיש הזה הכיר בעם הפלסטיני (שעצם קיומו נשלל), ניהל משא-ומתן עם ראש "המחבלים" והגיע להסכם אוסלו?

איתרע לי מזלי ואני, כנראה, האדם היחיד בעולם ששמע מפי שני הגיבורים העיקריים של עלילת אוסלו איך הם הגיעו לנקודת-המפנה הזה בחייהם (ובחיי העמים שלהם). שניהם סיפרו לי את הסיפור שלהם (בהזדמנויות שונות, כמובן.)

הסיפור של רבין היה, פחות או יותר, כך: אחרי מלחמת ששת הימים דגלתי, כמו כמעט כולם, ב"אופציה הירדנית". מכיוון שכמעט איש לא האמין שנוכל להחזיק בשטחיים שכבשנו, רצינו להחזיר אותם למלך חוסיין, בתנאי שישאיר לנו את ירושלים המזרחית.

באחד הימים הודיע המלך שהוא מנתק את קשריו עם הגדה המערבית. כך מתה האופציה. אחד המומחים שלנו הציע להקים "אגודות כפרים" ולנהל איתן משא-ומתן. אך האגודות קרסו.

ב-1993 התכנסה במדריד ועידת-שלום ישראלית-ערבית. מכיוון שישראל לא הכירה בפלסטינים, נכללו הנציגים הפלסטיניים מהשטחים הכבושים במשלחת הירדנית. אבל בכל פעם שהדיון הגיע לנושאים הפלסטיניים, הירדנים קמו ועזבו את החדר. המשלחת הישראלית מצאה את עצמה יושבת לבדה מול הפלסטינים.

בכל ערב אמרו הפלסטינים לישראלים: עכשיו נטלפן לתוניס ונקבל הוראות מערפאת. זה היה מגוחך. לכן, כאשר חזרתי והתמניתי לראש-הממשלה, החלטתי שמוטב לנו לדבר ישר עם ערפאת.

(עד כאן רבין. הסיפור של ערפאת היה די דומה: פתחנו במאבק המזוין. זה לא ניצח את ישראל. אז גרמנו לצבאות הערביים לתקוף את ישראל. ביום-כיפור השיגו הערבים ניצחון התחלתי מזהיר, אבל אחרי-כך הם הפסידו את המלחמה. הבנתי שלא נוכל לנצח את ישראל. אז החלטתי לעלות על דרך השלום עם ישראל.)

בפרק שלו על רבין מצייר דרוקר תמונה שהיא – לדעתי – אינה מדויקת.

הוא מתאר את רבין כאיש חלש, שנגרר לאוסלו כמעט בשערותיו על-ידי שמעון פרס, שהיה אז שר-החוץ. כעד-ראיה, עלי להעיד שזה ממש לא היה כך.

פגשתי את רבין בפעם הראשונה בבריכת-השחיה "גלי גיל". שוחחתי עם עזר וייצמן, אז מפקד חיל-האוויר, שהרגיז את בן-גוריון בשורה של הלצות ארסיות. רבים הופיע, לבוש כמונו בבגד-ים, התעלם ממני ופנה ישר על עזר: "חסרות לך צרות שאתה מדבר בפומבי עם אורי אבנרי?"

בפעם הבאה פגשתי אותו ב-1969, כשכיהן כשגריר ישראל בוושינגטון. הייתה לנו שיחה ארוכה. ניסיתי לשכנע אותו שהדרך היחידה להבטחת עתידה של ישראל היא לעשות שלום עם העם הפלסטיני, בהנהגת ערפאת. רבין התנגד לכך בתוקף.

מאז והלאה נפגשנו פעמים רבות. לידידה שלי, הפסלת אילנה גור, הייתה אובססיה: להפגיש אותי עם רבין לשיחות אינטימיות. היא ערכה מסיבות תכופות בסטודיו שלה ביפו, כשהמטרה האמיתית הייתה להפגיש אותנו. בדרך כלל נפגשנו ליד הבר, ואחרי שכל האורחים האחרים הלכו הבייתה ישבנו ודיברנו. לעיתים קרובות הצטרף אלינו גם אריק שרון. על מה דיברנו? על העניין הפלסטיני, כמובן.

כאשר פתחתי בשיחות החשאיות שלי עם שליחי ערפאת, תחילה סעיד חמאמי ואחר-כך עיסאם סרטאווי, הלכתי להודיע כל כך לרבין. בסוף השיחה אמר לי משפט טיפוסי: "אני מתנגד למה שאתה עושה אבל אני לא אוסר עליך להיפגש. ואם בשיחות האלה אתה תשמע משהו שלדעתך ראש-ממשלת ישראל צריך לדעת, הדלת שלי פתוחה."

לאחר מכן הבאתי לו מדי פעם הצעות של ערפאת, והוא דחה את כולן. הן הכילו יוזמות קטנות, אך רבין אמר לי: "אם נתחיל ללכת בדרך זו, היא תביא אותנו בהכרח להקמת מדינה פלסטינית. ואת זה אני לא רוצה."

ברור שערפאת רצה להגיע לידי מגע עם רבין. אני מאמין שזאת הייתה גם מטרתו האמיתית של ערפאת כאשר קיבל את פניי בביירות המערבית הנצורה. (כידוע, הייתה זאת הפגישה הראשונה של ערפאת עם ישראלי.)

הלוואי והייתי יכול לומר ביושר שאני הוא זה ששיכנע את רבין לשנות לחלוטין את גישתו ולהגיע להסכם עם הפלסטינים, אבל אינני חושב כך. את רבין שיכנע רבין.

השגיאה ההיסטורית של רבין הייתה שאחרי שהשיג פריצת-דרך באוסלו, הוא לא דהר קדימה ועשה שלום. הוא היה אדם איטי מדי וזהיר מדי. השוויתי אותו למצביא שפרץ את קווי האויב, ובמקום לזרוק את כל כוחותיו דרך הפירצה – נעצר והיסס. זה עלה לו בחייו.

זאת הייתה אצלו שגיאה חוזרת. לפני כן, ערב מלחמת ששת-הימים, כשהיה הרמטכ"ל, ההמתנה המתמשכת – והעישון הכפייתי שלו – גרמו לו להתמוטטות. בשיא המתיחות הוא היה משותק במשך 24 שעות. במשך הזמן הזה קיבל סגנו, עזר וייצמן, את הפיקוד.

זה לא מנע מרבין להשיג את הניצחון ההיסטורי, כשלצידו עמד המטכ"ל הטוב ביותר בתולדות המדינה. את המטכ"ל הזה הרכיב רבין בסבלנות לפני המלחמה.

כעבור שנים, כאשר רבין נבחר לראשות-הממשלה, עזר וייצמן הזהיר פומבית שרבין אינו כשיר לתפקיד. בסצנה דרמתית, אריאל שרון סגר את עצמו בתא-טלפון, כשלפני ערימה של אסימונים, וטילפן לכל עורכי העיתונות בארץ כדי להבטיח להם שרבין כשיר בהחלט.

אני מאמין שבשיטתו האיטית והזהירה, רבין היה חותם בסוף של הסכם-שלום עם ההנהגה הפלסטינית ועוזר להקמת המדינה הפלסטינית. הרגש השלילי שהיה לו בהתחלה כלפי יאסר עפר פינה את מקומו לכבוד הדדי. ערפאת ביקר אותו בחשאי בביתו.

הנושא המרכזי בפרק זה של דרוקר היה האיבה בין רבין לשמעון פרס, איבה שהייתה לשם-דבר. השניים שנאו זה את זה בלב ובנפש, אך לא יכלו להיפטר זה מזה. השוויתי אותם לתאומים סיאמיים, המחוברים זה לזה אך מתעבים זה את זה.

זה התחיל ממש מההתחלה. רבין ויתר על השכלה גבוהה (בחקלאות) והתנדב לפלמ"ח. במלחמת תש"ח היה מפקד קרבי. ואילו פרס לא התגייס כלל. בן-גוריון שלח אותו לחו"ל כדי לרכוש נשק – תפקיד חשוב מאוד, אך תפקיד שגם אדם בן 60 יכול היה למלא אותו. פרס היה בן 24 (ומבוגר ממני בשבועיים).

מאז, כל הדור שלי שנא אותו. הכתם לא הוסר ממנו לעולם. זאת הייתה אחת הסיבות לכך שפרס לא ניצח מעולם בבחירות. אך הוא היה מלך האינטריגות. רבין, בלשונו החדה, הדביק לו את התואר "תככן בלתי-נלאה".

סלע-המחלוקת הסופית הייתה פריצת-הדרך באוסלו. פרס, שר-החוץ, תבע את האשראי לעצמו.

היה לי אז ניסיון מוזר. טילפנו לי שפרס רוצה לראות אותי. כשהגעתי אליו הוא נתן לי הרצאה צפופה בת שעה, שבה הסביר לי מדוע חשוב לעשות שלום עם הפלסטינים. מכיוון שזה היה הנושא המרכזי של חיי במשך עשרות שנים, ואילו הוא התנגד לכך בעקשנות, זה היה ממש מעמד סוריאליסטי. הקשבתי ותמהתי מה העניין.

מאוחר יותר, כשהתפרסם עניין אוסלו, הבנתי את המעמד: זה היה חלק מהמאמץ של פרס לתבוע לעצמו את האשראי לאוסלו.

אבל בין, ראש-הממשלה, הוא שקיבל את ההחלטה המכרעת והוא שנטל על עצמו את האחריות. בשל כך הוא נרצח.

הסצנה האחרונה בדרמה: הרוצח עמד בתחתית המדרגות, כשבידו האקדח. הוא חיכה שרבין יירד במדרגות. אך פרס ירד ראשון. הרוצח נתן לו לעבור בלי פגע.

זה היה העלבון הסופי.