אז מי אנחנו, לעזאזל?

זהו חוק חוקתי. כאשר נוסדה מדינת-ישראל באמצע מלחמת-העצמאות, היא לא קיבלה חוקה. הייתה בעיה עם החרדים, שמנעה הסכמה. במקום זה קרא דויד בן-גוריון את מגילת-העצמאות, שהכריזה על "מדינה יהודית, היא מדינת-ישראל".

ההצהרה לא הפכה לחוק. בית-המשפט העליון אימץ לעצמו את עקרונותיה, אך בלי בסיס משפטי. ואילו המסמך החדש הוא חוק מחייב.

אז מה חדש בחוק החדש? במבט הראשון הוא נראה כהעתק של מגילת-העצמאות.

יש בו שתי השמטות מהותיות. המגילה דיברה על "מדינה יהודית ודמוקרטית", והבטיחה שיוויון מלא לכל האזרחים, בלי הבדל דת, גזע ומין.

כל זה נעלם עכשיו. אין דמוקרטיה. אין שיוויון. נשארה מדינה של היהודים, למען היהודים, מטעם היהודים.

הראשונים שהשמיעו קול-זעקה היו הדרוזים.

הדרוזים הם מיעוט קטן אך מגובש. הם שולחים את בניהם לשרת בצבא ובמשטרה. הם רואים את עצמם כ"אחים בדם". פתאום החוק החדש גוזל מהם את זכויותיהם החוקיות ואת חוש ההשתייכות.

האם הדרוזים הם ערבים או לא? האם הם מוסלמים או לא? זה תלוי מאוד במי שמדבר, איפה ולמה. עכשיו הם מאיימים להפגין, לנטוש את הצבא, להתמרד. בנימין נתניהו מנסה לשחד אותם, אך הם קהילה גאה.

ברם, לא הדרוזים הם הבעיה העיקרית. החוק החדש מתעלם לגמרי ה-1.8 מיליון הערבים שהם אזרחי ישראל, ובכללם הבדואים, הצ'רקסים והנוצרים. (מובן שאיש אינו חושב על רבבות הנוצרים האירופים, שעלו לארץ יחד עם בעליהן, נשותיהם וקרובים יהודים אחרים, בעיקר מרוסיה.)

השפה הערבית, עם כל הדרה, שהייתה אחת משתי השפות הרשמיות של המדינה, הורדה בדרגה ל"מעמד מיוחד", שאיש אינו יודע מהו.

(כל זה חל, כמובן, רק על ישראל עצמה, ולא על 5 מיליון הערבים בשטחים הכבושים של הגדה המערבית ורצועת עזה.)

נתניהו מגן כאריה על החוק הזה מפני הביקורת הגואה מבפנים. הוא הכריז בפומבי שכל המבקרים מבפנים הם שמאלנים ובוגדים (היינו הך) ש"שכחו מזמן מה זה להיות יהודים".

וזוהי באמת הבעיה.

לפני שנים הגשנו, ידידיי ואני, עתירה לבית-המשפט העליון, כדי לשנות בסעיף הלאום בתעודות שלנו את הרישום "יהודי" ל"ישראלי". בג"ץ סירב, בטענה שלא קיים לאום ישראלי. הרשימה הרישמית של הלאומים המוכרים מכילה כמעט מאה לאומים, אך לא לאום ישראלי.

המצב המוזר הזה נוצר עם לידת התנועה הציונית בסוף המאה ה-19. זאת הייתה תנועה יהודית, שנועדה לפתור את "הבעיה היהודית". המתיישבים בארץ היו יהודים. כל המפעל הציוני נקשר במסורת הדתית היהודית, למרות שרוב הרבנים החשובים של הדור קיללו וגידפו את הרצל וחבריו.

כאשר גדל בארץ דור שני למתיישבים, הם חשו שהם אינם רק יהודים, כמו היהודים בברוקלין ובקרקוב. הם חשו שהם משהו חדש, שונה, מיוחד.

הקיצונים ביותר היו חברי קבוצה קטנה של משוררים ואמנים, שהקימו ב-1941 חוג שזכה בתואר "הכנענים". בראשה עמד המשורר יונתן רטוש, והיו חברים בה אהרון אמיר, בנימין תמוז ואחרים. הם הכריזו שאנחנו אומה חדשה, האומה העברית. למרבה הצער הם הגיעו לקיצוניות מוחלטת. בין השאר הם טענו שלאומה העברית החדשה אין שום קשר עם היהודים בגולה, ושלא קיימת אומה ערבית. לטעמם, הערבים אינם אלא עברים, שכפו עליהם את דת האיסלאם. (בגלל קיצוניות זו, אני לא הצטרפתי אליהם.)

ואז באו הידיעות על השואה. הכנענים נשכחו וכולם הפכו לסופר-יהודים מלאי-חרטה.

אך לא ממש. ללא החלטה מודעת, אימצנו לעצמנו בשפת-הדיבור שלנו הבדל ברור: גולה "יהודית" וחקלאות "עברית", היסטוריה "יהודית" וגדודים "עבריים", דת "יהודית" ושפה "עברית".

כאשר הבריטים היו בארץ, השתתפתי בעשרות הפגנות שבהן צעקנו "עליה חופ-שית! מדינה עב-רית!" אינני זוכר ולו הפגנה אחת שבה צעקו "מדינה יהודית!".

אם כן, מדוע מכריזה מגילת העצמאות על "מדינה יהודית, היא מדינת-ישראל?" פשוט. היא הזכירה את החלטת עצרת האו"ם, שהחליטה על חלוקת הארץ בין מדינה ערבית ומדינה יהודית. המגילה פשוט קובעת שאנחנו מקימים את המדינה היהודית המדוברת.

זאב ז'בוטינסקי, אבי אבות הליכוד (ואוי לבושה!) כתב בשיר החשוב ביותר שלו, המנון בית"ר: "עברי גם בעוני בן שר!" עברי, לא יהודי.

למעשה זהו תהליך טבעי. לאום הוא יחידה מולדתית. אופיו נקבע על-ידי הנוף, האקלים, ההיסטוריה, השכנים.

כאשר הבריטים התנחלו באמריקה, הם חשו אחרי דורות אחדים שהם שונים מהבריטים שהם השאירו מאחור באי שלהם. הם הפכו לאמריקאים. האסירים הבריטיים שהוגלו למזרח הרחוק הפכו לאוסטרלים. בשתי מלחמות-העולם חשו האוסטרלים לעזרת בריטניה (והגיעו גם אלינו), אך הם אינם בריטים. הם אומה גאה. כך גם הניו-זילנדים, הקנדים והארגנטינאים. וכך גם אנחנו.

יותר נכון – כך היינו גם אנחנו, אילו נתנו לנו. מה קרה?

קודם כל, בשנות ה-50 הראשונות עלו לארץ מיליוני אנשים מצפון-אפריקה ומאירופה. על כל עברי היו שניים, שלושה וארבע עולים חדשים, שחשבו עצמם כיהודים. האומה העברית החדשה הייתה פשוט קטנה וחלשה מדי מכדי להטביע את דמותה על כל אלה.

חוץ מזה היינו זקוקים לכסף ולתמיכה פוליטית מצד יהודי העולם, בייחוד מיהודי ארצות-הברית. אלה חשבו את עצמם לאמריקאים מלאים ונאמנים (תנסה להגיד אחרת, יא אנטישמי מחורבן!) – אבל בכל זאת הם גאים במדינת היהודית אי-שם.

והייתה, כמובן, המדיניות הממשלתית, שביקשה לייהד כל דבר. הממשלה הנוכחית הגיעה לשיאים חדשים. יש פעולות תקיפות ונמרצות – ממש קנאיות – של הממשלה לייהד את החינוך, את התרבות ואפילו את הספורט. היהודים החרדים, שהם מיעוט לא גדול במדינה, הם בעלי השפעה עצומה על הממשלה, התלויה בהם לגמרי.

כאשר נוסדה מדינת ישראל, המונח "עברי" הוחלף במונח "ישראלי". רק השפה נשארה "עברית".

אז האם יש אומה ישראלית? בוודאי שיש. האם יש אומה יהודית? בוודאי שלא.

היהודים הם עדה אתנית-דתית, המפוזרת בעולם. הם שייכים ללאומים שונים ורבים. יש להם זיקה חזקה למדינת-ישראל, ותבוא עליהם הברכה. אנחנו, בארץ זו, מהווים את האומה הישראלית, שחבריה העברים שייכים גם לעם היהודי.

חיוני שנכיר בכך. הדבר קובע את כיוון הראייה שלנו. פשוטו כמשמעו. האם אנחנו מסתכלים אל מרכזי היהדות, כמו ניו-יורק, לונדון, פריס וברלין, או למרכזי שכנינו, דמשק, ביירות וקהיר? האם אנחנו חלק מהמרחב, שתושביו הם ערבים? האם אנחנו מבינים שהשגת השלום עם הערבים האלה, ובייחוד עם הפלסטינים, היא המשימה העיקרית של הדור הזה?

איננו דיירים זמניים בארץ הזאת, המוכנים בכל עת ללכת ולהצטרף לאחינו ואחיותינו היהודים. אנחנו שייכים לארץ הזאת, ואנחנו נחיה בה עוד הרבה דורות. לכן עלינו להיות שכנים שוחרי-שלום לשכנינו במרחב הזה, שקראתי לו לפני 75 שנים "המרחב השמי".

חוק-הלאום החדש, בעל האופי החצי-פאשיסטי, מראה לנו עד כמה דחוף לנהל את הוויכוח הזה. עלינו להחליט מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, לאן אנחנו שייכים.

אחרת אנחנו נידונים לחיות לעולם במדינה זמנית.