הנסיך ויליאם, הדוכס מקמברידג', השני בתור לכס-המלוכה הבריטי, ביקר השבוע בארץ.

הנסיך נראה איש חביב. הוא נראה כפי שנסיך צריך להיראות, עשה את כל הדברים הנכונים, אמר את כל הדברים הנכונים ואפילו אכל אבטיח עם ראש-העירייה שלנו על חול שפת-הים בתל-אביב.

אלמלא נטשו הבריטים את הארץ לפני 70 שנה, ויליאם היה עכשיו גם הנסיך שלי. אני זוכר שהיה לנו יום-חופש מבית-הספר ביום ההולדת של אבי-סבו.

הבריטים השיגו את ה"מנדט" על פלסטינה מידי חבר-הלאומים, קודמו של האו"ם. הם הציגו את עצמם כמגיני הציונות (באמצעות הצהרת-בלפור הידועה). אבל הם לא כל-כך אהבו אותנו. הם העדיפו את הערבים הציוריים, שהיו מארחים מצוינים מלידה.

היחסים שלי עם הכתר הבריטי היו קצת מורכבים.

כשהייתי בן 14, הכריח אותי המצב הכלכלי של משפחתי ללכת לעבוד. מצאתי עבודה במשרד של עורך-דין שהיה חניך אוקספורד, ובמשרד שלנו דיברו רק אנגלית. הייתי צריך ללמוד את השפה בחיפזון, ואני אוהב אותה מאז. אחדים מהלקוחות שלנו היו אנשי השילטון הבריטי.

כעבור חודשים אחדים תלו הבריטים בפעם הראשונה צעיר יהודי, שלמה בן-יוסף, שזרק פצצה לעבר אוטובוס ערבי. החלטתי למלא את מקומו וחיפשתי מגע עם הארגון הצבאי הלאומי. קיבלתי הוראה להתייצב ביום מסויים ובשעה מסויימת בבית-הספר "התבור", בקרבת שוק-הכרמל.

כאשר התקרבתי לבניין החשוך, היה נדמה שהוא נטוש לחלוטין, מלבד זוג צעיר שהתנשק בכניסה. הראו לי את דרכי בחשיכה ודחפו אותי לתוך חדר, שם הושיבו אותי מול זרקור חזק. חשתי באנשים מולי, אך לא ראיתי אותם.

קול מתוך החשיכה הציג לי מספר שאלות, ואז שאל: "אתה שונא את הערבים?"

"לא!" הייתה תשובתי הכנה. בעבודתי בבתי-המשפט פגשתי קולגות ערביים שמצאו חן בעיני.

לרגע היה נדמה שהאנשים מאחורי הזרקור נדהמו. ואז שאל קול נשי: "אתה שונא את האנגלים?"

בטפשותי אמרתי את האמת: "לא, הם דווקא מוצאים חן בעיני."

מאחורי הזרקור השתררה דממה עמוקה. ואז שאל הקול הנשי: "אם אתה לא שונא את האנגלים, למה אתה רוצה להצטרף לארגון?"

"אני רוצה שהם יחזרו לאנגליה ויעזבו אותנו במנוחה," עניתי.

נראה שהתשובה הזאת סיפקה אותם. מספר שבועות לאחר מכן נמסר לי שהתקבלתי לארגון.

מדוע עזבו הבריטים את פלסטינה? לזה יש מספר תשובות אפשריות.

אנשי אצ"ל ולח"י לשעבר בטוחים שההתנקשויות והטמנת הפצצות שכנעו אותם, ובמיוחד הפצצה במלון "המלך דויד", ששימש אז כמשרד השלטון. במבצע זה בלבד נהרגו 91 גברים ונשים, בריטים, ערבים ויהודים. זה היה ב-22 ביולי 1946.

לעומת זאת האמינה ההנהגה הציונית שדווקא הפעילות המדינית הבינלאומית שלה השיגה את המטרה.

אני מאמין שהסיבה העיקרית הייתה שינוי יחסי-הכוחות בעולם. בעקבות מלחמת-העולם השנייה נחלשה האימפריה מאוד. היא לא יכלה עוד להחזיק בהודו, היהלום שבכתר. בלי הודו, לא הייתה לתעלת-סואץ ערך רב לאימפריה. פלסטינה הבריטית הייתה מבצר להגנת התעלה, וגם היא איבדה את ערכה האסטרטגי. מה גם שהארץ הייתה מלאה באלימות, והבריטים פשוט חשבו שכל העסק אינו כדאי עוד.

האוטובוס שהסיע את חבריי ואותי לקרבות הראשונים פגש בכביש את האוטובוסים של החיילים הבריטים, שמיהרו לנמל חיפה. החלפנו את הבדיחות הגסות המקובלות.

כאשר הנסיך הבריטי תייר בארץ והפליט את המליצות המתאימות על "שלום צודק", נסיך אחר מעבר-לים עשה את אותו הדבר. ג'ארד קושנר, החתן היהודי של הנשיא דונלד טראמפ, תר את הארץ גם הוא. נלווה אלין ג''ייסון גרינבלט, עוד שליח יהודי של טראמפ. הזוג הקדוש הזה, שאינו מסתיר את הבוז שהוא רוחש לפלסטינים, אמור לעשות שלום.

איך הם יצליחו במקום שכשלו עשרות יוזמות קודמות? מדוע יהיו להם יותר סיכויים מכל קודמיהם?

ובכן, יש להם "תוכנית גדולה". תוכנית שהיא כל-כך "גדולה" שפשוט אי-אפשר לסרב לה. תוכנית סודית.

סודית בפני מי? בפני הפלסטינים, כמובן. בנימין נתניהו היו שותף ליצירתה, ואולי הוא בכלל חיבר אותה.

לפני שנים היה אצלנו מבקר אמנות ותיאטרון ידוע, חיים גמזו. פעם, כשנכח בהצגת-בכורה, הוא קם אחרי עשר דקות ופנה ליציאה.

"איך אתה יכול לכתוב ביקורת מבלי לראות את המחזה כולו?" הוא נשאל.

"אני לא צריך לאכול תפוח שלם כדי לדעת שהוא רקוב," ענה גמזו.

זה נכון גם לגבי "התכנית הגדולה". די בפרטים שכבר דלפו.

זאת לא תכנית שנועדה להיות מקובלת על שני הצדדים. זוהי תוכנית האמורה להיות כפויה על צד אחד. הצד הפלסטיני.

כאשר הבריטים עזבו את הארץ ב-1948, כבר הייתה קיימת התוכנית של האו"ם.

פלסטינה הייתה אמורה להיות מחולקת לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית, כשירושלים הייתה אמורה לשמש כיחידה נפרדת, ניטרלית. כל החלקים ביחד היו צריכים להיות מאוחדים במעין פדרציה כלכלית, והגבולות ביניהם היו אמורים להיות פתוחים.

הפלסטינים דחו את התכנית. הם חשבו שכל הארץ היא מולדתם, וקיוו להחזיר אותה לעצמם בעזרת הצבאות הערביים.

הצד היהודי קיבל את התכנית בלי היסוס. כמו כל אדם שחי אז בארץ, אני זוכר היטב את הצהלה שמילאה את הרחובות. אבל דויד בן-גוריון לא חלם להסתפק בה. הוא ידע שעומדת לפרוץ מלחמה, וקיווה שהצד שלנו ירחיב את השטח שלו באופן מכריע. וזה אכן קרה.

ביום שפרצה מלחמת תש"ח, תכנית-החלוקה מתה. נולדה מציאות חדשה. המלחמה חילקה את הארץ לשלוש יחידות: ישראל בגבולותיה המורחבים, הגדה המערבית, שהפכה לחלק מממלכת ירדן, ורצועת עזה, תחת שלטון מצרי.

כיום, כעבור מספר מלחמות (מי יספור אותן?) ישראל שולטת בצורות שונות על כל הארץ, והשלום רחוק מתמיד.

באופן תיאורתי, איזו אפשרויות קיימות?

מיד אחרי מלחמת תש"ח התכנסה בחיפה קבוצה זעירה של צעירים, ובכללם מוסלמי (רוסטום בסטוני), דרוזי (שייח' גאבר מועדי) ואנוכי. לימים, באופן די מוזר, הפכנו שלושתנו לחברי-כנסת.

אנחנו חיברנו את מה שנודע ברבות הימים כ"פיתרון שתי המדינות". ארץ אחת, שתי מדינות – ישראל ופלסטין – עם ירושלים המאוחדת כבירה משותפת, גבולות פתוחים ביניהן וכלכלה משותפת.

לא מצאנו שותפים לתכנית. כולם היו נגד: ממשלת ישראל, המדינות הערביות, ארצות-הברית, ברית-המועצות (עד 1969), אירופה, וכל העולם המוסלמי.

זה היה המצב לפני 70 שנה. וראו זה פלא: כיום הפכה אותה תכנית כמעט לקונסנזוס עולמי. כולם בעד "פיתרון שתי המדינות". אפילו נתניהו מעמיד מדי פעם פנים כאילו הוא בעדה .

אין אפשרות שלישית. יש פיתרון-שתי-המדינות ויש הפיתרון של מדינה יהודית קולוניאלית בכל הארץ.

ג'ארד קושנר יכול להיות גאון, בדיוק כמו החותן שלו. אבל גם מוחו היהודי הפורה לא יגלה פיתרון אחר. וכל כוחה של ארצות-הברית האדירה לא יספיק כדי לדכא את העם הפלסטיני לנצח נצחים. "התכנית הגדולה" אינה אלא תיאור נוסף למלחמה נצחית.

הלוואי שאירופה, ובכללה בריטניה, תהיה מוכנה ומסוגלת למנוע את האסון הזה. אילו פגשתי את הנסיך הבריטי על החול בשפת-הים, הייתי אומר לו זאת.