אפשר להביט במאורעות המתרחשים ברצועת-עזה דרך העין השמאלית או דרך העין הימנית. אפשר או לגנות אותם כבלתי-אנושיים, אכזריים ומוטעים, או להצדיק אותם כנחוצים ובלתי-נמנעים.

אך יש שם-תואר אחד שהוא מעבר לכל ויכוח. המאורעות טפשיים!

אילו הייתה ברברה טוכמן ז"ל עדיין בחיים, היא הייתה עשויה להתפתות ולהוסיף עוד פרק לספר שלה "מצעד האיוולת". פרק בשם "עזה כמוות טיפשות".

הפרשה האחרונה באפוס מתמשך זה החלה לפני מספר חודשים, כאשר פעילים בעזה, בתמיכת חמאס, קראו להפגנה מתמשכת ליד הגדר. הם קראו לזה "מיצעד-השיבה הגדול", כמחווה ליותר ממיליון תושבי עזה שהם פליטים ובני פליטים משטח מדינת-ישראל.

מוסדות הביטחון הישראליים התיימרו להתייחס לזה ברצינות. לעיניהם של תושבי ישראל הצטיירה תמונה מבהילה: 1.8 מיליון ערבים, גברים, נשים וטף, ישלכו את עצמם על הגדר, יפרצו קדימה ויסתערו על ערי ישראל וכפריה. תרחיש נורא.

הצבא הציב צלפים לכל אורך הגבול והורה להם לירות בכל אדם הנראה כ"מסית". במספר ימי-שישי רצופים נורו למוות יותר ממאה מפגינים בלתי-חמושים, ובהם ילדים. מאות רבות של אזרחים נפצעו קשה מאש חיה. ונוסף להם נפגעו אזרחים רבים משאיפת גז.

הטענה הישראלית הייתה שהקורבנות נורו בשעה שניסו "להסתער על הגדר". בפועל לא צולם ולו ניסיון אחד כזה, למרות שמאות צלמים היו בזירה, בשני צידי הגדר.

מול המחאה העולמית, שינה הצבא את הפקודות ועכשיו נהרגים רק מעטים. גם הפלסטינים שינו את הטקטיקה שלהם. עכשיו הם משתמשים בעפיפוני ילדים בעלי זנבות בוערים, כמו שועליו של שמשון בשעתו. לכל אורך הרצועה, שדות של ישראלים עולים באש.

מאחר שכיוון הרוח בדרום אינו משתנה, זהו משחק-ילדים. ואכן, עוסקים בו ילדים. עכשיו דורש שר-החינוך, נפתלי בנט, שמטוסי חיל-האוויר יפציצו את הילדים האלה. זה ילמד אותם. למרבה המזל, הרמטכ"ל מסרב, בטענה שזה נוגד את הערכים של צה"ל.

כעת מלאים כל העיתונים וחדשות הטלוויזיה והרדיו בידיעות מעזה. כולם מסכימים שבמוקדם או במאוחר תפרוץ שם מלחמה אמיתית.

התכונה העיקרית של המאורעות האלה היא טיפשותם הגמורה.

כל פעולה צבאית צריכה לשמש מטרה מדינית. כפי שאמר הוגה-הדיעות הצבאי הגרמני, קארל פון-קלאוזביץ: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים." איפה המדיניות הישראלית?

אורך הרצועה הוא 41 ק"מ, ורוחבה מ-6 עד 12 ק"מ. זהו אחד משלושת השטחים בעלי האוכלוסיה הצפופה ביותר בעולם. שולטת בה תנועת-חמאס המוסלמית הקיצונית.

בעבר נהרו בכל בוקר המוני פועלים מהרצועה לתוך ישראל. אבל מאז שחמאס עלה לשלטון ברצועה הטילה ממשלת ישראל מצור כמעט מוחלט ביבשה, בים ובאוויר. הדיקטטורה המצרית, השונאת את האיסלאם הקיצוני, משתפת פעולה עם ישראל.

אז מה רוצה ישראל?

הפיתרון המועדף הוא להטביע את כל הרצועה ואוכלוסייתה בים. בהעדר פיתרון זה, מה אפשר לעשות?

הדבר האחרון שישראל רוצה הוא לספח את הרצועה ואת האוכלוסייה הערבית הענקית, שאי-אפשר לגרש אותה. ישראל גם אינה רוצה להקים שם התנחלויות. (ההתנחלויות המעטות שהוקמו שם בעבר סולקו על-ידי אריאל שרון, שחשב שקיומן וההגנה עליהן עולים הרבה יותר מדי כסף.)

המדיניות הישראלית האמיתית היא להפוך את תנאי-החיים בעזה לכל-כך איומים, שתושבי הרצועה יתקוממו ויסלקו את שלטון החמאס. לשם כך צומצמה אספקת המים והחשמל לשעתיים-שלוש ביום. האבטלה עולה על 50%, השכר ירד אל מתחת למינימום. זוהי תמונה של מצוקה גמורה.

כל סחורה המגיעה לעזה צריכה לעבור דרך ישראל (או מצריים). מדי פעם מנותקת האספקה כליל לימים אחדים, לשם "עונש".

אלא מה? ההיסטוריה מראה ששיטות כאלה לא מצליחות כמעט אך פעם. הן רק מעמיקות את השינאה. אז מה ניתן לעשות?

התשובה קלה עד גיחוך: לשבת, לדבר ולהגיע לידי הסכם.

נכון, אבל לשבת עם אויב-בנפש, שהאידיאולוגיה הרשמית שלו שוללת לחלוטין את קיומה של מדינה יהודית?

האיסלאם, שיש לו תשובה לכל דבר (כמו כל דת), מכיר בדבר שנקרא "הודנה", שביתת-נשק ממושכת. ההודנה יכולה להימשך עשרות שנים, והשמירה עליה היא מצווה דתית.

שנים אחדות רומז חמאס כמעט בגלוי שהוא מוכן להודנה. מצריים התנדבה לתווך. הממשלה שלנו מתעלמת לחלוטין מההצעה. הודנה עם האוייב? לא בא בחשבון! אלוהים ישמור! זה יהיה גם בלתי-פופולרי להחריד!

אבל זה הדבר הכי הגיוני שיש. להפסיק את כל מעשי-האיבה משני הצדדים, נגיד ל-50 שנים. לבטל את המצור. לבנות נמל אמיתי בעיר עזה. לאפשר מסחר חופשי תחת פיקוח צבאי כלשהו. אותו הדבר לגבי בניית נמל-תעופה. לאפשר לפועלים לעבוד בישראל, במקום לייבא פועלים מסין ומרומניה. להפוך את עזה למעין סינגפור שניה. להרשות תנועה חופשית בין עזה לגדה המערבית על-ידי גשר-ענק או כביש אקס-טריטוריאלי. לקדם השלמה בין הגדה המערבית ורצועה עזה.

למה לא? עצם הרעיון נדחה על-ידי כל ישראלי מצוי.

עיסקה עם חמאס? בלתי-אפשרי! חמאס רוצה להשמיד אותנו. כל אחד יודע את זה.

שמעתי זאת הרבה פעמים, ובכל פעם אני מתפלא על הטיפשות של מי שחוזר על זה.

איך יכולה קבוצה של כמה מאות אלפי חמסניקים "להשמיד" את אחת המדינות החמושות ביותר בעולם, מדינה שיש לה פצצות גרעיניות ושיש לה צוללות כדי לשגרן? איך? באמצעות עפיפונים?

גם דונלד טראמפ וגם ולדימיר פוטין מחניפים לנו. הנשיאים הדמוקרטיים והרודנים הפאשיסטיים בעולם עומדים בתור כדי לבקר אצלנו. איך יכול חמאס להוות איום עלינו?

מדוע חמאס לא מפסיק בעצמו את הפיגועים נגדנו? לחמאס יש מתחרים, שהם קיצוניים עוד יותר. הוא לא מעז להראות סימנים של חולשה.

לפני עשרות שנים הציע העולם הערבי, ביוזמת ערב הסעודית, הסכם-שלום עם ישראל. התנאים שהוצעו היו סבירים. ממשלות ישראל, בזו אחר זו, לא זה בלבד שלא קיבלו את ההצעה, הן התעלמו ממנו לגמרי.

בזה היה היגיון כלשהו. ממשלת-ישראל רוצה לספח את הגדה המערבית, לגרש את האוכלוסייה הערבית ולהביא במקומה מתנחלים יהודים. הממשלה מנהלת מדיניות זו באיטיות, בזהירות ובעקביות.

זוהי מדיניות אכזרית, מדיניות מגעילה, אבל יש בה לפחות מידה של היגיון. אם אתה רוצה באמת להשיג את המטרה המתועבת הזאת, השיטות תואמות. אבל זה אינו חל על רצועת-עזה, שאף אחד לא רוצה לספח אותה. שם, בעזה, השיטות האלה הן פשוט מטופשות.

אין פירוש הדבר שהמדיניות של ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים בגדה המערבית היא חכמה יותר. היא לא.

נדמה שלבנימין נתניהו ולשרים הכסילים שלו, שבהם הוא בחר אחד-אחד, אין מדיניות. אבל יש להם מדיניות בלתי-מוצהרת: סיפוח זוחל של הגדה.

זה מתקדם עכשיו בקצב מהיר יותר מאשר עד כה. הידיעות היומיות יוצרות את הרושם שכל מנגנון השלטון מתרכז בעיקר בנושא זה.

זה יוביל במישרין למדינת אפארטהייד, שבה מיעוט יהודי גדול ישלוט ברוב ערבי.

לכמה זמן? דור אחד? שניים? שלושה?

ברבות הימים ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית, שבה ישלטו הערבים.

נאמר שאדם פיקח יודע להחלץ ממלכודת שאדם חכם מלכתחילה לא היה נכנס אליה.

אדם טיפש אינו מחלץ את עצמו מהמלכודת. הוא בכלל לא רואה שיש מלכודת.