למדינת ישראל אין אוצרות-טבע, אין לה בארות נפט, אין לה מכרות זהב. מה כן יש לה? יש לה בעלות על זיכרון השואה.

זה שווה הרבה. כל מי שרוצה להתנקות מאשמת שואה זקוק לתעודה ממדינת-ישראל. ותעודה כזאת שווה הרבה-הרבה. וככל שאשמת הנזקק גדולה יותר, כן תעודת-הפטור יקרה יותר.

את מה זה מזכיר?

במשך מאות שנים מכרה הכנסיה הקתולית "דיספנסציות". היו אלה תעודות שהעניקו האפיפיור וגדולי הכנסיה לאצילים ולעשירים, תעודות שפטרו מחובות דת מסוימות והתירו מעשים האסורים למאמינים.

המקרה המפורסם ביותר הוא פרשת נשואיו של הנרי ה-8, מלך בריטניה. האפיפיור העניק לו פטור שהרשה לו לשאת נסיכה ספרדית שהייתה קרובת-משפחה, בניגוד לאיסורי הכנסייה. אך כשרצה המלך להתגרש ממנה כדי להתחתן עם בת של אציל אנגלי, סירב האפיפיור להעניק לו את הפטור הדרוש. כתוצאה מכך פרשה הכנסיה האנגלית ממרות האפיפיור הקתולי. מאז מהווה הכנסיה האנגלית גוף עצמאי, שבו המלך מתפקד כאפיפיור.

הצרה הייתה שחלוקת תעודות-הפטור הפכה לעסק, ולעסק מכניס מאוד. האפיפיור והחשמנים התעשרו ממכירת הפטורים, והריקבון פשט בגוף הכנסיה כולה. מצב זה הוליד את המרד של מרתין לותר וחבריו, שפרשו מהכנסיה הקתולית וייסדו כנסיות "פרוטסטנטיות" חדשות.

מנהיגי מדינת-ישראל, ובראשם בנימין נתניהו, נוהגים עכשיו כמו האפיפיור וחשמניו בימים ההם. הם מוכרים תעודות-פטור מהשואה.

נתניהו לא המציא את השיטה. הוא ירש אותה מקודמיו. פתח בה דויד בן-גוריון, שנים מעטות אחרי השואה. הוא עשה עיסקה עם הקאנצלר הגרמני, קונרד אדנואר. בן-גוריון הכריז שיש "גרמניה אחרת", שהיא כשרה למהדרין, וכתמורה שילמו הגרמנים לישראל שלושה מיליארד מארק בתור "שילומים", נוסף על פיצויים אישיים נדיבים לניצולי השואה.

גם אני קיבלתי סכום קטן כפיצוי על "אובדן החינוך" שלי בגרמניה, והוריי קיבלו קיצבה חודשית שהקלו על שנותיהם האחרונות.

בעיני בן-גוריון זה היה עניין כלכלי. מדינת-ישראל החדשה הייתה פושטת-רגל, והשילומים עזרו לה להתקיים בשנותיה הראשונות.

מאחורי העיסקה התחבאה גם הכרעה אחרת. ישראל היא, כידוע, "מדינה יהודית". כלומר, ממשלת ישראל חובשת שני כתרים: כתר השלטון המקומי, על מדינה ריבונית בארץ-ישראל, וכתר ההנהגה של הפזורה היהודית בעולם כולו. ההנחה האידיאולוגית היא ששני התפקידים האלה זהים.

אבל זוהי אשליה. מדי פעם מתעורר עניין שבו האינטרסים של הקהילות היהודיות מתנגשים באינטרסים של המדינה. בכל המקרים האלה לא היה לממשלה שום היסוס: האינטרס של מדינת-ישראל קודם תמיד.

מצב כזה נוצר עכשיו.

בנימין נתניהו, מלך ישראל וקיסר הפזורה היהודית, חתם על הצהרה משותפת עם ממשלת פולין, המטהרת את העם הפולני בפועל מכל אשמה לשואה. ההצהרה מגנה את האנטישמיות ואת האנטי-פולניות באותה הנשימה.

המסמך עורר סערה. במרכזה עמדות שתי שאלות: האחת, האם ההצהרה נכונה, והשניה, מדוע נתניהו חתם עליה?

קל יותר לענות על השאלה השנייה. נתניהו חש קירבה עמוקה למשטרים באירופה המזרחית המהווים גוש חדש, בראשות פולין ובהשתתפות הונגריה, צ'כיה וסלובקיה.

כל המשטרים האלה הם ימניים מאוד, כמעט טוטליטריים. הם מתנגדים לפליטים. ניתן לקרוא להם "פשיסטיים רכים". באירופה של ימינו, כל המשטרים האלה מהווים אופוזיציה לאנגלה מרקל ובעלי-בריתה, שהם ליברליים פחות או יותר. הם מקבלים בברכה פליטים, והם מגנים את הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים ואת הקמת ההתנחלויות. נתניהו מאמין שבריתו עם מדינות האופוזיציה האירופית תרתיע את מרקל וחסידיה.

הקהילות היהודית בעולם רואות את הדברים באור שונה לגמרי. הן זוכרות שהמפלגות הימניות הקיצוניות האלה הן היורשות של המפלגות הפרו-נאציות מימי היטלר. מבחינתם, הציניות של נתניהו מהווה בגידה בקרבנות השואה.

שאלה הרבה יותר חשובה היא: האם ההצהרה נכונה?

גם בישראל גינו רבים את ההצהרה הפרו-פולנית של נתניהו. השנאה היהודית לפולין עמוקה אפילו יותר מהשנאה היהודית לגרמניה. זהו סיפור ארוך ומסובך.

לפני השואה הייתה פולין המדינה שבה חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם. רק יהודים מעטים שואלים את עצמם: מדוע, בעצם? איך זה קרה?

האמת הפשוטה (והנשכחת) היא שבמשך מאות בשנים הייתה פולין המדינה הכי מתקדמת באירופה. בשעה שהיהודים נרדפו, נרצחו וגורשו ברוב המדינות האירופיות האחרות – ובכללן אנגליה, צרפת וגרמניה – הם התקבלו על-ידי מלכי פולין בזרועות פתוחות. למלך קאזימיר במאה ה-14 הייתה פילגש יהודיה, והאצילים הפולנים שכרו יהודים לניהול אחוזותיהם. היהודים חשו שהם מוגנים.

כל זה התשנה לגמרי במרוצת הזמן. הפולנים התחילו לראות בזעם את המיעוט הענק שחי בקרבם. מה גם שהיהודים נראו אחרת, התלבשו אחרת, דיברו בשפה אחרת (יידיש) והאמינו בדת אחרת. הפולנים זעמו גם על ההתחרות הכלכלית. במשך תקופות ארוכות הייתה פולין כבושה בידי שכנותיה, בעיקר רוסיה, וזה גרם להתפתחות של לאומנות קיצונית, שלא כללה את היהודים. האנטישמיות הפכה בפולין לכוח אדיר.

התשובה היהודית הייתה שנאה עמוקה לפולין, ולכל דבר פולני.

הפלישה הנאצית לפולין יצרה מצב מסובך עוד יותר. אחרי המלחמה האמינו רוב היהודים שהפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודית. הכל התרגלו לדבר על "מחנות-ההשמדה הפולנים".

זה הרגיז את הפולנים מאוד. לאחרונה הם חוקקו חוק ההופך את השימוש במונח הזה ובמונחים דומים לעבירה פלילית.

לכן, כאשר חתם נתניהו על הצהרה המטהרת את הפולנים מכל אחריות להשמדת היהודים בפולין, הוא גרם לסערה של זעם בישראל ובקהילות היהודיות בעולם.

לפני 27 שנים ביקרתי בפולין בפעם הראשונה. זה היה במסגרת המחקרים שלי לכתיבת ספרי "לנין לא גר פה יותר", שבו תיארתי את המצב ברוסיה ובארצות אחרות אחרי נפילת הקומוניזם. אין מדינה שהפתיעה אותי יותר מפולין. למדתי שבימי הכיבוש הנאצי לא היתה בפולין רק מחתרת לוחמת אחת, אלא שתיים. מלבד היהודים הוציאו הנאצים להורג גם מיליונים של פולנים לא-יהודים. (כאשר חזרנו לישראל, שמעה אשתי רחל בחנות תל-אביבית שיחה בשפה הפולנית. רחל, שליוותה אותי במסעותי, הייתה איתי גם בפולין, והרשמים היו עדיין טריים בראשה. היא התפרצה לשיחה ושאלה את בעלת-המקום: "האם ידעת שהגרמנים רצחו גם שלושה מיליון פולנים נוצרים?" בעלת המקום עתה: "לא מספיק!") במהלך השואה העבירה הממשלה הפולנית הגולה, שישבה בלונדון, את הידיעות הנאמנות הראשונות על המתרחש במחנות-ההשמדה. אלפי פולנים זכו בתואר "חסידי אומות העולם" ממוסד "יד ושם" בירושלים, כתודה על כך שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם כדי להציל יהודים. נכון, פולנים רבים שעזרו לנאצים להרוג יהודים – כמו שהיו בכל ארצות הכיבוש הגרמני. אחרי סילוק הגרמנים היה גם מקרה אחד – לפחות – של פוגרום. אבל בימי הכיבוש הגרמני לא היו "קוויזלינגים" פולנים, לא קמה מפלגה פרו-נאצית וגם לא מוסדות של משתפי-פעולה. בהשוואה לתושבי הארצות האחרות שנכבשו על-ידי הנאצים, הפולנים היו די בסדר. אז מדוע הקימו הנאצים את מחנות-המוות דווקא על אדמת פולין? פשוט מאוד: שם היו מרוכזים הכי הרבה יהודים. היה גם קל להוביל לשם את היהודים מארצות אחרות, כגון הונגריה וצ'כוסלובקיה. אבל לא היו "מחנות-השמדה פולנים". בהצהרה המשותפת של נתניהו והפולנים יש הגזמות. לדוגמה, איזכור האנטישמיות והאנטי-פולניות – מה זה? – בנשימה אחת. אבל ההצהרה לא הייתה ראויה לסערה שהיא עוררה.

לפני שנים קראתי סיפור קצר של סופר ישראלי. הוא תיאר פלישה של עם מונגולי למזרח התיכון. הפולשים רחשו שנאה מטורפת לערבים, והם דרשו מהיהודים לשתף פעולה בהשמדתם, תמורת הטבות רבות. כמה יהודים עשו כן? האם א ת ה היית עושה זאת?