כולנו מכירים את התמונה מהספרים ומהסרטים: מהמר יושב בקזינו. יש לו מזל. הרבה הרבה מזל.

לפני המהמר נערמת ערמה של אסימונים. עוד ועוד ועוד. כל סיבוב של גלגל הרולטה מוסיף לערימה.

כאשר הערימה מגיעה לגובה העיניים, הוא צריך לקום, לגשת לקופה, להמיר את האסימונים בכסף וללכת הביתה. הכסף יספיק להבטיח לו חיים של עושר ואושר עד יום מותו.

אבל המהמר לא יכול לקום. פשוט לא יכול. הוא מרותק לשולחן הרולטה. ואז, לפתע, המזל נוטש אותו. ערמת האסימונים הולכת ופוחתת.

הוא עדיין יכול לקום ולהציל חלק מרווחיו. אבל הוא לא יכול. הוא מכור, מרותק. עד שהוא מפסיד את אחרון האסימונים.

בסרטים הוא קם ויורה לעצמו כדור בראש.

בנימין נתניהו דומה למהמר הזה. יש לו מזל. הרבה הרבה מזל. ממש לא ייאמן.

כל המדינה רואה את המזל הזה, הפופולריות שלו ממריאה לשחקים.

הכלכלה פורחת. כמעט ואין אבטלה. עוד ועוד חברות סטארט-אפ ישראליות נמכרות לחו"ל במחירים אגדתיים.

ביחסי החוץ, ישראל צועדת מניצחון לניצחון. נשיא המדינה החשובה ביותר בעולם מתנהג כאילו היה עבדו הנרצע של ביבי. ארצות-הברית מכירה בירושלים כבירת ארץ-ישראל השלמה. העברת השגרירות האמריקאית אליה הפכה לחגיגה לאומית. וזה ביום שבו זוכה ישראל בתחרות האירוויזיון, הישג שנתפס על-ידי ההמונים החוגגים כאילו היה ניצחון במלחמה.

בעיתוני העולם מזכירים את טראמפ, פוטין ונתניהו בנשימה אחת, שלישיית הגדולים.

בתוך המדינה שולט נתניהו שלטון ללא מצרים.

ביבי ואשתו מתנהגים ונראים כזוג מלכותי.

אין לו מתחרים. הוא טיהר את מפלגתו מזמן מכל מתחרה אפשרי, ראשי הליכוד נראים כגמדים מול הענק. הקואליציה מורכבת מפלגים עלובים, שראשיהם יודעים שבלי ביבי אין להם עתיד. מפלגות ה"אופוזיציה" מעוררות רחמים.

המוסדות הדמוקרטיים, שתפקידם למנוע את הפיכת המשטר לדיקטטורה, נהרסים בזה אחר זה, לקול צהלת ההמונים. בית-המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, מפקד המשטרה – מי שאינו נכנע, מחוסל.

החקירות של החשדות לשחיתות של משפחת נתניהו מתארכות בלי סוף. חקירה שיכולה להסתיים בחודש נמשכת שנים, ואת סופה מי ישורנו.

בחזית החשובה ביותר של המדינה – החזית הערבית – מזלו של נתניהו מגיע לממדים שלא ייאמנו.

העולם הערבי היה תמיד מפולג, אבל בעבר זה היה פילוג סמוי. חוסר התיאום בין מצריים, ירדן וסוריה הוא שאיפשר לנו לנצח במלחמת תש"ח.

עכשיו הפך הפילוג לגלוי וקיצוני. קורה דבר שהיה בעבר בגדר חלום: סעודיה פועלת כמעט בגלוי כשותפה של נתניהו במאבקה נגד סוריה ואיראן, וכך גם מצריים.

לפני שבועיים, ביום השני השחור, נהרגו ונפצעו הפלסטינים הבלתי-חמושים בעזה בסיטונות, אך בשום מדינה ערבית לא הייתה הפגנת-מחאה סוערת. גם לא בגדה. גם לא בירושלים המזרחית. רק הפגנה קטנה בחיפה.

העולם כולו ראה את החיבור המפלצתי: חגיגת-הניצחון השחצנית של נתניהו בשגרירות האמריקאית בירושלים, בזמן שאלפים נהרגו ונפצעו בגבול עזה. וכעבור שעות אחדות בלבד התרחשה בתל-אביב צהלת הניצחון ההמונית לכבוד נטע ברזילי.

העולם ראה ושתק. התגובות הבינלאומיות על הזוועה בעזה היו מתחת למינימום הצבוע, המתבקש בהזדמנויות כאלה. התגובה הרצינית היחידה, זו של השליט התורכי, נקברה תחת גלי הבוז הישראלי.

במשך שבעים שנות קיום המדינה העמידו ממשלות ישראל פנים כאילו הן חפצות בשלום עם העולם הערבי, וכך עשתה התנועה הציונית מיום היווסדה. מאז הסכם-אוסלו, העמידה הממשלה פנים כאילו רצתה בשלום עם העם הפלסטיני.

בימי שלוט נתניהו נעלמה גם העמדת-הפנים הזאת. נתניהו פלט לגמרי בהתחלת שלטונו מספר משפטים סתמיים, אך גם אלה נשכחו מזמן. עכשיו סולקה גם הצביעות. שום הצעות-שלום, שום "ויתורים כואבים", שום כלום. התעלמות גמורה מהצעת-השלום הסעודית (שכבר נשכחה), וכל ההצעות מאז. התעלמות גמורה.

אין שום אפשרות של שלום מבלי שתקום מדינה פלסטינית. שלום כזה מהווה ויתור על חלקי ארץ-ישראל. נתניהו יודע זאת היטב. הוא לא חולם להסכים לכך.

האם זה מזיק לו בזירה הלאומית? להיפך. האם זה מפריע לו בזירה העולמית? בכלל לא. אולי אף להפך. ככל שמתרחק השלום ונראה כמילה ריקה, כן גוברת הפופולריות שלו.

אדם שיש לו כזה מזל, מי יתנגד לו? איזה פוליטיקאי, איזה עיתונאי, איזה מיליאדר? הכל מתחנפים, הכל רוצים לשרת. רק אידיאליסטים או טיפשים אחרים ממשיכים להתנגד.

מה יקרה כאשר המהמר בעל המזל הפנטסטי יתחיל בכל זאת להפסיד?

ההיסטוריה מלאה בגיבורים שהיה להם מזל מהאגדות, שכבשו ארצות ויבשות, עד שבא היום המר. נפוליון, לדוגמה. או יורשו הגרמני, שאת שמו מוטב לא להזכיר בהקשר זה.

אדם המצליח לאורך זמן, אחד גורלו: הוא לוקה בשגעון גדלות, המשבש בסוף את שיקול דעתו.

הוא הולך קילומטר אחד רחוק מדי, ונופל לתהום.

וכאשר הוא נופל, הוא גורר איתו את המדינה כולה.

יתכן מאוד שמזלו של נתניהו עוד לא תם. יתכן שיהיו לו עוד ועוד הצלחות מדהימות. עד שזה ייגמר.

לאן יתקדם נתניהו מפסגת הצלחתו המסחררת?

ההיגיון היה אומר: כדאי לו להחליף את האסימונים שעל שולחנו, שולחן המדינה, ולהציע עכשיו לפלסטינים ולעולם הערבי כולו שלום נדיב, שיבטיח למדינה שלום ושגשוג לדורות. תמיד כדאי למדינה לעשות שלום כשהיא בשיא כוחה.

אבל נתניהו אינו מסוגל לכך. הוא ימשיך בדרכו הנוכחית.

יתכן שהוא יצליח לרסן את עצמו ולא יוביל את המדינה למלחמה באיראן – מלחמה שבה שני הצדדים יפסידו. זאת תהיה מלחמה הרסנית, הרת-אסון. יתכן שביבי חכם מדי מכדי להכניס את עצמו למלכודת הזאת. אלא אם כן תתקרב החקירה נגדו לסיומה, ועתידו יהיה בסכנה. המלחמה היא תמיד המפלט האחרון של השליט הלאומני.

גם בלי מלחמה, הדרך של ביבי מובילה למדינת אפרטהייד. פשוט אין אפשרות אחרת. "מדינת-לאום יהודית" מהים עד המדבר, ובה רוב ערבי שיגדל ויילך, עד שיחסי-הכוחות במדינה יתהפכו, המצב הבינלאומי ישתנה, וכוח-הרצון של גזע-האדונים ייחלש.

זה קרה בהיסטוריה שוב ושוב, וזה יקרה גם אצלנו. המדינה היהודית תהפוך למדינה דו-לאומית, ובה מיעוט יהודי שיילך ויקטן, כי היהודים לא ירצו לחיות במדינה כזאת.

מתי? בעוד חמישים שנה? בעוד מאה שנה? סופו של המבצע הציוני מעורר-הפליאה יהיה כהתחלתו: היהודים יתפזרו בכל העולם ויעסקו בעסקי-אוויר.

אינני אוהב להיות נביא-זעם. ליבי דואב כאשר אני רואה את ההמונים שנלכדו בקסם נתניהו והולכים אחריו לקראת אבדון.

זה מזכיר לי את האגדה הגרמנית הקלאסית על "החלילן מהמלין".

בעיירה המלין רבו העכברושים. האזרחים המיואשים שמעו על אדם היודע להדביר את היצורים המאוסים. הם הזמינו אותו והבטיחו לו שכר גבוה.

מדביר-העכברושים שלף חליל והחל מנגן. המנגינה הייה כל-כך מתוקה עד שכל העכברושים יצאו מחוריהם והלכו אחריו. החלילן הביא אותם אל תוך הנהר וכל העכברושים טבעו.

כאשר נכחו האזרחים לדעת שעירם השתחררה מהצרה, הם התחרטו על המחיר שהבטיחו לחלילן וסירבו לשלם.

החלילן שלף שוב את חלילו והתחיל לנגן. המנגינה הייתה כל-כך מתוקה שכל ילדי העיר הלכו אחריו. הוא הוביל אותם אל תוך הנהר. כל הילדים טבעו.

ביני נתניהו, "החלילן מהמלין", מפחיד.