לאסירים יש זמן בשפע. יש להם הזדמנות ללמוד, לחשוב, לקיים סמינרים, להתרכז בבעיות עמם, להחליף דעות, לגבש פתרונות.

כדי למנוע התפוצצות, למדו השלטונות הישראליים לאפשר לאסירים האלה מידה רבה של חיים-בצוותא ומינהל עצמי. זוהי מדיניות נבונה. בפועל דומים בתי-הכלא למחנות של שבויי-מלחמה. ההתנגשויות בין האסירים ושלטונות-הכלא מעטות יחסית.

אחת התוצאות היא שהאסירים לומדים בכלא את השפה העברית. הם רואים טלוויזיה ישראלית, שומעים רדיו ישראלי, לומדים להכיר את ההווי הישראלי. הם לא הופכים שם לחובבי-ציון, אבל הם לומדים להכיר את המציאות הישראלית, ואף להעריך כמה ממרכיביה. למשל, הדמוקרטיה הישראלית. "הכי אהבנו את השידורים מהכנסת," אמר לי פעם אסיר-לשעבר, "כשראינו את חברי-הכנסת צועקים על ראש-הממשלה ומגדפים את השרים, זה ממש הלהיב אותנו. איפה יש דבר כזה בעולם הערבי?"

הדבר בא לידי ביטוי כאשר חזרו יאסר ערפאת ואנשיו לארץ. המחלוקת המתמשכת שהתפתחה בין שבי-תוניס ובין "אנשי הפנים" לא הייתה רק עימות בין דורות, אלא גם הבדל בהשקפות. ערפאת ועמיתיו לא חיו מעולם בארץ דמוקרטית. כאשר חשבו על מדינת פלסטין האמורה לקום, עמדו לנגד עיניהם הדוגמאות של ירדן, מצריים, תוניסיה ולבנון. הם הופתעו כאשר הצעירים, ובראשם האסירים-לשעבר, הצביעו על הדגם הישראלי.

אין זה מקרה שכמעט כל הידידים הפלסטינים שלי הם אסירים-לשעבר, אנשים שבילו בכלא שנים ארוכות, לפעמים 12 ואף 20. אני תמה תמיד על העדר המרירות אצלם. רובם מאמינים שאפשר וצריך לעשות שלום עם ישראל. לכן, על אף הביקורת שהייתה לרבים מהם על צורת-המשטר של ערפאת, הם תמכו בלב שלם במדיניות-השלום שלו.

אגב, גישתם של האסירים-לשעבר מטילה אור די חיובי על שלטונות הכלא. אמנם, רבים מהאסירים עברו עינויים בשלב החקירה, כשהיו בידי השב"כ, אך היחס אליהם בכלא לא השאיר אצלם בדרך כלל צלקות נפשיות.

כל זה בא כהקדמה לדיון על האירוע המרכזי של השבוע: ההסכם שהושג בכלא בין נציגי כל הפלגים הפלסטיניים השונים.

זהו מיסמך בעל חשיבות רבה מאוד לעם הפלסטיני, הן בשל זהות מחבריו, הן בשל תוכנו.

כעת יושבים בכלא כמה וכמה מראשי הפלגים הפלסטיניים, החל במרוואן ברגותי, מנהיג פת"ח בגדה המערבית, וכלה בשייח' עבד-אל-חאלק אל-נתשה, מראשי חמאס, יחד עם מנהיגי הג'יהאד האיסלאמי, החזית העממית והחזית הדמוקרטית. הם נמצאים שם בהידברות מתמדת, תוך שהם מקיימים מגע עם ראשי הארגונים בחוץ ועם קהל הפעילים בכלא. השד יודע איך הם עושים זאת.

כאשר מנהיגי האסירים מדברים בקול אחד, יש לו משקל מוסרי שאין לשום מוסד פלסטיני אחר - לא לנשיאות, לא לפרלמנט, לא לממשלה.

על רקע זה צריך לבחון את המסמך המרתק.

הוא מאשר בעיקרו את המדיניות של יאסר ערפאת: פיתרון שתי-המדינות, מדינה פלסטינית בכל השטחים שנכבשו ב-1967 ובירתה ירושלים המזרחית, שחרור כל האסירים הפלסטיניים. זה מהווה, כמובן, הכרה בפועל במדינת-ישראל.

מבחינת הציבור הישראלי, החלק הבעייתי נוגע, כרגיל, לפיתרון בעיית הפליטים. אין מנהיג פלסטיני שיכול לוותר רשמית על "זכות השיבה", וגם מסמך זה מעלה אותה מחדש. אבל בפועל מכירים הפלסטינים בעובדה שאפשר לפתור את הבעייה רק בהסכם עם ישראל. כלומר, שהשיבה לישראל יכולה להיות רק בממדים קטנים, ועיקר הפיתרון טמון בשיבה למדינה הפלסטינית ובתשלום פיצויים. יש הבדל בין ההכרה העקרונית בזכות-השיבה, כזכות אנושית בסיסית, לבין ההכרה בצורך להתחשב במציאות.

פרק חשוב במסמך נוגע להשכנת סדר בבית הפלסטיני. הגוף האמור לייצג את כל העם הפלסטיני, בארץ ובחוץ, הוא אש"ף. זהו גם הגוף החתום על כל ההסכמים עם ישראל. אבל אש"ף חדל מזמן מלשקף את המציאות הפוליטית הפנים-פלסטינית. חמאס, שנולד באינתיפאדה הראשונה, אינו מיוצג בו כלל. כך גם הג'יהאד האיסלאמי. המסמך דורש את צירוף שניהם - דרישה נבונה ונכונה. הוא גם מחייב את בחירתו מחדש של הפרלמנט הכול-פלסטיני - "המועצה הלאומית הפלסטינית", ואת הקמתה של ממשלת-אחדות.

הסכם-הכלא יכול לעזור לחמאס להתמודד עם המציאות החדשה - וזהו, מן הסתם, אחד המניעים הראשיים של מחבריו.

הניצחון המוחץ של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני לא הפתיע רק את ישראל וכל העולם, אלא גם את חמאס עצמו. התנועה הייתה לחלוטין בלתי-מוכנה לקבל על עצמה את עול השלטון. המצב החדש יוצר סתירה חמורה בין האידיאולוגיה המקובלת של החמאס לבין הצרכים של מפלגת-שלטון. כפי שאמר אריאל שרון: "מה שרואים משם לא רואים מכאן."

הסתירה הזאת מוצאת את ביטוייה בהתבטאויות של אישים שונים בצמרת חמאס. הם לא מדברים בכפל-לשון, אלא מייצגים תגובות שונות על המצב החדש. חאלד משעל בדמשק רואה את המציאות מזווית שונה מזו של איסמאעיל האניה, ראש-הממשלה בעזה. מנהיגים פוליטיים ומפקדים צבאיים אינם תמיד תמימי-דעים.

זהו בלבול טבעי, ובוודאי יעבור זמן עד שייווצר קונסנזוס בין ראשי התנועה ותיקבע עמדה אחידה. אין לתמוה, על כן, על כך שמנהיגים שונים משמיעים כעת הודעות הסותרות זו את זו. אחד נראה בטלוויזיה הישראלית כשהוא מכריז בפאתוס ש"אנחנו לא דורשים רק את ירושלים, אלא גם את חיפה, טבריה ובית-שאן", אחר מודיע שהתנועה "לא תכיר בישראל עד שתחזור לגבולות 1967" - ומה"לאו" משתמע ה"כן".

הסכם-הכלא נועד לעזור ליצירת הקונסנזוס החדש, שיאפשר לחמאס לנהל מדיניות המבוססת על פשרה בין האידיאולוגיה והתיאולוגיה של התנועה ובין צרכי העם הפלסטיני.

הקווים המסתמנים: אש"ף, בהנהגת אבו-מאזן, ינהל משא-ומתן עם ישראל ויציג את ההסכם שיושג (אם יושג) למשאל-עם פלסטיני. חמאס יתחייב מראש לקבל את ההכרעה. בו בזמן יכריז חמאס על הודנה ארוכת-שנים, שתשים קץ לאלימות ההדדית.

זה אפשרי. השאלה היא אם ממשלת ישראל רוצה בכך. כרגע זה לא נראה כך.

היא חותרת בגלוי לקביעת "גבולות-קבע" באורח חד-צדדי, תוך סיפוח שטחים נרחבים. מדיניות זו מחייבת מצב של "אין פארטנר". במילא תדחה הממשלה מכל וכל מסמך האמור ליצור פארטנר אמין, שיהיה מקובל גם על העולם.

בעת משפט-הראווה של מרוואן ברגותי עמדנו - עמיתיי ואני - מחוץ לאולם ונשאנו שלטים: "ברגותי למשא-ומתן ולא לכלא". אך אולי עשתה לו ממשלת-ישראל טובה כשהכניסה אותו לכלא וכך איפשרה לו לגבש מסמך זה.