אבל רוב זה רוב. ציפי לבני נבחרה.

מה זה אומר על הציבור הישראלי?

קודם כל: זהו ניצחון של אדם בלי רקע "ביטחוני" על אדם בעל רקע "ביטחוני" טוטאלי.

בעצת יועצו האמריקאי הימני, ארתור פינקלשטיין , הדגיש מופז את המילה "ביטחון" בכל הזדמנות, כמעט בכל משפט. בתוכנית של "לונדון את קירשנבאום" עשו מזה פרודיה. ביטחון וביטחון וביטחון וביטחון.

ובכן, זה לא הספיק. ה-גנרל, האלוף, הרמטכ"ל ושר-הביטחון, נוצח על-ידי אישה חפה מכול עבר צבאי (אף ששירתה 15 שנים במוסד).

זה לא אומר שציפי לבני אינה עשויה להתגלות כמחרחרת מלחמות, כמו אליזבט ה-1, כמו קתרינה הגדולה, כמו מרגרט תאצ'ר, כמו אינדירה גנדי. אבל עובדה היא עובדה: קהל בוחרי "קדימה" העדיף לא-גנרל על גנרל.

זאת ועוד: "קדימה" היא מפלגת-מרכז מובהקת. היא המרכז של המרכז. חבריה וחברותיה אינם מתלהבים משום דבר, לא מהימין ולא מהשמאל. אין להם דעות נחרצות לכאן או לכאן. לכן אפשר להתייחס אל בחירתם כאל השתקפות מצב-הרוח הלאומי.

מופז הציג את עצמו לא רק כמר ביטחון, אלא גם כאיש-ימין אמיתי, אדם המתנגד הן לשלום עם סוריה והן לשלום עם הפלסטינים, מנהיג המתכונן להקים קואליציה עם הימין, אפילו עם הימין הקיצוני. הוא היה הנציג המוצהר של מלחמה-בלי-סוף.

ציפי לבני הציגה את עצמה כמועמדת החתירה לשלום, האישה המנהלת את המשא-ומתן עם הפלסטינים, המעדיפה דיפלומטיה על מלחמה, המצביעה על דרך לסיום הסכסוך.

יתכן שכול זה היה העמדת פנים, אחיזת עיניים. שבעצם לא היה הבדל של ממש בין השניים. אבל גם אם זה המצב, לא זאת העובדה החשובה. העובדה החשובה היא שציבור בוחרי "קדימה", הקהל הכי מרכזי במדינה, הנחיל ניצחון - טוב, ניצחון דחוק - למועמדת שהתיימרה לייצג את השלום.

בשירו "הביאה השנייה", שבו מתאר המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס את התוהו ובוהו, הוא מכריז "המרכז אינו יכול להחזיק מעמד". הדימוי לקוח מההיסטוריה הצבאית: בקרב הקלאסי של ימים-עברו היו הצבאות נערכים כך שהכוח העיקרי מרוכז במרכז וכוחות-משנה מגנים על האגפים. כל עוד המרכז החזיק מעמד, הכול היה בסדר.

בישראל של היום המרכז מחזיק מעמד. הציבור בחר באשת-המרכז.

אפשר לתאר זאת גם אחרת: בישראל 2008, הכוחות מחולקים שווה-בשווה בין "הימין" לבין "השמאל", ו"השמאל" ניצח הפעם ברוב הכי זעיר האפשרי.

אני נזכר בבחירות מלפני תשע שנים. במאי 1999 זכה אהוד ברק בניצחון ענק על בנימין נתניהו: 56.08% מול 43.92%, הפרש של 388,546 קולות. הציבור פשוט מאס בנתניהו.

התגובה הציבורית הייתה מדהימה. ההרגשה הכללית במחנה-השלום הייתה שיצאנו מעבדות לחרות, מעידן של כשלון ושחיתות לעידן של שלום ורווחה. בלי שום קריאה פומבית, מבלי שאיש יזם זאת, נהרו המונים לכיכר רבין בתל-אביב, המקום שבו נרצח ראש-ממשלה ארבע שנים לפני כן. הייתי אחד מהם.

בכיכר הייתה אווירת שיכרון. אנשים מסוחררים רקדו, חיבקו זה את זה, התנשקו. אווירת-חג כזאת שררה בכיכר תל-אביבית בפעם האחרונה כאשר החליטה עצרת-האו"ם על הקמת מדינה יהודית (ומדינה ערבית). חוויתי סצנה כזאת גם באפריל 1948, כאשר השתתפתי בכוח שהביא שיירת-אספקה אדירה לירושלים המערבית הנצורה והרעבה. ראיתי אווירה כזאת בסרטים על היום שבו נכנס שארל דה-גול לפאריס המשוחררת.

ברק הבטיח להיות רבין שני ואף יותר מזה. הוא הבטיח שלום עם הפלסטינים תוך כמה חודשים. עתיד וורוד נראה באופק, "שחר של יום חדש".

כעבור שנה וחצי לא נותר דבר מכל אלה. גיבור השלום, אהוד ברק, הביא את האסון הגדול ביותר בתולדות המאבק לשלום בארץ. הוא חזר מוועידת קמפ-דייוויד, שהתכנסה ביוזמתו, כשבפיו הצהרה שהפכה למנטרה: "הפכתי כול אבן בדרך לשלום / הצעתי לפלסטינים תנאים נדיבים שלא היו כדוגמתם / ערפאת דחה את הכול / אין לנו שותף לשלום."

ב-20 מילים הרס ברק את מחנה-השלום וגיבש בציבור הישראלי אמונה שגם נתניהו לא הצליח ליצור כמוה: שאין שום סיכוי לשלום, שנגזר עלינו להמשיך בסכסוך לעולמי-עולמים.

משום-כך לא יצא איש מגדרו אחרי ניצחונה של לבני. המונים לא זרמו לכיכר, לא רקדו ולא התחבקו - ולא רק מפני שאלה היו רק בחירות פנים-מפלגתיות. התגובה הכללית הייתה בין אנחה-רווחה למשיכת-כתפיים. אז "קדימה" בחרה. אז יש לה יו"ר חדש. אז תהיה ראש-ממשלה חדשה. נחכה ונראה.

ובכל זאת, למה יש לצפות?

כבר התלוצצו אצלנו על "ציפי והציפיות", להקת-רוק חדשה היוצאת לדרך. אבל איש אינו יודע באמת איזה מין ראש-ממשלה היא תהיה. חזקה או חלשה. נחרצת או נתונה ללחצים. קשוחה או פשרנית. מחרחרת-מלחמה או שוחרת-שלום.

אפשר רק להצביע על הרקע שממנו באה, כפי שרמזתי כאן לפני שבוע, ואולי כדאי לפרט קצת יותר.

ערב הבחירות, במסגרת אחד השאלונים הטפלים האהובים על התקשורת, היא נשאלה מי הגיבור שלה. תשובתה: זאב ז'בוטינסקי.

זאת הייתה התשובה הכי צפויה שיכלה להיות. ציפי לבני גדלה בבית רוויזיוניסטי. היא רוויזיוניסטית במהדורה של 2008. מה פירוש הדבר?

אביה, איתן, יליד העיר גרודנו (שהשתייכה בתקופות שונות לליטא, לפולין, לרוסיה ולבלרוס) עלה לארץ בגיל שש והצטרף לארגון הצבאי הלאומי ב-1938 (השנה שבה גם אני הצטרפתי לארגון). הוא היה אז בן 19, וכל חייו מאז היו נתונים להשפעת ז'בוטינסקי ותורתו.

איתן לבני, כפי שהכרתיו, לא היה אדם מבריק או חריג, אלא אדם סולידי, נאמן, איתן כשמו. אדם שאפשר היה לסמוך עליו. הוא פעל באצ"ל כאיש-מבצעים, פיקד על פעולות נועזות, בין השאר על הפריצה הגדולה לכלא עכו, שבו היה כלוא. כחבר-הכנסת מטעם תנועת-החרות לא בלט, ותמך במנחם בגין מבלי לסטות ימינן או שמאל.

כדי לנסות להבין את ציפי, כדאי לחזור לז'בוטינסקי. אויביו הרבים תיארו אותו לא-אחת כפאשיסט, אבל זה הי תיאור כוזב. הוא היה לאומן במתכונת של המאה ה-19, שבה נולד. בצעירותו חי כמה שנים באיטליה, וגיבוריו היו מנהיגי איטליה הלאומית: איש-הרוח ג'וזפה מאציני והלוחם ג'וזפה גאריבלדי. הוא האמין ברפובליקה לאומנית.

ז'בוטינסקי שאף, כמובן, לארץ-ישראל השלמה. עצם השם שנתן למפלגתו בשנות ה-20 של המאה שעברה הצביע על כך: הוא דרש "רוויזיה" על החלטת הבריטים להפריד בין ארץ-ישראל המערבית לבין עבר-הירדן מזרחה. גם ציפי לבני שרה בילדותה את שירו המפורסם ביותר: "שתי גדות לירדן - זו שלנו זו גם כן."

אבל ז'בוטינסקי היה גם ליברל אמיתי ודמוקרט אמיתי. הוא עלה על הבמה הפוליטית בפעם הראשונה כאשר ניסח את "תכנית הלסינגפורס" (הלסינקי), שתבעה להעניק ליהודים ולשאר המיעוטים הלאומיים ברוסיה הצארית זכויות אדם וזכויות לאומיות.

אדם שחונך לערכים אלה עומד כיום בפני ברירה קשה.

בשעתו הפיצו הרוויזיוניסטים בדיחה: הקדוש-ברוך-הוא רצה לתגמל את דויד בן-גוריון על הקמת המדינה והבטיח למלא לו משאלה אחת. בן-גוריון ביקש שכל ישראלי יהיה ישר, חכם וחבר מפא"י. "זה יותר מדי אפילו בשבילי", אמר לו אלוהים, "אבל כל ישראלי יוכל לבחור בשניים מן השלושה." ולכן כל חבר-מפא"י ישר אינו חכם, חבר-מפא"י חכם אינו ישר, וכל אדם ישר וחכם אינו חבר-מפא"י.

לרוויזיוניסטים עצמם קורה עכשיו דבר דומה. הם מבקשים שלושה דברים: מדינה יהודית, מדינה שתשתרע על כל ארץ-ישראל ומדינה דמוקרטית. זה יותר מדי גם בשביל אלוהים. רוויזיוניסט נבון צריך לבחור בשניים מן השלושה: מדינה יהודית ודמוקרטית שלא תשתרע על כל ארץ-ישראל, מדינה יהודית בכל הארץ שלא תהיה דמוקרטית, או מדינה דמוקרטית בכל הארץ שלא תהיה יהודית. זה לא השתנה מזה 41 שנה.

ציפי לבני, רוויזיוניסטית ישרה, הכריזה על בחירתה: מדינה יהודית ודמוקרטית, שלא תשתרע על כל הארץ. (ולא ניכנס כאן לשאלה אם מדינה "יהודית" יכולה להיות מדינה דמוקרטית.)

בעברית עדכנית אנחנו מבדילים בין "לאומיות" ל"לאומנות". השקפה לאומית מכירה בחשיבות היסוד הלאומי בחברה האנושית בת-ימינו, ומשום-כך מכבדת ומעריכה גם את הלאומיות של עמים אחרים. השקפה לאומנית אומרת "אנחנו ואפסנו עוד", הלאום שלי על-חשבון כל הלאומים האחרים.

נראה שציפי, כמו ז'בוטינסקי גיבורה, דוגלת בהשקפה הלאומית. מכאן הדגש שלה על "שתי מדינות-לאום לשני עמים". היא מדברת על מדינה לאומית יהודית, ועל מזבח זה היא מוכנה להקריב את ארץ-ישראל השלמה.

זה לא בסיס אידיאלי לשלום (מה מקומם של האזרחים הערביים במדינת-לאום יהודית?), אבל זה בסיס מציאותי. אם יהיה לה הכוח לבצע את רעיונותיה, היא עשויה להביא לשלום. אם.

בתגובה על הבחירה כתב גדעון לוי שיש תקווה בלב, אך השכל מתכחש לה. זוהי תגובה סבירה.

יש חשק לקרוא: עופי, ציפורה! עופי ישר אל המטרה! אחרי שתיבחרי כראש-הממשלה, מהרי, הקימי קואליציה עם כוחות-השלום, נצלי את החודשים הראשונים של כהונתך כדי להשיג הסכם-שלום עם הפלסטינים, הכריזי על בחירות חדשות והעמידי את עצמך ואת ההסכם למבחן הציבור. כמו שלבני עצמה אומרת בשפתה הישירה: "אין זמן להתקשקש!"

זהו מה שאהוד ברק היה צריך לעשות בסוף 2000. הוא לא העז, ועל כן חרב עולמו.

האם תמריא הציפורה לשחקים כאלה? הלב מקווה. השכל מפקפק.