ציפי לבני סובלת עכשיו ייסורים דומים. אחרי שהשיגה ניצחון אישי מרשים בבחירות, הפרי הפוליטי מתרחק ממנה בכל פעם כשהיא מושיטה את ידה.

מדוע זה מגיע לה? מה היא עשתה, בסך הכול? תמכה במלחמה, קראה שלא לדבר עם חמאס, שיחקה במשא-ומתן ריק מתוכן עם הרשות הפלסטינית? או-קיי, זה נכון, אבל כזה עונש חמור?

יחד עם זאת, תוצאות הבחירות אינן כה ברורות כפי שנדמה לרבים. ניצחון הימין אינו כה חד-משמעי.

במרכז מערכת-הבחירות עמדה ההתחרות האישית בין שני המועמדים לכהונת ראש-הממשלה: לבני ונתניהו (או, כפי שהם אוהבים לקרוא לעצמם, כמו בגן-הילדים, ציפי וביבי).

בניגוד לכל הציפיות ולכל הסקרים, לבני ניצחה את נתניהו. היו לכך כמה סיבות. בין השאר: המוני השמאל נחרדו מהאפשרות שנתניהו ינצח ונהרו למחנה לבני כדי "לחסום את ביבי!" וכן שלבני, שלא הייתה מזוהה כפמיניסטית, נזכרה ברגע האחרון לקרוא לנשות-ישראל אל הדגל, ורבות אכן נענו.

אך אי-אפשר להתעלם מהמשמעות העיקרית של בחירה זו: נתניהו מסמל את ההתנגדות המוחלטת לשלום, התנגדות להחזרת שטחים, לעצירת ההתנחלויות ולמדינה פלסטינית. לבני, לעומת זאת, הכריזה לא-אחת על תמיכתה המוחלטת בפיתרון של "שתי-מדינות-לאום". ציבור בוחריה בחר באופציה המתונה.

אמנם, המנצח הגדול בבחירות הוא אביגדור ליברמן. אבל נצחונו רחוק מלהיות אותה פריצת-דרך דרמטית שהוא ניבא אותה. הוא לא זכה ב-20 המנדטים שהבטיח. עלייתו מ-11 ל-15 מנדטים היא די מתונה. נכון, מפלגתו הפכה לשלישית בגודלה, אך לא כל-כך בגלל עלייתה שלה, אלא בגלל קריסת מפלגת-העבודה, שירדה מ-19 ל-13. אגב, אף מפלגה אחת לא השיגה בבחירות אלה אפילו 25% מהקולות. הדמוקרטיה הישראלית הפכה שברירית מאוד.

תופעת ליברמן מבשרת רעות, אך עדיין איננה אסון.

אבל אין טעם להתכחש למשמעות הבולטת של תוצאות הבחירות: הציבור הישראלי היהודי זז ימינה. מהליכוד ימינה יש 65 מנדטים, מקדימה שמאלה 55. עם מספרים אי-אפשר להתווכח.

מה גרם לזה?

גם כאן יש כמה הסברים, וכולם נכונים.

אפשר לראות בזה תופעה זמנית שלאחר המלחמה. מלחמה יוצרת רגשות עזים – שנאה לאויב, פחד מפני האחר, כמיהה להתלכדות, געגועים למנהיג חזק, נקמה, סחרור לאומני. כל אלה משרתים מטבעם את הימין – לקח הנשכח על-ידי השמאל כשהוא פותח במלחמה.

אחרים רואים בזה המשך של תהליך היסטורי. העימות הציוני-פלסטיני הולך ומסתעף, הולך ומתרחב. מצב כזה מזין את הימין.

ויש, כמובן, היסוד הדמוגרפי. הגוש הימני מושך את קולותיהם של שלושה מגזרים: המזרחיים (שרובם מצביעים לליכוד), הדתיים (המצביעים בעיקר למפלגות הפונדמנטליסטיות), והרוסים (שרובם מצביעים לליברמן). זוהי הצבעה קבוצתית, כמעט אוטומטית.

שני מגזרים במדינה בולטים בריבוי טבעי גבוה: הדתיים והערבים. הדתיים מצביעים כמעט כאיש אחד לימין. נכון, המפלגות החרד"ליות – החרדים והדתיים-הלאומיים – כשלעצמן לא עלו בבחירות, אך רבים מבוחריהן הטבעיים הצביעו לליכוד, לליברמן ולאיחוד הלאומי. הערבים נמנעו כמעט לגמרי מלהצביע בעד מפלגות יהודיות, כפי שעשו בעבר, וכוחן של "המפלגות הערביות" ביחד עלה במנדט אחד.

ההתפתחות הדמוגרפית מבשרת רעות. קדימה, העבודה ומרצ מזוהות עם הציבור האשכנזי הוותיק, שכוחו הדמוגרפי נמצא בירידה מתמדת ובלתי-נמנעת. חוץ מזה, חלק מצעיריו – לפחות ארבעה מנדטים – הצביעו בעד ליברמן, הדוגל בפאשיזם חילוני. הם שונאים ערבים, אבל הם גם שונאים דתיים.

המסקנה ברורה לגמרי: אם "המרכז-שמאל" לא יצליח לפרוץ מהגטו האליטיסטי ולהכות שרשים בקרב המזרחיים והרוסים, ירידתו תימשך מבחירות לבחירות.

עכשיו צריכה גברת טאנטאלוס לבחור בין שתי אפשרויות מרות: לצאת למדבר שאין בו לא פרי ולא מים, או לשמש עלה-תאנה לגועליציה.

האפשרות האחת: לסרב להצטרף לקואליציה של בנימין נתניהו, ללכת לאופוזיציה. זה לא פשוט. קדימה קמה מפני שאריאל שרון הבטיח לאנשיה - פליטים מימין ומשמאל – את השלטון. יהיה קשה מאוד ללבני להחזיק את החבילה הזאת ביחד באופוזיציה, הרחק מהשררה, מלשכות המיניסטרים וממכוניות-השרד המפוארות.

פירוש הדבר שתקום בישראל ממשלה ימנית, שבה יכהנו פאשיסטים גלויים, חניכיו של מאיר כהנא, שוחרי הטיהור האתני, גירוש הערבים אזרחי-ישראל וחיסול כל סיכוי לשלום. לממשלה כזאת צפוי עימות עם ארצות-הברית ובידוד בעולם.

יש אומרים: זה טוב. ממשלה כזאת תיכשל בהכרח ותתפרק בהקדם, וכך יוכח לציבור שאין אופציה ימנית ממשית. קדימה, העבודה ומרצ יתבשלו באופוזיציה, ואולי תקום אלטרנטיבה מרכזית-שמאלית אמיתית.

אחרים אומרים: זה מסוכן מדי. אין גבול לאסונות שקואליציית נתניהו-ליברמן-כהניסטים עלולה להביא על המדינה - החל בהרחבה מסיבית של ההתנחלויות, שתטרפד כל פיתרון של שתי מדינות, וכלה במלחמות. אסור לשחק על כל הקופה, כאשר מדינת-ישראל היא הקופה.

ויש ללבני אפשרות שנייה: לבלוע את הגלולה המרה, להיכנע ולהצטרף לממשלת-נתניהו כגלגל שני, שלישי או רביעי. אם כן, היא תצטרך להחליט מיד, לפני שנתניהו ייצור עובדה מוגמרת של קואליציה ימנית קיצונית, שאליה תוזמן קדימה להצטרף.

לא אתפלא אם הנשיא שמעון פרס ינקוט בימים אלה יוזמה בלתי-רשמית כדי לקדם אפשרות כזאת – לפני שיתחיל, בעוד שבוע, בהליכים הרשמיים של התייעצות עם הסיעות והטלת התפקיד של הרכבת הממשלה על אחד המועמדים.

האם ממשלה כזאת תוכל לקדם שלום? לנהל משא-ומתן אמיתי? להסכים לפירוק התנחלויות? להשלים עם הקמת מדינה פלסטינית? להכיר בממשלה של הרשות הפלסטינית שתכלול את חמאס?

קשה להאמין. במקרה הטוב ביותר תמשיך ממשלה כזאת בתיאטרון-הבובות של משא-ומתן מדומה. היא תגדיל את ההתנחלויות בהסתר, תמשוך את ברק אובמה באף, תפעיל את השדולה הפרו-ישראלית כדי להכשיל צעדים אמריקאיים ממשיים למען השלום. מה שהיה, הוא שיהיה.

האם יכולה המדינה לשנות את הכיוון? האם ניתן להקים אלטרנטיבה למען השלום?

שתי מפלגות "השמאל הציוני" הוכו שוק על ירך. העבודה ומרצ קרסו שתיהן. שני המנהיגים שלהם, שקראו למלחמה ותמכו בה – אהוד ברק וחיים ("ג'ומס") אורון – קיבלו את העונש המגיע להם. בדמוקרטיה נורמאלית היו שניהם מתפטרים כבר במוצאי יום-הבחירות. אבל הדמוקרטיה הישראלית אינה נורמאלית, תרתי משמע, ושניהם מתעקשים להישאר ולהוביל אל האסון הבא.

מפלגת-העבודה היא גוויה מהלכת – המפלגה ה"סוציאל-דמוקרטית" היחידה בעולם שמטרתו היחידה של מנהיגה הייתה להישאר בתפקיד שר-המלחמה. כאשר הפיץ ברק את המנטרה "אין עם מי לדבר" הוא לא הבין שההמשך ההגיוני הוא: "ולכן אין צורך במישהו שידבר איתם."

למפלגת-העבודה אין מפלגה, אין חברים, אין מצע רעיוני, אין מנהיגות חלופית. היא תיכשל באופוזיציה כמו שנכשלה בקואליציה. אם לא יקרה נס, היא תגיע למחסן הגרוטאות החלודות של ההיסטוריה.

שם תמצא את מרצ. מפלגה סוציאליסטית שאיבדה מזמן את דרכה: שאין לה אחיזה בשכבות שבתחתית הסולם הכלכלי-חברתי, שתמכה תמיד בכל המלחמות.

יש המחפשים פתרונות קלים: איחוד העבודה ומרצ, למשל. זהו איחוד של העיוור והפיסח. קשה להאמין שזה יביא לניצחון במרוץ.

המשימה האמיתית היא הרבה-הרבה יותר קשה. יש צורך בבניין חדש במקום זה שקרס.

דרוש שמאל חדש שיכלול מנהיגים חדשים מבין המגזרים המקופחים: המזרחיים, הרוסים והערבים, שיקלוט את האידיאלים של דור חדש, אנשי שלום, שוחרי שינו חברתי, פמיניסטיות וירוקים, שיבינו כולם שאי-אפשר להגשים אידיאל אחד מבלי להגשים גם את כל האחרים. אין צדק חברתי במדינה צבאית, איש אינו מתעניין בסביבה כאשר רועמים התותחים, אין הגשמה פמיניסטית בחברת מאצ'ואים הרוכבים על טנקים, אין כבוד למזרחיים בחברה החדורה בבוז לתרבות המזרח.

האזרחים הערביים יצטרכו לצאת מהגטו שבו הם כלואים ולהתחיל לדבר עם הציבור היהודי, והציבור היהודי צריך לדבר אל הערבים כשווה אל שווים. התשובה ל"אין אזרחות בלי נאמנות" היא: "אין נאמנות בלי אזרחות-אמת".

הרבה-הרבה צריך להשתנות אם רוצים להציל את המדינה. כפי שעשה אובמה באמריקה, עלינו ליצור שפה חדשה, מילון חדש.

ואשר לגברת טאטאנטלוס: אם לא תיקח חלק בשינוי, היא תמשיך להתענות. כמו פירוס, מלך אפירוס, היא יכולה להגיד: עוד ניצחון כזה ואבדנו.