האם זאת ממשלת ביברמן (ביבי נתניהו ואביגדור ליברמן) או אולי ביברק (ביבי ואהוד ברק)?

לא זה ולא זה. זוהי ממשלת ביביהו.

בנימין נתניהו הוכיח שהוא פוליטיקאי משופשף. הוא הגשים את חלומו של כל פוליטיקאי אמיתי: לתפוס מקום טוב באמצע. בממשלתו החדשה יוכל לשחק בין הפאשיסטים מימין והסוציאליסטים משמאל, בין החילונים של ליברמן והדתיים של ש"ס. מצב אידיאלי ממש.

הקואליציה היא די רחבה כדי לסכל סחיטה מכל צד. אם כמה מאנשי מפלגת-העבודה יפרו את המשמעת הקואליציונית, עדיין יהיה לנתניהו רוב. אם אנשי הימין יעשו צרות, כנ"ל. אם החרדים ינסו לתקוע לו סכין בגב, כנ"ל.

ממשלה זו אינה מחויבת לשום דבר. קווי-היסוד שלה אינם אומרים כלום. (במילא אין שום חשיבות לקווי-יסוד. כל ממשלות ישראל הפרו את קווי-היסוד שלהן מבלי להניד עפעף. זהו תמיד שטר בלי כיסוי.)

ואת כל זה קנה נתניהו בזיל הזול – כמה מיליארדי שקלים בהבטחות כלכליות שהוא אינו חולם לקיימן. קופת-המדינה ריקה. כדברי אחד מקודמיו על כס ראש-הממשלה, לוי אשכול, "נכון, הבטחתי - אבל לא הבטחתי לקיים."

גם בתפקידי-שרים לא קימץ. למדינה קטנה זו יהיו 27 שרים ושישה סגני-שרים. אז מה? אילו היה צורך, היה נתניהו מעניק כסאות-שרים לכל 74 חברי הקואליציה.

שיא הישגיו היה צירוף מפלגת-העבודה לממשלה.

הוא הפך במכה אחת ממשלה של מצורעים, שהייתה מצטיירת בעיני העולם כגוף לאומני-גזעני-פאשיסטי, לממשלת מרכז מתונה ומאוזנת. כל זאת, מבלי לשנות את אופיה.

התומך הכי גדול במהלך זה היה ליברמן, שר-החוץ החדש של מדינת-ישראל. הגזען הקיצוני, אחיהם הרוחני שלך ז'ן- מרי לה-פן הצרפתי ויורג היידר האוסטרי (ואני מקווה ששניהם, החי והמת, לא ייעלבו), חשש מאוד מן הצפוי לו. בדמיונו ראה את עצמו מושיט את ידו להילרי קלינטון, והיד נשארת תלויה באוויר. נוטה קדימה כדי לנשק את לחיה של אנגלה מרקל, וזו נרתעת בבהלה. לא נעים.

צירוף מפלגת העבודה פותר לכולם את הבעיה. אם הסוציאל-דמוקרטים חברים בממשלה, הרי לא יתכן שיהיו בה פאשיסטים. פשוט לא הבינו את ליברמן. לא נהגו בו בצדק. הוא הרי בכלל לא פאשיסט, חלילה. הוא לא גזען. הוא בסך-הכול דמגוג ימני חביב, שניצל את הרגשות הפרימיטיביים של ההמון כדי להשיג קולות. כל פוליטיקאי יכול להבין זאת.

וזה חל על הממשלה כולה. אהוד ברק מעניק לה תעודת-כשרות. הוא ממשיך במסורת מפוארת של יצאנות פוליטית מבית-מדרשה של מפלגת-העבודה. משה דיין נכנס לממשלתו החדשה של מנחם בגין והעניק לו תעודת-כשרות, בשעה שהעולם כולו ראה בבגין לאומן מסוכן. שמעון פרס נכנס לממשלתו החדשה של אריאל שרון והעניק לו תעודת-כשרות, בשעה שהעולם כולו ראה בשרון את האחראי לטבח סברה ושתילה.

מדוע עשה זאת ברק? ומדוע הסכים הרוב במפלגתו למהלך הזה?

מפלגת-העבודה היא מפלגת-שלטון. מעולם לא הייתה משהו אחר. כבר ב-1933 השתלטה על התנועה הציונית, ומאז שלטה ביישוב ובמדינה ללא הפסקה עד לעליית בגין לשלטון ב-1977. במשך 44 שנים רצופות שלטה ללא-מצרים בכלכלה, בצבא, במשטרה, בשרותי-הביטחון, במערכת הבריאות, במערכת החינוך ובהסתדרות העובדים, שהייתה פעם כול-יכולה.

השלטון הוא חלק מהדי-אן-איי המפלגתי. זה הרבה יותר מעניין פוליטי – זה אופי, זו מנטאליות, זה השקפת-עולם. היא לא בנויה להיות אופוזיציה. היא לא יודעת מה זה, ולא יודעת מה לעשות עם זה.

ראיתי את חברי העבודה בכנסת, בתקופות הקצרות שבהן נותרה באופוזיציה בעל-כורחה. הם היו אומללים. עשרות מהם הסתובבו במסדרונות, כמו רוחות-רפאים, נשמות אבודות. כשעלו לדוכן, נשמעו כדוברים ממשלתיים.

הליכוד לוקה בתסמונת ההפוכה. קודמיהם היו באופוזיציה בכל תקופת היישוב וגם ב-29 השנים הראשונות של המדינה. האופוזיציה טבועה בדמם של אנשי-הליכוד. גם כיום, אחרי שנים רבות (עם הפסקות) בשלטון, הם מתנהגים כאופוזיציה. הם המקופחים הנצחיים, נרגנים ומרי-נפש, אנשים המסתכלים מבחוץ אל המאושרים אשר בפנים, שונאים ומקנאים.

אהוד ברק מסמל את התסמונת של מפלגתו. מגיע לו. מגיע לו להיות בשלטון, מגיע לו להיות במשרד-הביטחון. לא הייתי מתפלא אילו הכניס להסכם הקואליציוני סעיף הקובע שהוא מתמנה לשר-הביטחון לכל ימי חייו (ונושא-כליו, שלום שמחון, שר-החקלאות לכל ימי חייו). ממשלות הולכות וממשלות באות, אבל אהוד ברק חייב להיות שר-הביטחון – ולא חשוב אם הממשלה שמאלית או ימנית, פאשיסטית או קומוניסטית, אתיאיסטית או תיאוקראטית. ובוודאי אין חשיבות לאופן שבו מילא תפקיד זה, שלא יכול היה אלא להיות מושלם.

אז מה תעשה הממשלה הזאת? מה היא יכולה לעשות?

בעניין החשוב ביותר שוררת בממשלה דווקא הסכמה רבה. לגבי הפלסטינים אין הבדל אמיתי בין ליברמן, נתניהו, ברק,אלי ישי ודני הרשקוביץ’. כולם כאחד מסכימים שיש למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית. כולם כאחד מסכימים שאסור לדבר עם חמאס. כולם כאחד תומכים בהתנחלויות. בימי ראש-הממשלה ברק התרחבו ההתנחלויות יותר מאשר בימי ראש-הממשלה נתניהו. ליברמן הוא בעצמו מתנחל. מפלגת הרשקוביץ מייצגת את המתנחלים. כולם כאחד מאמינים שאין צורך בשלום, שהשלום אינו רצוי. (היה זה ברק, לא נתניהו או ליברמן, שהמציא את הסיסמה "אין לנו פרטנר לשלום".)

אז מה יהיה המצע האמיתי של הממשלה הזאת?

בשלוש מלים: לרמות למען המולדת.

על דרכה של ממשלה זו מונח סלע ענק: ארצות-הברית של אמריקה.

בעוד שישראל קפצה קפיצה גדולה ימינה, קפצה ארצות-הברית קפיצה גדולה שמאלה. קשה לתאר ניגוד יותר גדול מאשר זה הקיים בין בנימין נתניהו וברק אובמה. או בין שני הברקים – ברק אובמה ואהוד ברק.

נתניהו מודע לבעיה זו יותר מכל מנהיג ישראלי אחר. הוא גדל בארצות-הברית, למד שם בתיכון ובאוניברסיטה, מדבר אנגלית אמריקאית ברמה של סוכן מכירות.

אם יש דבר אחד המאחד כמעט את כל הישראלים, מימין ומשמאל, הרי זה האמונה שהקשרים בין ישראל וארצות-הברית חיוניים לביטחון המדינה. משימתו העיקרית של נתניהו תהיה, על כן, למנוע קרע של ממש בין שתי המדינות.

ברק צורף לממשלה כדי למנוע התנגשות זו. נתניהו רוצה לבוא לבית הלבן כשברק לצדו, לא ליברמן.

לכאורה, ההתנגשות בלתי-נמנעת. אובמה רוצה להשליט סדר חדש במזרח התיכון. הוא יודע שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מרעיל את האווירה נגד אמריקה במרחב הערבי, ובכל המרחב המוסלמי. הוא רוצה בפיתרון הסכסוך - אותו פיתרון שבנימין נתניהו ושותפיו רוצים למנוע אותו בכל מחיר – חוץ מהמחיר של ריב עם ארצות-הברית.

איך עושים זאת?

הפיתרון כתוב בתנ"ך (משלי כ"ד, ו'): "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה."

מאז ראשית הציונות ידעו כל מנהיגיה שהגשמת חזונם מחייבת מידה רבה של הונאה. אי-אפשר להשתלט על ארץ שבה יושב למרבה-הצער עם אחר, מבלי להסוות את המטרה, להסיח את הדעת, להסתיר את המעשים בשטח בהפרחת מלים יפות בחלל.

כל המדינות נוהגות לרמות. כבר לפני 400 שנה קבע מדינאי בריטי: "שגריר הוא אדם ישר הנשלח לשקר בחו"ל לטובת ארצו." בתוקף הנסיבות המיוחדות נאלצו הציונים לרמות אולי קצת יותר.

עכשיו המשימה היא להציג מצג-שווא לפני כל העולם, ובעיקר לפני ארצות-הברית ואירופה, להעמיד פנים כאילו הממשלה החדשה משתוקקת לשלום, פועלת למען השלום, ממש יוצאת מגדרה להשיג שלום, ובאותו הזמן לעשות את ההיפך. העולם יוצף במבול של הצהרות והבטחות, שיהיו מלוות בג'סטות חסרות-תוכן, ועידות ומפגשים.

חדי-אוזן כבר שומעים את נתניהו, ליברמן וברק מתחילים לשחק ב"יוזמת השלום הערבית". ידברו עליה. יפרשו אותה. ייענו לה כביכול, בצירוף תנאים המרוקנים אותה מתוכנה.

המעלה הגדולה של יוזמה זו היא שאינה באה מצד הפלסטינים, ולכן גם אינה מחייבת לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים. כמו "האופציה" הירדנית ויוזמות דומות בעבר, היא משמשת תחליף להידברות עם הפלסטינים. בליגה הערבית מאוגדות 22 מדינות, שחלקן משתפות בחשאי פעולה עם ממשלת-ישראל, ואפשר לסמוך עליהן שלא יסכימו ביניהן על שום דבר מעשי.

אבל לתרמית, כמו לטנגו, דרושים שניים: אחד שרוצה לרמות ואחד שרוצה להיות מרומה.

נתניהו מאמין שאובמה ירצה להיות מרומה. למה לו לריב עם ישראל, להתעמת עם השדולה הפרו-ישראלית האדירה ועם הקונגרס, אם הוא יכול להסתפק במילים מרגיעות מירושלים? שלא לדבר על אירופה השסועה והמסוכסכת, אכולת רגשות-האשמה מימי השואה, ועל טוני בלייר הפאתטי, המסתובב כאן כרוח-רפאים.

האם אובמה אכן מוכן לשחק כמו רוב קודמיו את תפקיד המאהב המרומה?

ממשלת ביברמן/ביברק/ביביהו מאמינה שכן. אני מקווה שלא.