זוהי, כמובן, אשמתו של השופט ריצ'רד גולדסטון. הוא אשם בזה, כמו שהוא אשם בכל דבר שקורה לנו עכשיו.

הוא אשם בצרות שיש לנו באו"ם, בניו-יורק ובז'נבה. בניסיונות להביא את מנהיגינו המדיניים והצבאיים לדין בהאג. במשבר ההולך ומחמיר בינינו לבין תורכיה. ביוזמות הרבות בעולם להטיל חרם על ישראל.

עכשיו הוא אשם גם בסכנה הקיומית המרחפת על שלטונו של אבו-מאזן (מחמוד עבאס).

כאשר הונח דו"ח גולדסטון על שולחן המועצה לזכויות-האדם של האו"ם, החליטה ממשלת-ישראל שיש למנוע בכל מחיר את עצם הדיון בו.

הדיון, כמובן, נדרש על-ידי הפלסטינים. עם פרסום הדו"ח, עשה נציג פלסטין בז'נבה את הדבר המתבקש: הוא דרש לקיים דיון עליו, במגמה להעבירו רשמית למועצת-הביטחון, כדי שזו תורה פתיחת הליכים משפטיים בבית-המשפט הבינלאומי בהאג.

גם ההמשך היה צפוי. ממשלת ישראל הפעילה לחצים כבירים על ארצות-הברית. ארצות-הברית הפעילה לחצים כבירים על אבו-מאזן. אבו-מאזן נכנע ללחצים והורה לנציגו בז'נבה למשוך את דרישתו בחזרה.

בכל נושא אחר, זה היה עובר בשלום. אך כאשר זה נגע למלחמת-עזה, זה פרץ את הסכר. דעת-הקהל הפלסטינית התפוצצה. כל פלסטיני ראה במהלך המלחמה מה מתרחש שם. תחנת אל-ג'זירה, וגם התחנות הערביות האחרות, הראו מדי שעה, יום אחרי יום, את הזוועות בעזה, את גופות הנשים והילדים, את הריסות בתי-הספר והמסגדים, את פצצות הזרחן הלבן.

בשביל ראשי חמאס זאת הייתה ממש מתנה מאללה. הם התנפלו על אבו-מאזן בחימה שפוכה. "בוגד", "משת"ף", "קבלן-משנה של הרוצחים הציוניים" – היו הביטויים היותר-מתונים. הם מצאו הד בליבם של המוני פלסטינים, שאינם דווקא אוהדי חמאס.

מעמדו של אבו-מאזן מעורער גם מבחינה חוקית. לפי גירסה אחת, כבר פגה תקופת-כהונתו מזמן. לפי גירסה אחרת, היא תפוג בעוד כמה חודשים. הוא חייב לקיים בחירות חדשות. הוא אינו יכול להתייחס באדישות להתקוממות הציבור שלו. המסקנה המתבקשת: הוא הורה לנציגו בז'נבה להעלות מחדש את הדרישה לדון בדו"ח גולדסטון. הדיון הזה התחיל אתמול.

ממשלת ישראל המתוסכלת הגיבה בזעם. התקשורת המתוזמרת הכריזה שאבו-מאזן הוא "כפוי טובה", וגם צבוע. הרי הוא עצמו דירבן את הישראלים במהלך מלחמת-עזה להגביר את המהלומות על אוכלוסיית עזה, כדי להפיל את חמאס. האשמה זו שפכה שמן על המדורה. פירושה באוזניים פלסטיניות הוא שאבו-מאזן לא הסתפק בזוועות שבוצעו על-ידי ישראל נגד האחים הפלסטינים, אלא דרש עוד. קשה לתאר האשמה חמורה יותר.

כאילו לא די בכך, פרסמה התקשורת הישראלית שירושלים הגישה לרמאללה "אולטימטום": אם הבקשה הפלסטינית לא תבוטל, לא תעניק ישראל תדרים אלקטרוניים לחברת הטלפונים הסלולריים "אל-וטניה", חברה חדשה שאחד משותפיה, כך נאמר, הוא בנו של אבו-מאזן. הענקת תדרים לחברה זו שווה מאות מיליוני דולרים. אפילו בעניין כזה, הפלסטינים תלויים לחלוטין בשלטון-הכיבוש הישראלי.

הפרשה כולה שופכת אור בהיר על מצבה הבלתי-אפשרי של הרשות הפלסטינית. היא נתונה בין הפטיש והסדן – ליתר דיוק, בין כמה פטישים וסדן אחד.

פטיש אחד הוא ישראלי. הרשות הפלסטינית תלויה לחלוטין בשלטון-הכיבוש. כפי שמעידה פרשת הטלפונים, שום דבר לא זז בגדה המערבית ללא אישור ישראלי.

בנימין נתניהו מדבר על "שלום כלכלי", תחליף לשלום המדיני. כלומר, הטבות כלכליות במקום עצמאות לאומית. זה מוכיח, אגב, עד כמה רחוק נתניהו מאלילו, זאב ז'בוטינסקי, שליגלג כבר לפני 85 שנה על המנהיגים הציוניים המשלים את עצמם שאפשר לקנות את העם הפלסטיני בכסף. שום עם, אמר, אינו מוכר את עצמו תמורת הטבות כלכליות.

ראש-הממשלה של הרשות, סאלם פיאד, נפל לתוך המלכודת הזאת. הוא מצביע על השיפור שחל, לדבריו, בגדה עם הרחקת כמה מחסומים והקמת קניון מפואר בשכם. תוך שנתיים, אמר, יהיו הפלסטינים מסוגלים להקים מדינה פלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שצה"ל, הריבון בשטחים הכבושים, יכול לשים קץ לכל המאמצים האלה כהרף עין. המחסומים יחזרו ויוכפלו, על הערים יוטל עוצר, הקניון ייהרס. כל קניון בגדה מגביר, למעשה, את התלות ברצון הטוב של שלטונות הכיבוש.

פטיש אחר הוא אמריקאי. הרשות הפלסטינית חיה מכספי ארצות-הברית וגרורותיה באירופה. כוחות-הביטחון הפלסטיניים מודרכים על-ידי הגנרל האמריקאי קית' דייטון. וושינגטון מתייחסת אל אבו-מאזן כפי שהיא מתייחסת אל הנשיא קרזאי באפגניסטן וראש-הממשלה מליכי בעיראק. הוא "הבן-זונה שלנו". הוא קיים כל עוד נרצה בו, וייעלם כשלא נרצה בו.

אילו הייתה וושינגטון מתנגשת עם ירושלים, הייתה רמאללה יוצאת נשכרת. אך כפי שמראה פרשת גולדסטון, קיים בינתיים תאום מלא בין ארצות-הברית וישראל. לאבו-מאזן אין ברירה אלא לרקוד לפי החליל הישראלי.

הסדן הוא פלסטיני. כרגע, הציבור הפלסטיני הוא פאסיבי. הוא עייף, תשוש, מתוסכל, מיואש. אבל פרשת גולדסטון מראה שמתחת לשטח הרגוע מבעבע הר-געש נסתר.

אנשי חמאס משווים את אבו-מאזן למרשל פטן, הגיבור הצרפתי של מלחמת-העולם הראשונה, שהיה אליל העם והצבא. במלחמת-העולם השנייה, כאשר שבר הצבא הגרמני את העוצמה הצבאית הצרפתית במלחמת-בזק שהיכתה את העולם בתדהמה, התפרק הממסד הפוליטי בפאריס. בצר לו, פנה הציבור אל המרשל הקשיש, שנכנע לגרמנים כדי להציל את מה שניתן להציל. אין ספק שהיה פטריוט צרפתי.

היטלר כיבד את המרשל, ובהתחלה התייחס אליו יפה. במשך שנה אף שקל לקבל אותו כבעל-ברית ולהעדיפו על פני מוסוליני. חלק גדול מצרפת נשאר "בלתי-כבוש", כלומר אוטונומי תחת מרות גרמנית, ושם קם "משטר וישי" (על שם העיר ששימשה כבירתו). אבל במהרה הידרדרו העניינים, פטן הפך למשתף-פעולה עם הנאצים, גם בהשמדת היהודים, "וישי" הפכה שם-נרדף לבגידה ואחרי המלחמה נדון פטן למוות (בגלל עברו המפואר, הומתק עונשו למאסר-עולם).

אינני חושב שזוהי השוואה הוגנת. רמאללה אינה וישי. חאלד משעל, הפועל מדמשק, אינו שארל דה-גול, מנהיג "צרפת החופשית" שפעל מלונדון. אך וישי משמשת כאות-אזהרה, והרשות הפלסטינית נמצאת על מדרון חלקלק. ישות הפועלת תחת כיבוש מסתכנת במשת"פות. המכות המילוליות של חמאס מגבירות את מצוקת אבו-מאזן ואנשיו.

ההוראה הראשונה של אבו-מאזן לוותר על הדיון בדו"ח גולדסטון מכשילה גם על המאמצים להתגבר על הפילוג בין הפלגים הפלסטיניים.

המצרים מפיצים ידיעות על הסכם פנימי קרוב, ואף מדליפים את תוכנו. קשה להאמין שאכן ייצא מזה משהו. חמאס נדרש לוותר על שלטונו הבלעדי ברצועת-עזה, וקשה להאמין שיעשה זאת. אבו-מאזן נדרש להתמודד עם חמאס בבחירות חופשיות – וגם בזה קשה להאמין. עוד יותר קשה להאמין שהאמריקאים יסתכנו בבחירות כאלה. הם כבר הודיעו שהם מתנגדים לאיחוד.

התקשורת הישראלית מדווחת בשמחה שהשנאה בין פת"ח וחמאס גדולה עכשיו יותר משנאתם לישראלים. אין זו תופעה בלתי-מוכרת בהיסטוריה. במהלך מלחמת היישוב העברי בשלטון הבריטי, הורה דויד בן-גוריון למסור את לוחמי אצ"ל לבולשת הבריטית, ורק ההתאפקות הבלתי-אנושית כמעט של מנחם בגין מנעה מלחמת-אחים. לוחמי-השחרור האיריים הרגו זה את זה בסיטונות כאשר הבריטים הציעו פשרה. דברים כאלה קרו גם במקומות אחרים.

אם יהיה על הפלסטינים לבחור, אין לקנא בהם. מצד אחד, תנועת החמאס מצטיירת כתנועה בלתי-מושחתת, הנאמנה למאבק השחרור נגד הכיבוש הישראלי. אך המשטר הדתי-קנאי, שהחמאס מנהיג עכשיו בעזה, זר לרוחם של פלסטינים רבים. ואילו הרשות הפלסטינית מצטיירת אמנם כגוף מושחת, המשתף פעולה עם ישראל, אך הוא הגורם היחידי המסוגל לגייס את תמיכת האמריקאים בעניין הפלסטיני.

לחמאס אין כיום אלטרנטיבה, מכיוון שגם הוא מקיים שביתת-נשק עם ישראל. ואילו התקווה ביכולתו של אבו-מאזן להביא שלום הולכת ומתעמעמת.

איך מתייחסת ממשלת ישראל למצב זה?

תמימים יגידו: ישראל מעוניינת בחיסול החמאס ובהגברת כוחו של אבו-מאזן המתון, הפועל למען השלום עם ישראל. זה הרי מובן מאליו.

אם כן, מדוע מונעת הממשלה מאבו-מאזן כל הישג מדיני, ולוא גם סמלי בלבד? מדוע קרא לו אריאל שרון "אפרוח מרוט-נוצות"? מדוע חוזרת התקשורת הישראלית מדי יום על הטענה שאבו-מאזן "חלש מכדי לעשות שלום"?

מדוע אין נתניהו משחרר אלף אסירים כמחווה לאבו-מאזן, בשעה שהוא מנהל משא-ומתן עם חמאס על שחרור אלף אסירים תמורת החייל השבוי גלעד שליט? מדוע הוא מציג לאבו-מאזן תנאים, שקבלתם הייתה מהווה התאבדות פוליטית? (למשל: להכיר בישראל כ"מדינת הלאום היהודי".) מדוע נמשכת ההתנחלות בירושלים ובגדה, תחת אפו של אבו-מאזן?

הצמרת המדינית והצבאית של ישראל אינה מורכבת ממטומטמים. רחוק מזה. כשהם עושים מעשים שתוצאותיהם צפויות, צריך להניח שהם חותרים לתוצאות אלה, אף שהם טוענים את ההיפך. כאשר כל פעולות הממשלה מחזקות את חמאס ומחלישות את אבו-מאזן, האם אין זו מטרתם האמיתית?

ואכן: אבו-מאזן מסוכן למדיניות הישראלית הנוכחית. הוא נהנה מתמיכת הנשיא אובמה, הלוחץ על ישראל לפתוח במשא-ומתן להשגת "שתי מדינות לשני עמים", נסיגה מהגדה המערבית ופירוק רוב ההתנחלויות. פירוש הדבר סוף למסע ההתפשטות בן 120 השנים של התנועה הציונית, על כל ספיחיה, ושינוי מהותי של מדינת-ישראל עצמה.

השתלטות החמאס על העם הפלסטיני תמנע את כל ה"סכנות" האלה. לא יהיה עוד לחץ אמריקאי לפשרה. לא יהיה צורך בשום משא-ומתן. לא יהיה צורך ב"ריסון" ההתנחלויות, ולא בפשרה בירושלים. הכיבוש יוכל להימשך.

זה עלול להסתיים באסון בעתיד. אך מי חושב אצלנו על העתיד?